חצב מצוי
שם הצמח  חצב מצוי
משפחה  שושניים
תמונה 
שם לטיני  Urginea maritima
שם באנגלית  Sea squill
שם בערבית  בצל­ אל ­פאר, פרעון, אונסול, אקסיל, אדיין­ אל ­עייר.
מקור השם  הצמח מזוהה עם החצב או החצוב המופיע במשנה. יש אומרים ששמו בא לו מכוחו הרב של הבצל לחצוב דרך בקרקעות קשות ולעומק רב, עד כי קשה להוציאו מהקרקע. משמו הערבי אנו למדים, שהבצל משמש להפקת רעל נגד עכברים (פאר בערבית).
איזור תפוצה  ים תיכוני
פולקלור  הערבים נוהגים לשתול אותו בבתי קברות, שכן לפי האמונה העממית הוא מעיד על הטוהר של המתים. לפי גירסה אחרת, הדבר נעשה כדי להקל על בני האדם החיים להגיע אל המתים. לפי המסורת היהודית, תחם יהושע בעזרת צמח זה את גבולות הארץ ואת גבולות נחלות השבטים ( בבא בתרא).
הכורמים הערבים מאמינים שהחצב פורח ביום בו מתמלא הזית בשמן. פריחת החצב רומזת לבדווים באל עריש את מועד הגעת השלווים לחופים. החצב הוא גם סמל יום האהבה ט”ו באב. המצרים הקדמונים קראו לצמח "עין סית" ­ האל המתנגד לאל השמש. החצב נקרא כך כי הוא פורח בתקופה שבה השמש כבר אינה בשיא העוז, והוא מסמל, אפוא, את תחילת הסתיו.
המצרים האמינו גם בסגולות החצב להגן על הבית מרוחות רעות. הבדווים קוראים לתפרחת שלו עוד א’ סוהייל, שכן הוא מבשר את עליית הכוכב קנופוס (בערבית ­ "סוהייל").
החצב מוזכר במדרש כמאכל לצבי בתיבת נוח. במחקרים חדישים נמצא אמנם, שהצבי הוא אחת החיות היחידות המסוגלת לאכול את עלי החצב. שמו האנגלי Sea squill מלמד על נוכחות חומר גורם הקאה בעלי הצמח.
הערבים תושבי הארץ מסתייעים בחצב לחיזוי גשם: פריחה מוקדמת, בראשית חודש אוגוסט, או שפע של פריחה מסמן שנה גשומה. פריחה מאוחרת, או מעטה מעידה שתהיה זו שנת בצורת. השימוש בחצב לצורכי חיזוי גשם הוא קדום ביותר, וכבר תיאופרטוס מזכיר זאת בספרו. לא יפלא, אפוא, שאחד משמותיו של החצב בערבית הוא מיזאן אל ריי, שפירושו מאזני הרטיבות.

ברפואה העממית  החצב הוא אחד הצמחים העתיקים ביותר המשמש ברפואה העממית ומוזכר כבר בפפירוס אברס מהמאה ה15 לפסה"נ. הצמח שימש ברפואה העממית לריפוי פצעים בקרקפת, כאבי רגלים ועמוד השדרה, לריפוי טחורים, לריפוי שברים, לריפוי מחלות עור ופצעים עמוקים, נגד חרשות מרפא שיעול כרוני ומחלות ריאה. את כל אלה מרפאים בעזרת גלדי הבצל של החצב. הצמח ידוע מזמנים קדומים כמכיל חומר משתן.
הקונבנציונאלית
ברפואה
 
ברפואה המודרנית מפיקים מהצמח חומרים המשמשים בריפוי אסטמה, שיעול ודלקת ריאות. כן מפיקים ממנו חומרים משתנים ומעוררי הקאה. עיקר השימוש בו הוא בהפקת תרופות למחלות לב, הנעשה בעזרת הגליקוזיד סקילרין המצוי בחצב. הגליקוזיד הוא בעל השפעה דומה לחומר המרפא מחלות אלה ונמצא בצמח העצבונית (הדיגיטליס). סקילרין במנות קטנות מהווה חומר מכייח, ובמנות גדולות יותר כחומר מחזק במקרים של אי ספיקת לב. במנות גדולות עוד יותר זהו רעל חריף וחזק. בבתי המרקחת מוכרים גם תרופה המופקת מבצל החצב הנקראת "בולבוס סצילאה" (Bulbus scillae). כן משתמשים בבצל להפקת רעל נגד עכברים. תמצית כוהלית של הבצל הכתוש היא תרופה טובה נגד אמבות. לתמצית זו יש גם השפעה אנטי­סרטנית במקרים מסוימים. בעבודות מחקר שנערכו בארץ נמצא שתמצית מהחצב גרמה לעכוב משמעותי של גידול של תאי מלנומה ועיכבה את התפתחות גורם המלריה (הפלסמודיון).
שימושים אחרים  בימים עברו נהגו במזרח ובאירופה לתחוב יחורי תאנה לתוך בצל החצב, כך שהיחור יוכל לנצל את הלחות שבבצל. וכן כאמצעי לחיטוי היחור נגד טפילים וחיידקים למיניהם. (חז”ל התנגדו לכך בגלל חשש כלאיים). 30% מבצל החצב הוא חומר פוליסכרידי הקרוי סיניסטרין. חומר זה מתפרק ותוסס בקלות במגע עם מיקרו אורגניזמים שונים, ושימש על כן, גם בסיס לייצור משקאות חריפים.
העתקת קישור