כלך הנגב
שם הצמח  כלך הנגב
משפחה  סוככיים
תמונה 
שם לטיני  Ferula negevensis
שם באנגלית  Fennel
שם בערבית  כלח’, אכלך, שביר
מקור השם  השם העברי מחקה את השם הערבי ומופיע כבר במשנה. שם הוא כנראה מתייחס לפסולת של משי, או למשי מסוג מסוים. הייחוס של השם "כלך" לסוג Ferula הוא מהמאה העשירית, ונעשה על­ידי הרופא שבתאי דונולו, שכתב ב"ספר המרקחות" שלו שהכלך הוא אכן הסוג הידוע בשם Ferula.
איזור תפוצה  אנדמי לנגב
פולקלור  האגדה היוונית העתיקה מספרת שפרומתאוס העביר את האש לאדם בתוך גבעול של כלך, שכן ידוע שהכלך בוער לאט ובמשך זמן רב.
המכשפות באירופה השתמשו בצמחים מהסוג הזה (F. foetida)) לטהור וגרוש שדים. כן שימש הצמח הזה לטקסים של מגיה שחורה (בגלל הריח הדוחה של המין המוזכר כאן). הצמח הזה משמש גם לתקשורת עם הרוחות.
ברפואה העממית  הצמח ידוע ברפואה עממית מתקופות קדומות מאוד. החומר המרפא נמצא בשורש, בצורת נוזל חלבי, המתקשה לשרף במגעו עם האוויר. הוא נקרא במקורותינו בשם "חלתית", וריחו כריח השום. החלתית משמשת ברפואה העממית כתרופה בדוקה לחיזוק פעולת המעיים, זירוז פעולת הלב, תרופה נגד דיכאון ואסטמה, ולזירוז המחשבה. מנה מופרזת של חלתית יכולה לגרום להרעלה קשה, שכן במינון גבוה הוא רעיל. הפקת השרף היתה מקובלת בעיקר באפגניסטן, משם הוא הובא לאזורנו.
הצמח מהווה מגרה עצבי חזק (אולי בגלל זה השתמשו בו לטקסים מגיים), ומשתמשים בו כנגד התכווצויות לא רצוניות של שרירים, נגד שיעול וברונכיטיס. ברפואה ההודית הקדומה (בוודות) שימש הצמח הזה להוספת אנרגיה לאדם ונגד צרבת. במזרח התיכון מהווה תמצית הצמח תרופה להיסטריה, בעיות עצביות, נגד גזים בבטן, להסדרת עכול חלש, נגד אסטמה, שיעול נובח (סטרידור), היפוכונדריה ונגד תולעי מעיים וטפילי מעיים.

הקונבנציונאלית
ברפואה
 
ברפואה עצמה אין לצמח שימוש, אך בוטרינריה יש לו משמעות רבה: הכלך מסוכן לעיזים ולכבשים וידוע שהגבעולים הירוקים והפרחים מכילים חומר אנטי­קואוגלנטי (נוגד קרישה) הגורם לשטפי דם תת­עוריים. הגבעול היבש אינו מסוכן, שכן אינו מכיל יותר חומר זה. כבשה שתאכל מגבעולו של הכלך ותניק מיד אחר כך את טלאיה ­ תגרום למותם, ואילו היא תישאר בחיים. ניתן לרפא את הטלאים שנפגעו רק על ידי טיפול מיידי בכמויות גדולות של ויטמין K טבעי.
שימושים אחרים  הגבעולים משמשים גם להעברת אש ממקום למקום.
מהכלך המצוי (F. communis ) הפיקו תבלין מאוד ידוע בזמן הרומאים. קראו לו סילפיון והפיקו אותו מהשרף שיצא מהשורשים או מהפרחים (אחרי שעמדו זמן רב ואיבדו את רעילותם). התבלין הזה מוזכר בספר הבישול היחידי ששרד מתקופת הרומאים הלא הוא הספר "על הבישול" (שנכתב על ידי הטבח מרקוס גביוס אפיסיוס. (המאה הראשונה לספירה). הרומאים אהבו מאוד את התבלין הזה אך לא הצליחו לתרבת אותו לכן אספו אותו מהטבע. בסופו של דבר הושמד הצמח הזה כליל והצמח האחרון הובא בסודי סודות לקיסר נירון כמתנה יקרת ערך.
העתקת קישור