שבר לבן
שם הצמח  שבר לבן
משפחה  זוגניים
שם לטיני  Peganum harmala
שם באנגלית  Wild rue
שם בערבית  חרמילאן, חרמל, חרג’ל
מקור השם  השם העברי של הסוג נזכר בתלמוד, בו נקראת פתילת המדבר בטעות בשם שבר. שמו המדעי לקוח מן השם הערבי, המשמר, כנראה, את השם האשורי העתיק. שם הסוג בלטינית בא לציין את העובדה, שהצמח דומה לפיגם.
איזור תפוצה  בעיקר סהרו ערבי ואירנו טורני.עם חדירות למעזבות גם באזורים אחרים.
פולקלור  בלבנון נחשב הצמח לסמל העוני. בגלל ריחו החזק משמש לגירוש שדים ורוחות.
ברפואה העממית  הצמח נפוץ ברפואה העממית, המייחסת לו תכונות מופלאות: בזרעים יש חומרים נרקוטיים הגורמים להזיות, דבר שהיה ידוע כבר במזרח העתיק. במזרח התיכון ובהודו, שימש הצמח כסם אהבה. הבדווים ידעו שעיזים שאכלו את זרעי הצמח או את עליו התייחמו ביתר קלות .
הזרעים משמשים תרופה למחלות עצבים, לשיכוך כאבים, להפלה, נגד נזלת, נגד כאבי שיניים וכאבי שרירים, נגד תולעים, ולגרימת השתנה אצל גמלים. השימוש הוא בזרעים "שאוכלים אותם במינון נמוך", בחליטה, מריחים את האדים של מרתח השורש או של הזרעים. כן משמש השבר כתרופה למחלות טחול, לטיפול בכאבי שיניים, ריפוי פרונקלים (מורסות), מחלות עור, טחורים ומחלות עיניים. השבר ידוע כמחזק שורשי השיער.

הקונבנציונאלית
ברפואה
 
המחקר המודרני גילה, שהחומרים הפעילים בצמח זה הם אלקלואידים הנמצאים בזרעים, והם: הרמלין, הרמין, פגנין, הרמלול. האלקלואיד הרמלין נבדק לאחרונה במעבדות, ונמצא כחומר העשוי לסייע במחלות מוח ועצבים. במלחמת העולם השנייה השתמשו הנאצים באלקלואיד הרמין כ"סם אמת", שכן זהו חומר נרקוטי המוריד את סף ההכרה ומקל על תחקור שבויים. להרמין יש השפעה מקילה על העוויתות של מחלת פרקינסון, ואולי גם כתרופה אנטי­סרטנית. לאלקלואידים במינון נמוך השפעה מרגיעה על מערכת העצבים, במינון גבוה הם מדכאים את מערכת העצבים המרכזית. מלבד האלקלואידים יש בצמח גם טאנינים. חומרים אלו הם רעילים, ומלבד גרימת הזיות, הם יכולים גם לגרום לסימני הרעלה כמו התכווצויות ושיתוק.

שימושים אחרים  מהזרעים הפיקו בעבר צבע "אדום תורכי", ששימש לצביעת תרבושים ושטיחים. השבר עמיד בפני רעייה בגלל חומרי הרעל שבו, והעיזים אינן נוגעות בו. הגבעולים היבשים נאכלים על­ידי חמורים.
העתקת קישור