ים מוסיקה וחופש
שנות עיצובו של הסופר 1828-1863
ז'ול ורן המכונה גם "האיש שהמציא את העתיד", נולד ב-8 בפברואר 1828 בעיר הנמל הצרפתית נאנט. אביו פייר ורן היה עורך דין ואמו סופי הייתה בת למשפחה בעלת מסורת צבאית. לא הרבה ידוע על ילדותו של ז'ול ורן, בעקר מפורסם הסיפור שבגיל 11 ניסה לעלות על סיפונה של ספינה שיעדה היה הודו, אבל אביו הצליח להחזיר אותו עוד בטרם יצאה האוניה אל הים הפתוח. לאמו הוא הבטיח, ששוב לא יפליג במסע אלא בדמיונו בלבד... הוא למד בתיכון בנאנט והצטיין בספורט, בגיאוגרפיה וברטוריקה והרבה לקרוא ספרי מסעות, ובמיוחד סיפורים הקשורים לים. הוא אהב מאד סיפורים כמו רובינזון קרוזו, שבו אדם יוצר עולם בזעיר אנפין מבראשית - עולם חף משגיאות העבר. לימים כתב "עלילות של רובינזונים היו ספרי ילדותי, ומעולם לא חשתי עוד, אחר כך, בקראי יצירות אחרות, את הרושם הזה של אותן השנים הראשונות. אין ספק שאהבתי למאורעות מסוג זה העלתה אותי מאליה על הדרך שבה הלכתי לאחר מכן..." האדם הקרוב אליו ביותר באותה תקופה היה אחיו הצעיר פול שהפך מאוחר יותר לימאי מקצועי.
ב-1848 עבר לפאריס ללמוד משפטים כדי להמשיך במסלול שהתווה לו אביו. הוא הגיע לפריז מיד לאחר המהפכה (פברואר 1848) שבה הוגלה המלך הצרפתי והפריזאים הכריזו "עם פאריז אל אירופה כולה: חופש, שוויון, אחווה". חייו בפאריז היו קשים מבחינה כלכלית, באחד המכתבים לאביו הוא כותב: "שניים ארוכות לי, הלחם יקר, שילחו כסף", אך לעומת זאת הם העשירו אותו מאד מבחינה תרבותית, הוא היה בלב ליבה הפועם של בירת היצירה הרוחנית באירופה באותם הימים. בפאריס הוא הוקסם מחיי הבוהמה של עיר הבירה ורכש לו ידידים בעלי שם כמו אלכסנדר דיומא האב (שכתב את "הרוזן ממונטה כריסטו") ואף נפגש עם הסופר המפורסם ויקטור הוגו מחבר "עלובי החיים".
ב-1849 עבר בהצלחה את לימודי המשפטים אך במקום לשוב למשרד של אביו בנאנט הוא נשאר בפאריס בהסכמתו של אביו על מנת לפתח קריירה ספרותית. באחד המכתבים ששלח לאביו הוא כותב "אל תחשוב אפילו לרגע שאני מבזבז את זמני לריק; יעודי גורם לי להשאר כאן. אני יכול להיות סופר טוב בעוד שתמיד אוכל להיות עורך דין גרוע". בשנים 1851-2 כתב מספר סיפורים קצרים ובניהם "מרטין פז" ו"האדון זכריה". ב-1856 הוא פוגש בחתונה באמיין אלמנה בשם הונורין שהיו לה שתי בנות. הוא נישא להונורין ב-1857 והחל לעבוד כפקיד בבורסה. ב- 1858 הוא הצטרף לשייט בספינת קיטור לסקוטלנד ולאיים ההברידיים עם רעו הטוב אריסטיד איניאר. במסע זה הוא סוף סוף התוודע אל הים הפתוח, את האוקיינוס הגדול ותיחקר את הספנים לגבי חוויותיהם בים. את כל הסיפורים והרשמים הוא היה מתעד ביומנו ופרטים אלו שימשו אותו בעתיד בספריו. בדרכם חזרה הם ביקרו במספנות על נהר התמזה שם הלכה ונבנתה "גראנט איסטראן" הגדולה בספינות תבל, הספינה שעתידה הייתה לפרוש את הכבל הטלגרף מתחת למימי האוקיינוס האטלנטי. "ביום מן הימים אערוך מסע באוניה זו" –כתב לאשתו הונורין. בשובו לפאריס הוא שב לכתוב ובין היתר כתב ספר על יצירתו של הסופר האמריקאי אדגר אלן פו שממנו הושפע רבות וכן מספר מחזות. בד בבד עם כתיבת המחזות הוא היה שקוע בגיבוש הרעיון כתיבת רומאן על המדע וביחוד קסם לו הרעיון של מסע בכדור פורח אך לשם כך היה לו צורך להתגבר על מספר בעיות טכניות וביחוד בעיית הניווט של הכדור נגד הרוח. בפברואר 1861 הוא כותב לאביו "אינני מקווה להפליג בכדור הפורח שלי בחודשים הקרובים - כדור פורח זה יש לציידו במנגנונים מושלמים". באותה שנה על אף שאשתו הייתה בשלב מתקדם של הריונה הוא מצטרף למסע באוניית פחם לארצות סקנדינביה שהילכו קסם על ז'ול ורן. מיד לאחר שובו נולד בנו היחיד מישל שבכיו הפריע לורן לכתוב את ספרו הראשון בסדרת "המסעות המופלאים". הוא יצר קשר עם הצלם וההרפתקן נאדר איתו שוחח רבות על מסע אפשרי בכדור פורח. במשך כל אותן שנים ביקר ורן באופן קבוע בספרייה הלאומית וקרא מגאזינים מדעיים שונים ורשם פרטים שנראו לו בעלי ערך ושיוכל לעשות בהם שימוש בעתיד. בספטמבר 1862 הוא נפגש לראשונה עם המוציא לאור אטצל- פגישה שעתידה הייתה לשנות את חייו ללא הכר.
אטצל שהיה מבוגר מורן ב-14 שנה, היה עתונאי, מו"ל של ספרים מפורסמים, חבר במפלגת הרפובליקנים וכהן כראש לשכת שר החוץ בממשלה הזמנית שהוקמה לאחר מהפכת פברואר 1848. אטצל נאלץ לעזוב את צרפת לאחר עלייתו לשלטון של נפוליאון השלישי ורק ב-1859 חזר לפאריס. האגדות מספרות שמה שנותר מאותה פגישה בין השניים היה משפט שאמר אטצל לורן, משפט שטמן בחובו את העתיד המזהיר של ורן "הקהל אינו רוצה שילמדו אותו אלא שישעשעו אותו". ורן הביא באותה פגישה סיפור על כדורים פורחים בשם "מסע באוויר". ברבות הימים סיפרה אשתו שורן עמד להשליך את כתב היד לפח לאחר שנדחה על ידי אחד המו"לים הפריסאים. אטצל ביקש ממנו לשוב אליו בעוד שבועיים עם כתב היד מתוקן. אמנם ורן שב כעבור שבועיים, אטצל חד העין זיהה את הכשרון הטמון בורן והחתים אותו על חוזה ארוך טווח למשך עשרים שנה, בו ורן התחיב לפרסם שני רומאנים בני כרך אחד או רומאן אחד בן שני כרכים בשנה. אטצל הבטיח לפרסם את הספרים ולשלם לורן משכורת של 20000 פרנקים בשנה. ורן לא ידע את נפשו מרב אושר ובפרידתו מחבריו בבורסה אמר "כתבתי רומאן בנוסח חדש, המניח את דעתי. אם תהיה לו הצלחה, הוא יהפוך לעורק במכרה זהב. אזי אכתוב בלי הרף, ללא לאות, בעוד אשר אתם תוסיפו לשלם במזומנים את בעד הניירות ערב ירידת השער ולמוכרם ערב עליית השער. אני עוזב את הבורסה. שלום, יקירי!".
זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בין השניים ותחילה של סדרת הספרים "מסעות מופלאים בעולמות ידועים ובלתי ידועים" שהפכה את ורן לאחד הסופרים המצליחים בכל הזמנים. ז'ול ורן עמד בהתחייבות זו עד יום מותו, הסדרה כוללת 63 ספרים שהראשון בהם, "חמישה שבועות בכדור פורח", ראה אור באחד לינואר 1863. מה היה אם כן הצלחתו הגדול של ורן? או יותר נכון מה היה סוד הצלחתם של ורן ואטצל, כי לאחרון היה תפקיד מכריע בהצלחתו של ורן.