יום בחייו של עיתונאי אמריקאי בשנת 2889 מאת ז'ול ורן
חזי יצחק
המרכז הבינתחומי נגב , מדרשת שדה בוקר והמכון לחקר המדבר, אוניברסיטת בן גוריון

בשנת 1885 הציע גורדון בנט בעליו של העתון האמריקאי המפורסם "הרלד טריביון" (הוא העורך ששלח את סטנלי לאפריקה כדי לחפש את לוינגסטון) לז'ול ורן לכתוב סיפור עתידני על החיים בארה"ב בעוד 1000 שנים. ז'ול ורן נענה לאתגר ובשנת 1889 התפרסם בעיתון שנקרא "הפורום" סיפור קצר באנגלית בשם "יום בחייו של עיתונאי אמריקאי בשנת 2889". זה היה הסיפור היחידי של ורן שהתפרסם לראשונה באנגלית ולא בצרפתית. בסיפור נבואי זה ורן חוזה בעיני רוחו את החיים אלף שנה קדימה באמצעות תיאור יום בחייו של פרנסיס בנט עורך העיתון "ידיעות כדור הארץ" המתגורר בניו-יורק הנקראת סנטרופוליס. פרנסיס בנט אינו סתם עוד עורך עיתון, הוא שליט כל יכול באימפריה תיקשורתית חובקת עולם המעסיק 150 כתבים ואף צוות של מדענים העסוקים בין השאר בגילוי כוכבי לכת ובתקשורת עם חוצנים ובפיתוח שאר אמצאות מועילות כמו למשל העתקת עיר שלמה על גבי מסילות ברזל למקום קרוב יותר לחוף. ורן מתאר באופן מפתיע את מהפכת המידע והגלובליזציה של ימינו הנשלטת על ידי תקשורת משוכללת ועיתונאים הכותבים ב"איזמל ולא בקולמוס". בעיית האנרגיה נפתרה זה מכבר, רכבים אוויריים מעופפים בשמיים, מנהרות חוצות את האוקינוס האטלנטי והדרך מפריז לניו-יורק נמשכת כ- 5 שעות, פרסומות מוקרנות על גבי העננים, מזון מהיר נשלח בצינורות היישר לבתים ובריטניה וקנדה הופכות למדינות בת של ארה"ב, שהיא האימפריה השולטת בעולם. רבות מן התחזיות הטכנולוגיות המופיעות בסיפור התרחשו כבר בימינו אנו, ואפשר לומר שבמידה רבה אנו מקדימים את תחזיותיו של ורן, עולם שבו התיקשורת האלקטרונית והסלולרית שולטת בו ללא עוררין. גם פרנסיס בנט פועל מתוך מניעים של ממון וכח ובסוף יום העבודה שלו הוא נפנה למחשבו לחשב כמה דולרים נוספו לחשבונו.
תיאור השפעת הטכנולוגיה והמדע על החברה והפרט מגיע לשיאו בספר "פריס במאה העשרים" שכתב ורן הצעיר ב- 1863 והתמונה שעולה ממנו אינה מלבבת במיוחד. זהו אינו מקום לאנשים רגישים כמו גיבור הספר מישל דיפרנואה הצעיר (שמגלם למעשה את דמותו של ורן הצעיר). פריס של 1963 על פי ורן היא עיר שבה חובתו של בן האדם היא לעשות כסף והחיים ניתנים להסבר באמצעות גלגלי שיניים ורצועות תמסורת, אין זמן לדברים לא תכליתיים כמו שירה או ספרות זוהי תקופה שבה הצורך להתעשר בכל מחיר מחסל את רחשי הלב ובספריות ניתן למצוא רק כתבי עת מדעיים וטכנולוגיים אך לא יצירות מופת של ויקטור הוגו. מדהים לקרוא את הפרק הששה עשר בספר המתאר את שד החשמל המנוצל המחליף אפילו את הגיליוטינה הישנה. היו מבקרים שטענו שהפסימיות המופיעה בכתביו האחרונים של ורן נבעו בין היתר בשל מלחמת 1870 בין צרפת לפרוסיה וכן בשל נסיבות משפחתיות מצערות כמו מות פילגשו ומותו של אטצל המוציא לאור של ספריו, אך הספר "פריז במאה העשרים" מוכיח שכבר בתחילת דרכו הספרותית, ורן היה מודע לסכנות הגלומות בקידמה המדעית והטכנולוגית. לעומת התמונה הקודרת העולה מקריאת "פריז במאה העשרים" בסיפור הקצר "יום בחייו של עיתונאי אמריקאי בשנת 2889" הכתוב באופן קליל יותר ומשעשע, החיים נעשים נוחים וקלים יותר הודות לאמצאות מדעיות וחסר בו הניתוח של השפעת הקידמה הטכנולוגית על החברה המודרנית ועל נפש האדם, ובכל מקרה הנימה אינה כה פסימית. הבדלים אלו בין שתי היצירות מעלה את השאלה האם אכן ז'ול ורן כתב את הסיפור הקצר הזה? בין החוקרים של ורן התנהל ויכוח לגבי האוטנטיות של הסיפור הקצר ובייחוד שהתברר שמלבד הגירסה האנגלית שהתפרסמה בשנת 1889, התפרסמה גירסה צרפתית עשירה יותר מבחינה ספרותית בשנת 1891. הטענה הייתה שהמחבר היה בנו של ורן – מישל, שידוע שורן הטיל עליו לסיים את ספריו בטרם נפטר ב-1905. בחיפוש שנעשה על ידי אחד החוקרים בארכיון בפריז נתגלה מכתב של ורן לאטצל בשנת 1889 ששם קץ לתעלומה. במכתב זה כותב ורן שאת הסיפור אכן כתב בנו מישל והוא אף העניק לו 500 פרנק – מחצית מהסכום שהוא קבל על הפרסום של הסיפור. הגירסה הצרפתית המאוחרת יותר כללה את התיקונים והתוספות של ורן האב לסיפור של בנו. כדאי לציין שמישל זה גרם בצעירותו הרבה צער לאביו ואף הכניס אותו לחובות כבדים בשל הוללותו וורן עודד אותו למצוא את דרכו בחיים על ידי כתיבה ספרותית והתברר שאכן היה לו את הכשרון. סיפור קצר זה (הגירסה מ-1891) תורגם לעברית לראשונה על ידי רונית קידר לכבוד הכנס " בין מדע לדמיון" במלאת 100 שנים למותו של ז'ול ורן שיתקיים במדרשת שדה בוקר בתחילת מרץ. כדי להצית את דמיון הקוראים מובא בזאת קטע מתוך הסיפור הקצר בתוספת איורים של עפרה יצחק.
"פרנסיס בנט, השליט הבלתי מעורער של עולם העיתונות, היה ודאי מוכתר למלכן של שתי האמריקות אילו אך היו האמריקנים עשויים לקבל על עצמם סוג כלשהו של מלוכה. האם יש ספק בידיכם? ראו את קהל השליחים הדיפלומטיים מכל קצוות תבל ואת השרים הצובאים על דלתו, משדלים אותו להקשיב לעצותיהם, מתחננים לאישורו, מפצירים בו שיפרוש עליהם את החסות של ארגונו הכול-יכול. סיפרו את המדענים שעודד, את האמנים שהעסיק, או את הממציאים שסבסד! היה זה שלטון מפרך ומתיש, והוא עבד ללא לאות. מזל הוא, שהאנשים בני זמננו קורצו מחומר איתן. הודות להתקדמות המדעית של התברואה, החידושים בתחום ההתעמלות ועיקור המזון, עלתה תוחלת החיים הממוצעת של האדם המודרני משלושים ושבע לששים ושמונה שנים. כעת, אנו ממתינים לתגלית הבאה: אוויר מזין, שיאפשר לנו להיזון באמצעות... נשימה בלבד.
וכעת, אם תרצו לדעת כיצד נראה יום בחייו של מנהל "ידיעות כדור-הארץ", הטריחו נא את עצמכם להתחקות אחריו בשלל מפעלותיו ועיסוקיו, ביום זה, ה-25 ביולי שנה זו, 2889. בבוקר זה, התעורר פרנסיס בנט במצב רוח רע למדי. זה היה היום השמיני לנסיעתה של אשתו לצרפת, והוא חש עצמו בודד במקצת. הייתכן? הם היו נשואים מזה עשר שנים, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הגברת אדית בנט, יפה מקצועית, נעדרה לזמן ממושך כל-כך. בדרך-כלל, די היה לה ביומיים-שלושה לצורך מסעותיה התכופים לאירופה – ובפרט לפריז – שם נהגה לקנות את כובעיה.
מיד כשהתעורר, הדליק פרנסיס בנט את הפונוטלפון, שכבליו הוליכו לביתו בשאנז-אליזה. הטלפון, אליו חובר גם הצג הטלאופטי, הוא עוד אחד מכיבושי זמננו! אמנם היכולת לשדר ולקלוט דיבור באמצעות אותות חשמליים קיימת זה עידן ועידנים, אך תמסורת דומה של תמונה התאפשרה זה אך אתמול. זוהי ללא ספק תגלית יקרת ערך, ופרנסיס בנט ודאי לא היה היחיד שברך את ממציאה, כשלמרות המרחק ביניהם, הופיעה אשתו על הצג הטלאופטי.. איזה מראה משובב! עייפה מעט מבילויי ליל-אמש בתיאטרון או במופע מחול, הייתה גברת בנט עדיין במיטה. למרות שהשעה בפריז הייתה שעת צהריים כמעט, ראשה המקסים היה שקוע עדיין בעיטורי התחרה של הכרית. אך... הנה היא זעה... שפתיה מתנועעות... האם היא חולמת?...כן! היא אכן חולמת... שם חומק מבין שפתיה... "פרנסיס... פרנסיס היקר!..."
מִשמע שמו מבין שפתיה המתוקות של אשתו היטיב עם מצב רוחו של פרנסיס בנט. מאחר שלא רצה להעיר את היפהפייה הנרדמת, קפץ חיש קל ממיטתו, ונכנס אל חדר-ההלבשה הממוכן שלו. מקץ שתי דקות, בלי להיזקק לשירותיו של משרת, הציבה אותו מכונת ההלבשה רחוץ, מגולח, נעול-נעליים, ומכופתר מכף רגל ועד ראש, על סף משרדו. יום עבודה חדש עמד להתחיל.
המשרד הראשון אליו נכנס פרנסיס בנט היה משרדם של כותבי הרומנים בהמשכים. היה זה חדר רחב ידיים, מחופה בכיפה שקופה. בפינה ניצבו מכשירי טלפון אחדים, שבאמצעותם סיפרו מאה סופרים של "ידיעות-כדור-הארץ" מאה פרקים של מאה רומנים לקהל הלהוט. בזוית עינו, קלט פרנסיס בנט את אחד הסופרים חוטף תנומה קצרה. בנט נפנה אליו ואמר:
- יפה מאד, בחור, באמת יפה מאד הפרק האחרון שכתבת! הקטע שבו משוחחת נערת הכפר הצעירה עם מעריצהּ על עניינים של פילוסופיה טרנסנדנטלית מצביע על כושר התבוננות מעולה! איש מעולם לא תיאר בצורה מדויקת כל-כך את הווי הכפר! המשך בדרכך זו, ארצ'יבלד יקירי, ובהצלחה. מאז אתמול נוספו לנו עשרת אלפים מנויים חדשים, הודות לך!"