מסע אל מקורות הנילוס

מסע אל מקורות הנילוס
מאת דוד בן צור


המאה ה-19 היתה מאה של גילויים וחידושים רבים באירופה. חידושים טכנולוגיים הובילו למהפיכה התעשייתית שצרכה יותר ויותר חומרי גלם. המעצמות הקולוניאליות דוגמת בריטניה, צרפת וגרמניה התחרו ביניהן על שליטה באפריקה, אסיה והמזרח התיכון. ההתפשטות הקולוניאלית לוותה בהרחבת מסילות הרכבת, שיפור הדרכים ודרכי התחבורה בים וביבשה.

ההתפשטות הזאת היתה תלויה במידע על אותם אזורים ובמיפוי של חלקים לא נודעים לאדם האירופאי. חוקרים הרפתקנים, גיאוגרפים וקציני צבא נשלחו בחסות אקדמית או צבאית כדי לספק את המידע. כזה היה תפקידם של שני החוקרים ריצ'רד ברטון וג'ון הנינג ספיק, שנשלחו ב-1855 לחפש את מקורות הנילוס. המשלחת מומנה על ידי האגודה הגיאוגרפית הבריטית. המסע הנועז כמעט הביא למותם של שני החוקרים והם חזרו לשם שוב ב-1857 ולאחר שמונה חודשים הגיעו לאגם טנגניקה. ברטון בשלב זה כבר לא היה כשיר להמשך המסע וספיק המשיך לבד עד לאגם ויקטוריה וקבע כי זה מקור הנילוס (קביעה שהוכחה בהמשך). ברטון חלק עליו ויריבות עזה התגלעה בין השניים. הוויכוח הגיע עד לאגודה הגיאוגרפית הבריטית ועורר הדים רבים שהגיעו כמובן גם לעיתונות, במיוחד לאחר מותו הטרגי של ספיק בתאונת ציד יום לפני העימות עם ברטון.

הסיפור הסעיר גם סופר צרפתי צעיר ולא מוכר, ז'ול ורן שמו. עד אז כתב ורן סיפורים קצרים ומחזות שלא נחלו הצלחה רבה. סביר להניח, שבהשראת סיפורם של ברטון וספיק כתב את הספר "חמישה שבועות בכדור פורח" שפירסם את ורן ובעקבותיו כתב ספרי הרפתקאות ומסע נוספים.

לוורן היה ידיד שהזמין אותו לטוס בכדור פורח. חוויית הטיסה הקצרה הניעה את ורן לכתוב ספר על מסע באפריקה, ממזרח למערב, אבל בדרך האוויר. גיבורי הסיפור יוצאים בכדור פורח מהאי זנזיבר שמול חופי טנזניה וגומרים את המסע הנועז בסנגל שבמערב אפריקה. הספר משקף יפה את הדרך שבה נתפשה אפריקה בעיני אירופה לקראת סוף המאה ה-19 - אפלה, מסתורית, מושכת ובעיקר מסוכנת.

ורן עצמו לא טייל באפריקה השחורה המתוארת בספר. כשנשאל מאין שאב את הידע והמונחים בספריו אמר שאת רוב הידע שלו שאב ממילונים ומאנציקלופדיות. הספר השני שכתב ורן היה "מסע לבטן האדמה" שחלקו הראשון מתרחש באיסלנד, שאם כי הוא חלק מאירופה, רק במאה ה-19 החל להתקיים בו מחקר גיאוגרפי שיטתי.

עד היום יצאתי לשני למסעות בעקבות שני הספרים הללו של ורן. באיסלנד שיחזרתי את רוב המסלול שעשו גיבורי הספר "מסע לבטן האדמה" מרקייוויק, לאורך מפרץ פקסה וחצי האי סנייפלסנס ועד להר הגעש סנייפליוקל. הדיוק של ורן בספר מעורר התפעלות, ובמיוחד התיאורים של החברה האיסלנדית במאה ה-19, והתיאור של אזור הכפרים בודיר וארנסטפי בחצי האי סנייפלסנס. כשעומדים מול קשתות הבזלת והצוקים ליד ארנסטפי ומשווים לכתוב בספר, קשה שלא להשתאות אל כשרונו של ורן במיוחד מפני שמעולם לא ביקר באיסלנד.

ב-1999 הובלתי מסע שבעקבותיו הופק גם סרט ששמו "מסע למקורות הנילוס" בכיכובו של גידי גוב ואנשי המגזין "מסע אחר". המסע מזנזיבר לאגם ויקטוריה עקב אחר מסעם של שני החוקרים ברטון וספיק ואחרי עלילת הספר "חמישה שבועות בכדור פורח". לצורך הפקת הסרט טסנו בכדור פורח מהסרנגטי לאגם ויקטוריה, מסלול טיסה שכנראה היינו הראשונים שעשו אותו.

אפשר להבין את ההתלהבות של ורן מכלי הטיסה התמים והמסורבל הזה. היופי בטיסה הוא חוסר השליטה על כיוון הטיסה וחוסר הוודאות בדבר מקום הנחיתה. קשה להאמין שאפשר לטוס מזנזיבר עד לסנגל בכדור פורח רגיל, בוודאי שלא עם אמצעי הטיסה והניווט שהיו לז'ואי ולחבריו, גיבורי הספר. אבל מדובר ברעיון מצית דמיון. עצם העובדה שהצלחנו לנחות בסמוך לאגם ויקטוריה הוא כבר הישג תעופתי כשלעצמו. כשהטייס, קולין, נשאל אם יוכל להטיס אותנו עד סנגל, אמר: "כן, זה אפשרי, אם תוכלו לשלם לי".


דוד בן צור, טייל