לתפוס כוכב נופל

לתפוס כוכב נופל
מאת דוד פולישוק


ז'ול ורן התפרסם בזכות כתיבתו מלאת ההשראה על מדע וטכנולוגיה, שהעניקה לו מקום של כבוד בקרב סופרי המדע הבדיוני. עם זאת, היופי בסיפוריו אינו המפרט הטכני בלבד, אלא הקשר שבין האדם והחברה לחידושים ההנדסיים ותגליות מדעיות שתיאר בפירוט רב. דוגמה טובה לכך היא ספרו "ציידי המטאורים", שהתפרסם ב-1908, שלוש שנים אחרי מותו, ולאחר שעבר שיכתוב על ידי בנו, מישל. בספר בוחן ורן את התגובות האנושיות להופעתו של גרם שמימי חדש - מטאור העשוי כולו זהב.

בשנינות ובחיבה מתאר ורן את השאיפה לפרסום, לתהילה ולעושר של יחידים ומדינות, את גדולתם ואפסותם של מדענים ובנקאים, ואת הרדידות והיצרים המניעים את העיתונות והציבור הרחב.

דין פורסייט וסידני הדלסון הם אסטרונומים חובבים תושבי עיירה קטנה בווירג'יניה, דוגמה לעיירה אמריקאית טיפוסית. שניהם מכובדים בקהילתם, מרציני פנים ואנשי משפחה, ולא ירחק היום שבתו של האחד תינשא לאחיינו של האחר והשניים יהיו לקרובי משפחה. אבל כאשר הם מגלים מטאור חדש בשמי הלילה - כל אחד בנפרד ובאותו הזמן בדיוק - האידיליה המשפחתית נעלמת והקנאה מעבירה את שניהם על דעתם, שכן כל אחד מעוניין שהמטאור ייקרא על שמו.

ההתרגשות של גיבורי הסיפור אינה מובנת ליודעי דבר באסטרונומיה של היום, מכיוון שבכל לילה חשוך אפשר לראות בנקל מטאורים, חלקיקי אבק מן החלל הנשרפים באטמוספירה בנפילתם אל הארץ. אבל המטאור של ורן הוא מה שמכונה כיום אסטרואיד - גוף שגודלו נע בין עשרות מטרים למאות קילומטרים והוא עשוי אבן או ברזל. בעת כתיבתו של הסיפור היו ידועים כ-500 אסטרואידים בלבד, ומגליהם התכבדו לכנות אותם בשמות, כך שלקנאה בין גיבורי הסיפור יש על מה להתבסס. אף שכיום מוכרים כ-200 אלף אסטרואידים, התחרותיות בין האסטרונומים בעינה עומדת, וחוקים ברורים קובעים מי זכאי להעניק שם לאסטרואיד חדש, כך שהקו הראשי של העלילה רלוונטי גם לימינו אלה.

המריבה הפרטית בין פורסייט להדלסון מפלגת במהרה את תושביה הקרתניים של העיירה, המתעניינים פחות באסטרונומיה ויותר בעימות רווי שנאה כמו היו צופיה הנאמנים של תוכנית ריאליטי מודרנית. השניים אף מגיעים עד לבית המשפט במטרה לקבוע מי הוא הבעלים החוקי של הגוף המרחף במרחק רב כל כך מהישג ידם (והרי לא לחינם מתרחש הסיפור באמריקה). לעומת זאת, הקהילה המדעית מבטלת במחי יד את ויכוח הסרק בין השניים - עד שתצפיות ספקטרוסקופיות (שרק לקראת סוף המאה ה-19 החלו לעשות בהן שימוש) מעידות כי הגוף החללי עשוי כולו זהב.

הספקולציה החביבה, והלא כל כך ריאלית, של ורן עולה מדרגה בשלב זה של הסיפור, כאשר כובד משקלו עובר ממדעי האסטרונומיה לחישובים כלכליים. שחקנים חדשים נכנסים לעלילה. ממציא צרפתי גאון ומבולבל ושמו זפירדין קסירדל מצליח לבנות מכשיר פשוט (ודמיוני לחלוטין) המטה את האסטרואיד ממסלולו במטרה לרסק אותו על כדור הארץ. כמות עצומה זו של זהב תקטין באחת את ערך המינרל ותעניק יתרון לדודו של הממציא, בנקאי פאריסאי ממולח, בעסקיו בבורסה לניירות ערך. הבנקאי קונה שטח אדמה נידח בגרינלנד והממציא מכוון לשם בסתר את האסטרואיד, לפליאתם של מדענים מכל העולם שאינם מבינים כיצד הגוף המוזהב נע בניגוד מוחלט לכאורה לחוקי הפיסיקה והמכניקה.

אבל ברגע שהאסטרואיד נופל אל הארץ ועומד על צוק מעל מי האוקיינוס, מתפשט השיגעון במהירות: מנהיגי העולם מכנסים ועידה בינלאומית במטרה להחליט מה לעשות בזהב, העיתונות יוצאת מגדרה בשלל ספקולציות ובכותרות מפוצצות, מחירי הזהב בבורסה צונחים, והרפתקנים וסקרנים מכל העולם נוהרים לאי הצפוני הקפוא. כאשר הממציא הצרפתי ודודו הבנקאי טוענים באוזני ההמונים שהזהב שנפל על אדמתם שייך להם בלבד, אין מי שמקשיב להם והמתח מגיע לשיאו. ורן, מסתבר, חוזה כי האנושות לא תוכל לפעול בשיתוף פעולה ולרווחת הכלל כדי לנצל פיתוחים טכנולוגים והתקדמות מדעית, וצופה לנו עתיד עגום למדי.

אבל "ציידי המטאורים" הוא סיפור משעשע ומלא הומור שסופו טוב. קסירדל, אדם תמים מיסודו, נבעת ממעשי ידיו, שגרמו בעקיפין לספינות מלחמה מאיימות לעגון מול החוף, וגרוע מכך, העלו את השנאה בין שני האסטרונומים האמריקאים לרמות כה גבוהות עד שהחתונה הצפויה בין קרובי משפחתם עומדת לפני סכנת ביטול. ומהם העושר והעוצמה למול האהבה והחברות? קסירדל מכוון את מכשיר הפלאים שלו אל האסטרואיד וגורם שייפול אל המים העמוקים. וכאשר העילה למריבה אינה קיימת עוד - הכל שב למקומו בשלום, ותחזיות אסטרונומיות קודרות מפנות מקומן למציאות רגועה וחסרת דאגות.


דוד פולישוק הוא תלמיד מחקר בחוג לגיאופיסיקה ומדעים פלנטריים ובחוג לאסטרונומיה ואסטרופיסיקה באוניברסיטת תל-אביב, אסטרונום במצפה הכוכבים ע"ש וייז שבמצפה רמון. מחקרו עוסק בפלנטות הקטנות: אסטרואידים, שביטים, מטאורים ומטאוריטים, וכולל גילויים של גופים חדשים, למידת טבעם והשפעתם על כדור הארץ.