תכנון מרחבי לבדוויי הנגב - השיח הבדווי המתנגד
מאת: אבינועם מאיר
פרופסור אבינעם מאיר הוא חבר סגל המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון
ההיבט התרבותי-זהותי
ההיבט החברתי-מבני
ההיבט המרחבי-יישובי
סיכום
מקורות
פתיחה
בעשור האחרון מצויים בדוויי הנגב במטרופולין באר-שבע בשלב משמעותי מאוד מבחינת התפתחותם האזרחית. הם מעורבים לאחרונה במאבק אזרחי להשתלבותם בתהליך הדמוקרטיזציה בתכנון כל היבט אפשרי הנוגע לעתידם.
בתהליך זה, הצובר תאוצה רבה במדינות דמוקרטיות מערביות וגם בישראל, נאבקות אוכלוסיות מיעוטים כנגד הממסד התכנוני על שיתופן בתחומי התכנון השונים. אין הדברים אמורים באוכלוסיות שהיו בדרך כלל מקופחות, אלא אפילו באוכלוסיות חזקות, המוצאות עצמן מוּדרות על-ידי הממסד התכנוני מתהליכי התכנון.
מחקר על התפתחות הדמוקרטיזציה בתכנון בקרב בדוויי הנגב, מקום המדינה ועד היום (מאיר, 2003), הראה שבתהליך זה מתרחשת תנועה לאורך ציר של התפתחות פוליטית-תכנונית. תחילתו (עד אמצע שנות ה-70 במצב של אוליגרכיה תכנונית, המשכו בתהליכי סינגור תכנוני מצד גורמים חיצוניים, ובהתפתחות צנטריפוגלית במערכת יחסיהם התכנוניים של הבדווים עם הממשלה, שבעקבותיו מתרחשים תהליכי העצמה, ושיאו בתכנון מתנגד כנגד התכנון האזורי המתבצע על-ידי ממשלת ישראל. מאמר זה בוחן שלב אחרון זה, במסגרתו מַבנים הבדווים מחדש את השיח התכנוני בנושאי תרבות, חברה ומרחב.
עד לאחרונה רציונל התכנון הפורמלי, הנעשה על-ידי רשויות התכנון, התעלם כמעט לחלוטין מן התרבות, החברה, הכלכלה והפוליטיקה הבדווית המסורתיים. התעלמות זו באה לידי ביטוי בכך, שהממסד תכנן עבור חברה זו אופציה תכנונית יחידה, זו של חיים עירוניים מאולצים ביותר במסגרת שבע העיירות המוכרות. בכך התעלמו המדינה והממסד התכנוני ממחצית מאוכלוסיית הבדווית (כ-65,000 נפש), זו המתגוררת עדיין מחוץ לעיירות, ביישובים הלא-מוכרים שבפזורה.
בתגובה על תהליך ארוך שנים זה, הקימו הבדווים ארגון חוץ-ממסדי הקרוי 'המועצה האזורית לכפרים הערבים הבדווים הלא-מוכרים בנגב' (להלן: מכב"ל).


ארגון זה פועל כרשות-צל מוניציפלית בלתי פורמלית (ובלתי מוכרת) ליישובים אלה. המכב"ל הכינה ב-1999 תכנית אזורית אלטרנטיבית להכרה ביישובים אלה במקומותיהם הנוכחיים. בתכנית זו הם מנסים להבנות את השיח התכנוני ולהציבו כנגד שיח התכנון הממסדי הקונבנציונלי, הרוֹוח בקרב רשויות התכנון מזה כחמישים שנה.
משמעות השיח הבדווי המתנגד היא הבניה מחדש על-ידי הבדווים של מלאכת התכנון הקשורה בהם כקליינטים. בהבניה זו הם מתכוונים להציג פרשנות של ההיסטוריה ושל המציאות הנוכחית של חייהם בנגב, השונה מן הפרשנות שהציג עד עתה הממסד התכנוני. פרשנות זו מציגה היבטים תרבותיים, חברתיים ומרחביים, כפי שהבדווים תופשים אותם, וכפי שלדעתם צריך לקבל אותם הממסד התכנוני, כך שמילוי צורכיהם יבוא לידי ביטוי הולם. כלולים באלה כמה היבטים, השלובים ביניהם בצורה הדוקה ביותר, אך לצורך ניתוחם ננסה להציגם בנפרד, תוך שימוש בציטוטים מתכניתה של המכב"ל.
ההיבט התרבותי-זהותי
ההיבט הראשון של הבניית השיח התכנוני, קשור בצרכים תרבותיים של הבדווים, ובעיקר לעניין הזהות, והוא מורכב משלושה נושאים. ניתן לראות בהם מידרג של זהויות, החל מרמת המַקרו הארצית ועד לרמת המיקרו המקומית.
הראשון שבהם, ברמת המַקרו הארצית, הוא הבנייתה מחדש של הזהות האתנית- לאומית של בדוויי הנגב. תכנית המיתאר של המכב"ל לפריסת הכפרים הלא-מוכרים בנגב, הוגשה במסגרת הוועדה לתכנון אסטרטגי לבדווים כ"תכנית לפיתוח רשות מוניציפלית לכפרים הערביים הבדווים הלא-מוכרים בנגב" (מכב"ל, 1999). הוספת שם-התואר הזהותי "ערבים" מורה על נטייה למַזעֵר ולטשטש ככל הניתן את פערי הזהות והשייכות בינם לבין שאר ערביי ישראל. שם-תואר זה בא להצביע על קיומה של ישות ערבית אתנית ארצית מונוליתית אחת, המצויה בקונפליקט עם ממשלת ישראל על מילוי צורכי בנייה ובנותיה, בהתאם לזכויות-האזרח הבסיסיות שלהם.
הנושא השני של שאלת הזהות הוא ברמת המֵזוׁ (כלומר, רמת הביניים, האזורית) הנגבית-מטרופולינית. הוא מתקשר למקומם ותפקידם של הבדווים ביישובים הלא-מוכרים במערכת הנגבית, וליחס בינם לבין פיתוח הנגב בכללותו. תכנית-האב של מטרופולין באר-שבע לשנת 2020 (עיריית באר-שבע וחובריה, 1998) עוסקת בפיתוח הנגב הצפוני, שבו מתגוררים רובם המכריע של בדוויי הנגב. בתכנית זו כלולות, כמובן, שבע העיירות הבדוויות הקיימות, עם התייחסות כללית בלבד לצורך להקים יישובים חדשים לאוכלוסייה הבדווית. לעומת זאת, אין בה איזכור כלשהו של היישובים הבדוויים הלא-מוכרים, כפי שהמכב"ל מציג אותם, אלא רק של תושבי הפזורה, המשתלבים בתכנית כאוכלוסייה סטטיסטית בלבד, כישות עמומה ועלומה, ללא כל ייחוד או איפיון.
לאור חסר זה, אחד העקרונות המנחים של תכנית המיתאר של המכב"ל ליישובים הלא-מוכרים הוא העיקרון של "פיתוח מטרופולין דו-לאומי". העיקרון קשור להוספת שם-התואר הזהותי "ערבים" לבדוויי הנגב, שהוזכרה לעיל. בכך שואף העיקרון לקַבֵּעַ בתודעת הממסד והציבור את הנוכחות הערבית-בדווית, הניכרת בתחום התכנון של מטרופולין באר-שבע, כישות ערבית לאומית לצד הישות היהודית. העיקרון בא גם להמחיש את המציאות של חברה ערבית-בדווית רב-גונית; דהיינו, לפחות מבחינת הרובד היישובי-כלכלי העליון, אין זו רק אוכלוסייה בדווית עירונית, שצריך לתכנן עבורה יישובים בעלי אופי עירוני בלבד (על-פי גישת התכנון הרשמית שנהגה עד לאחרונה), אלא זוהי גם אוכלוסייה כפרית ביישובים הלא-מוכרים, שיש לאפשר לה את חופש הבחירה בשאלת אופי היישוב ואורח החיים הכלכלי בו.
הנושא השלישי של שאלת הזהות נוגע בנקודה הטריטוריאלית ברמה המקומית, ומתקשר לנושא שמות היישובים. עניין זה אכן עולה בצורה מפורשת בתכנית המיתאר לפריסת הכפרית של המכב"ל, אך לא בהקשר השֵמי הסתמי. בתכנית זו מובעת דרישה ל"הכרה בכפרים הבלתי-מוכרים… בהתאם לזהות ושמותיהם ההיסטוריים…". לטענת הבדווים, כל תושבי הפזורה מתחלקים לקבוצות בנות מספר משפחות כל אחת, וכל קבוצה שוכנת במקום מסוים בעל שם היסטורי המשותף לכל המשפחות. הפריסה המרחבית של היישובים הלא-מוכרים מתבססת בין השאר על "…העובדה ההיסטורית, שלפני ואחרי קום המדינה היו המקומות בשמם ההיסטורי מאוכלסים…" (אל-הוזייל, 1997). לטענתם, שמות אלה, בצירוף נקודות ציון שהיו בשימוש משרד הפנים לצורך זיהוי תושבים בדווים במקום מגוריהם ולצורך הסדר הקרקעות, בוטלו בצו של משרד הפנים שניתן ב-1974. במקומם ניתנו למקומות אלה שמות שבטיים, על-פי המבנה השבטי ששרר אז, וכך מקובל עד היום בכל הרשומות הרשמיות (מכב"ל, 2001).
בטיעון זה טמונה משמעות תרבותית עמוקה של שאיפה להקניית זהות שמית בדווית או איחזורה, לנקודה קודמת שתחת המערכת האדמיניסטרטיבית הנוכחית איננה קיימת. יש בכך תהליך של הפיכת הנקודה המרחבית היוקלידית, שהיא מופשטת מטבעה, למקום קונקרטי בעל עבר מדומיין וזיכרון. תהליך זה הוא למעשה הבניית מקום מבחינה זהותית, כשלב מקדים לבניית מקום מבחינה תתרבותית-פיסית ממשית. לפיכך, צירופם של כמה עשרות מקומות כאלה בסמיכות גיאוגרפית, הוא למעשה ניסיון לבדוויזציה תרבותית-נופית של המרחב כדי להופכו לטריטוריה המספקת את צורכיהם הסוציו-תרבותיים, שעמה הם מזוהים.
ההיבט החברתי-מבני
הנושא החברתי בהבניית השיח התכנוני, מתייחס בעיקר להגדרת יחידת התכנון הבסיסית בפזורה הבדווית. ממשלת ישראל מתייחסת לתושבי הפזורה הבדווית, בין אם המדובר בעניינים מינהליים ובין אם לצורכי תכנון, לפי זהותם השבטית. התייחסות זו מתבססת על ההנחה הרווחת, ששבט הוא ישות חברתית הומוגנית למדי. הואיל וכך, גם תכנון יישובי-הקבע עבור הבדווים התבסס על צורת התייחסות זו: התכנון הקלאסי של שבע העיירות נשען על הנחת החלוקה והשיוך השבטיים, שהם לכאורה ברורים וחדים. ברם, ממחקרים בעשורים האחרונים עולה, שהישות השבטית בחברות נוודים וגם בחברה הבדווית, היתה מתמיד גמישה ונזילה יותר ממה שהיה מקובל לראותה עד כה בחוגי המחקר האקדמי, וגם במעגלי הממסד השלטוני-מינהלי (Marx, 1978; Salzman and Fabietti, 1996; Salzman, 2000). להתפתחות תפישה חדשה זו של הישות השבטית, השונה מן התפישה הקלאסית, יש להוסיף גם את תהליכי השינוי העמוקים העוברים על המבנה השבטי עצמו בחברות אלה בעשורים האחרונים, כתוצאה מתהליכי המודרניזציה והגלובליזציה (Meir, 1997).
למרות התפתחויות אלה, לטענת הבדווים ממשיך הממסד לראות בשימוש שהוא עושה בישות השבטית הקלאסית כיחידת תכנון בסיסית "…מענה ל'צורך תרבותי' של יישוב הבדווים לפי 'שבטים'…" כך שתיפתר "…הבעיה 'החברתית-תרבותית' של הבדווים…" ולכן "…כל עוד המסגרת החברתית-שבטית נשמרת…" אין בעיני הממסד כל "…משמעות לקשר הפיסי שבין התושב ומקום מגוריו…".
פועל-יוצא מכך הוא גם, שהפיצול התוך-שבטי, ואף התוך-חמולתי הרב של בני השבט-חמולה למיקומים שונים, שקיים בין העיירות ובתוכן ובפזורה, אינו מהווה בעיני הממסד מציאות שיש בהכרח לקבלה.
נגד גישה ממסדית זו להגדרת יחידת התכנון הבסיסית בפזורה הבדווית, מתקוממת תכנית המכב"ל. תהליכי הטריטוריאליזציה שעברה החברה הבדווית בעשורים האחרונים, יצרו מציאות חדשה שבה הולך ונוצר בעבר הקרוב ובהווה, קישור בין קבוצות אוכלוסייה ובין שטח גיאוגרפי מוגדר, מזוהה ומוכר. אך בעיני הבדווים, למרות כל זאת הממסד התכנוני מתכחש לתהליכים אלה בטענה שמדובר באוכלוסיות שמעולם לא היו צמודות לטריטוריה כלשהי. לשיטתם, הממסד עושה זאת כדי להימנע מהכרה בתביעות קרקעיות. התייחסות הממסד לשבט, שהיה בעבר נוודי וללא טריטוריה מוגדרת, היא איפוא בעיניהם הסוואה לכוונתו להדוף תביעות אלה, כאשר הן באות על בסיס אינדיבידואלי, א-שבטי.
יתרה מכך, הבדווים טוענים שכל אחד מן היישובים מורכב מאוסף ותיק למדי של משפחות, ואינו בהכרח הומוגני מבחינת המוצא השבטי הקודם; בתוך כל יישוב "…פרוסים התושבים על-פי מפתח משפחתי ובעלות הקרקע שלהם". לפיכך, דווקא היישוב במיקומו הקרקעי, ולא המסגרת המשפחתית הרחבה או השבטית, הוא בעיניהם המסגרת הקבועה.
המשתמע מטענת הבדווים הוא, איפוא, שדרושה תמורה ממסדית בהגדרת המערכת של יחסי חברה-סביבה בקרבם. תמורה זו צריכה לשקף את התמורות החברתיות-מבניות שהתרחשו לאחרונה בחברה זו. היא תעביר את הדגש מהגדרה חברתית של היחסים הטריטוריאליים-מרחביים (כפי שהיה מקובל בעת שהחברה הבדווית היתה חברת נוודים-רועים) להגדרה טריטוריאלית-מרחבית של היחסים החברתיים (המתאימה יותר לחברה חקלאית-עירונית מקובעת) (Meir, 1997).
לכן, קביעתם היא, שכיחידת התכנון הבסיסית ייחשב היישוב הבודד בפזורה, שאינו מוכר על-ידי הממסד, ולא השבט, שדווקא בו הממסד מכיר כישות ארגונית. תפישה זו היא בעיניהם גם הצידוק להפיכת היישוב ליישוב מוכר.
למעשה, בשני היבטי ההבניה של השיח התכנוני שניתנו לעיל, התרבותי-זהותי והחברתי-מבני, משתקפים כמה וכמה מושגים שנטבעו לאחרונה בשיח המחקרי. המושג הראשון הוא של דייויד הארווי - 'פוליטיקת הזהויות והמקום' (Harvey, 1996), והוא מתקשר למושג שני, 'הפוליטיקה של השוני' (Benhabib, 1996). במשמעותם הגיאוגרפית והסוציולוגית, מושגים פוליטיים אלה מתבססים על מושגים בסיסיים ומוקדמים עוד יותר, מסוף שנות ה-70, כגון 'תחושת המקום (sense of place) (Entrikin, 1990; Relph, 1976), וכן המושג habitus של הסוציולוג הצרפתי הנודע בורדייה (Bourdieu, 1977; Hillier and Rooksby, 2002) במובניהם התכנוניים. משמעותם של מושגים אלה בנגב היא מאבקם של הבדווים בפזורה לביטוי אתני-טריטוריאלי נאות ואותנטי להשקפתם על ישיבתם רבת השנים במקום מחייתם, אשר למגינת ליבם הוא גם יישוב שהממשלה אינה מכירה בו. ביטוי זה מעניק לתושבי היישוב את תחושת המקום העמוקה. חשיבותם של ביטויים ותחושות אלה מכרעת בעיניהם בתכנון המרחבי של הסביבה בה הם חיים.
ההיבט המרחבי-יישובי
ההיבט השלישי של הבניית השיח התכנוני מתייחס לשאלת מהותו של המבנה המרחבי היישובי הבדווי, משמעותו ומידת שורשיותו בהוויה הבדווית, ומידת נחיצותו לשם התנהלות תקינה של חיי הבדווים. גם כאן באה לידי ביטוי המחלוקת העמוקה של המכב"ל עם הממסד התכנוני, המשקפת את הבדלי השיח המהותיים ביניהם. לפי טענות המכב"ל, הממסד התכנוני ממשיך לנקוט אותה אסטרטגיה מרחבית שהנחתה אותו מאז ומתמיד. משמעותה של אסטרטגיה זו היא הקבצה מרחבית של האוכלוסייה הבדווית "…אל מספר מרכזים יישוביים, וסביב מפת יישובים זו נבנית מערכת השירותים". אמנם ביישום עיקרון ההקבצה המרחבית המדינה נשענת על הצידוק האובייקטיבי של יתרונות כלכליים לגודל באספקת שירותים. לטענת המכב"ל, אסטרטגיה זו אינה עונה על הצרכים האמיתיים של התושבים, שהם רחבים יותר מאשר סוגיית אספקת שירותים גרידא.
מתוך טענותיהם של הבדווים משתמעת, איפוא, גישה שונה למהות המרחב. ניתן לאפיין גישה זו כשאיפה לסובייקטיביזציה של המרחב. היא מנוגדת לגישת האובייקטיביזציה של המרחב הננקטת על-ידי בממסד, שמטרתה 'הזרת' המרחב מתכניו האנושיים, השונים מאלה שעמם הוא מורגל לעסוק. לשיטתם, דווקא הפריסה היישובית הקיימת בפזורה היא המבנה המרחבי הטבעי לאוכלוסייה הבדווית. פריסה זו מהווה בעיניהם המשכיות של התפתחויות היסטוריות ארוכות וקצרות טווח. אלה התגבשו עם הזמן לכדי מכלול השומר על ההרמוניה הפנימית של הבדווים מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית. מבנה זה הוא בעיניהם כל הווייתה של החברה הבדווית בפזורה, ולכן הוא מהווה צורך סוציו-פוליטי בסיסי ביותר שלה. מילויו של צורך זה דרוש לה לשם שימור הסדר והאיזון הפנימיים הרגישים שלה, שהם כה חיוניים לה, במיוחד בעידן של תמורות מפליגות.
באימוץ גישה זו בשיח התכנוני באים לידי ביטוי שני עקרונות. העיקרון הראשון, המוצהר בגלוי על-ידי המכב"ל, הוא "…עיקרון הצדק המרחבי…" בנגב, שבדומה לעיקרון הצדק החברתי שהוזכר לעיל, לא זכה עד עתה למימוש נאות. העיקרון השני, הסמוי, הוא רב-מרחביות. דהיינו, אין הכרח לאמץ רק גישה אחידנית של סוג מרחב אחד בלבד, דהיינו מרחב מעוייר. במקרה של היישובים הבדווים הלא-מוכרים, יש לאמץ גם גישה של מרחב מכופר, כלומר שעם ההכרה בהם ייוחס להם אופי כפרי. לשיטתם, גם אופי זה אינו חייב להיות מוגבל רק לאופציה כפרית קלאסית אחת, כפי שמקובל בישראל, אלא הוא כולל מגוון רחב של אופציות כפריות-מרחביות, כלומר רב-מרחביות. אלה משקפות את התובנה המחקרית העכשווית המוכרת (Meir, 1997), הגורסת שמבחינה כלכלית-יישובית קיימים כיום בחברה הבדווית המשתנה כל חלקי הרצף 'נוודות-רעייה-קיבוע כפרי-עיור', ושהתהליכים בעשורים האחרונים לא בהכרח מבטלים חלק כלשהו מרצף זה.
סיכום
ההבנייה-מחדש של השיח התכנוני בהיבטיו השונים על-ידי הבדווים, יוצרת איפוא ידע אלטרנטיבי. בעיני הבדווים ידע זה הוא האופן היחיד שעל-פיו צריכה חברה זו להיתפש בעיני הממשלה והממסד התכנוני. כלולים בו רבים מן המרכיבים התיאורטיים של תהליכי הדמיון והזיכרון שעליהם כתב אנדרסון בשני העשורים האחרונים (Anderson, 1991). בתהליכים אלה הקבוצה (במקרה הנוכחי, אוכלוסיית מיעוט אתני) מאמצת, משחזרת או משעתקת אמונות ומיתוסים קולקטיביים לגבי ההיסטוריה שלה ולגבי עתידה, ובאלה כלולים גם היבטים מרחביים הקשורים בטריטוריה של הקבוצה. ידע זה מהווה חלק מן התהליך של ייצור ובניית הזהות הקולקטיבית. הקבוצה עושה זאת במאמצים מגוונים, כגון חינוך וחיברות בלתי-פורמליים, אמנות לסוגיה, ושיח עממי.
אך טבעי שהסכמה בעניינים אלה עם גישתה של המדינה אינה דבר מובן מאליו, משום שהמדינה מטפחת את התרבות ההגמונית, המודרניסטית והגלובליסטית, המנסה דווקא להבליעם. בהעדר הסכמה כזאת עם הממסד התכנוני בישראל, הובילה אפיסטמולוגיה אלטרנטיבית זו להיווצרותו של תהליך תכנון אלטרנטיבי ולהפקתה של תכנית אלטרנטיבית, הסותרת כמעט לחלוטין את התכנית הממסדית להתיישבות הבדווים. תכנון אלטרנטיבי זה הוא, איפוא, מרכיב משמעותי מאוד בתכנון העצמאי המתנגד שהבדווים מעורבים בו כיום בדרך אל הדמוקרטיזציה בתכנון.
מקורות
אל-הוזייל, ע. (1997), תמצית למסגרת תכנית היישובים הערבים הבדווים בנגב

2020. רהט: ועדת ההיגוי לתכנון אסטרטגי ליישובים הערבים הבדווים בנגב.

המועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים בנגב (2001), נייר עמדה בנושא שינוי תקנה 6 במירשם האוכלוסין, באר-שבע.

המועצה האזורית לכפרים הבלתי-מוכרים בנגב וחובריה (1999), תכנית לפיתוח רשות מוניציפלית לכפרים הערבים הבדווים הלא-מוכרים בנגב. רהט.

עיריית באר-שבע וחובריה (1998), תכנית-אב מטרופולין באר-שבע, באר-שבע.

מאיר, אבינועם (2003), מסינגור תכנוני לתכנון עצמאי: בדווי הנגב בנתיבי הדמוקרטיזציה בתכנון. באר-שבע: מרכז הנגב לפיתוח אזורי, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
Anderson, B. (1991), Imagined Communities. London: Verso.
Benhabib, S. (1996) (ed.), Democracy and Difference: Contesting the
Boundaries of the Political. Princeton: Princeton University Press.
Bourdieu, P. (1977), Outline of a Theory of Practice, Cambridge: Cambridge
University Press.
Entrikin, N.J. (1990), The Betweenness of Place: Towaeds a Geography of
Modernity. Baltimore: Johns Hopkins University Press.
Harvey, D. (1996), Juctice Nature and the Geography of Difference.
Cambridge Mass.: Blackwell.
Hillier, J. and Rooksby, E. (2002). Habitus: A Sense of Place. Aldershot:
Ashgate.
Marx, E. (1978), “The Ecology and Politics of Nomadic Pastoralists in the
Middle East”. In Weisseleder, E. (ed.), The Nomadic Alternative.
The Hague: Mouton, 41-47.
Meir, A. (1997), As Nomadism Ends: The Israeli Bedouin of the Negev.
Boulder, Co.: Westview Press.
Relph, E. (1976), Place and Placelessness. London: Pion.
Salzman, P.C. (2000), ‘Hierarchical Image and Reality: The Construction
of a Tribal Chiefship’. Comparative Studies in Society and History,
42: 49-66.
Salzman, P.C. and Fabietti, U. (eds.) (1996), Tribal and Peasant Patoralism:
The Dialecticts of Cohesion and Fragmentation. Pavia: Ibis.
כל הזכויות שמורות למדרשת שדה בוקר
מאמר זה הוא חלק מחוברת "רשימות בנושא הבדווים", מספר 35
החוברת יצאה לאור בשנת 2003