הזהות הקולקטיבית של הבדווים במדינת ישראל
מאת: מוסא אל-חוּג'יראת
מוסא אל-חוּג'יראת הוא מורה בבית הספר התיכון בלקייה ובבית הספר להכשרת מורים באוניברסיטת בן גוריון.



לשאלת הזהות של הבדווים במדינת ישראל
מחקרי זהות
סיכום
תגובות
לשאלת הזהות של הבדווים במדינת ישראל
יש האומרים 'החברה הבדווית' ומיד נתקלים בבעיה, כי הבדווים אינם חברה לעצמה, אלא הם חלק בלתי נפרד מן החברה הערבית במדינת ישראל. המתעלמים מהפָּן הלאומי, ומשתמשים במונח 'חברה בדווית', מנסים, איפוא, להבדיל את הבדווים מחברת-האֵם שלהם.
אותו טיעון תופס לגבי הערבים במדינת ישראל, שאינם חברה לעצמה; הם חלק בלתי נפרד מן החברה הערבית הכוללת (קרי: מדינות ערב, ומה שנקרא 'העולם הערבי'). כדי לא ליפול במלכודת עמימות המושג והערבוב בין המינוח הסוציולוגי והפוליטי, יהיה נכון להשתמש במושג 'קבוצה חברתית'. הבדווים הם תת-קבוצה של החברה הערבית במדינת ישראל, שהיא גם תת-קבוצה של החברה הערבית הכוללת.
הקבוצה עברה שינויים היסטוריים ותמורות חברתיות מאז 1948, וחייה במדינת ישראל היווּ סוג של סוציאליזציה שסוכניו זרים להם ושונים מהם. השינויים הללו השפיעו מאוד על הקבוצה ונתנו לה ייחוד בולט.
המיעוט הערבי כולל את מי שנשארו על אדמותיהם בתוך גבולות מדינת ישראל לאחר הקמתה בשנת 1948. קבוצת אוכלוסייה זו ברובה היתה כפרית. היא התרכזה בשלושה גושים: בנגב, במשולש ובגליל, כאשר הבדווים גרים בנגב ובגליל.
כמו שאר בני המיעוט הערבי, השתייכו הבדווים לארבעה מעגלי זהות, שהם לפי הסדר היורד: מוסלמים מבחינה דתית, ערבים מבחינה תרבותית, פלשתינים מבחינה לאומית, ואזרחים במדינת ישראל. הבדווים חיו תחת ממשל צבאי (1950-1966), שהכביד על חיי הנוודוּת שלהם. זהותם הקולקטיבית, שהיא אוסף של קטגוריות עצמיות, לא נחקרה, לא רק מסיבות בטחוניות, אלא בגלל קשיים טכניים. במחקרים שנעשו לאחר סיום הממשל הצבאי, החוקרים לא הקדישו להם יחס מיוחד. זאת בהנחה שאין להם שום ייחוד. במחקרים שבהם יוחדה קבוצת הבדווים, הם עמדו כקטגוריה נפרדת מול הכפריים והעירוניים.


פרס ודיוויס, חוקרים שחקרו את זהות הערבים אזרחי ישראל באותם ימים, דיברו על זהות לאומית וזהות אזרחית. הזהות הלאומית קשורה לעולם האידיאולוגי, והזהות האזרחית קשורה לחיי היום-יום של הערבים בישראל. הזהות הישראלית הובלטה על-ידי מרואייניהם במיוחד, ייתכן שבגלל ניתוקם מבני עמם הפלשתינים, ומתרבותם הערבית ומשום המגע היום-יומי שלהם עם האוכלוסייה הישראלית-יהודית.
אני טוען, שהמדיניות הקשה שננקטה כלפיהם מצד הממשל הצבאי, היא שגרמה לכך שתשובות הנחקרים לשאלות פרס ודיוויס אינן מבטאות תחושות ורגשות אמיתיים. הסילוף גדול במיוחד מכיוון שהחוקרים הם ממוצא יהודי, וגם בגלל ההטיה של שיטת המחקר. החוקרים שאלו אז: "איך אתה מגדיר את עצמך?" וניתנו לנחקר מספר תשובות לבחירה באחת מהן. היחס להגדרה שבחר הנבדק, היה כאל הגדרה מוציאה, כלומר: כל הגדרה שללה אוטומטית את שאר ההגדרות. נוסף לכך, בזמן ההגדרה הנבדק הופך למגדיר ומוגדר כאחת, ולכן תפחת רמת האובייקטיביות.
ניתוח ממצאי מחקר הזהות מראה, שתשובות הנחקרים מעניקות סך-הכל רוב זעום למזדהים כישראלים. למשל, סמי סמוחה, חוקר מאונ' חיפה, קבע שהערבים אזרחי ישראל מזדהים כישראלים, וזאת על-פי רוב של כ-4% בלבד יותר, בהשוואה למסתייגים מזהות ישראלית. היינו, הוא התעלם מכל השאר. בשנת 1976 חקרו הופמן ורוחאנא, סוציולוגים מאונ' תל-אביב, את זהויות: לאומית, דתית, משפחתית ומקצועית, ומצאו שהזהות הערבית בלטה במיוחד. שתי הזהויות הבולטות הן האזרחית (שהיא ישראלית) והלאומית, שהיא ערבית או פלשתינית. החוקרים לא התעמקו בתכני הזהויות ולא במהותן - ישראליוּת או פלשתיניוּת.
השינויים ההיסטוריים-פוליטיים, שהשפיעו במיוחד על הבניית הזהות הקולקטיבית של האוכלוסייה הבדווית בישראל והשפיעו על תחושת אחדותם הקולקטיבית, היו:
א. הפיכתם מקבוצה השייכת לרוב ערבי-פלשתיני לפני קום מדינת ישראל ב-1948 למיעוט בתוך מיעוט החי עם רוב יהודי במדינה יהודית. מבחינת החלוקה האזורית הם מיעוט בתוך רוב ערבי נשלט ומיעוט יהודי שולט. כך בגליל. והם מיעוט ערבי לצד האוכלוסייה היהודית בנגב.

ב. היותם נתונים תחת ממשל צבאי ששיבש את חיי הנוודוּת שלהם.
ג. מלחמת 1967 עוררה את תקוותם לגאולה על-ידי מדינות ערב, שיחסלו אתהיֵשוּת היהודית-ציונית, שהיא יֵשוּת זרה וזמנית. ומיד אכזבתם עם תום המלחמה, שבה ניצח צה"ל את הצבאות הערביים.
ד. חידוש הקשר התרבותי עם בני העם הפלשתיני בשטחים הכבושים, וגישתם החופשית למקומות הקדושים בירושלים ובחברון, ולספריות ערביות ולשווקים ערביים, וחשיפתם לתקשורת הערבית-פלשתינית.
ה. יום האדמה ב-1976, שבו נהרגו שישה ערבים עקב הפקעת אדמות בגליל.
ו. האינתיפאדה של הפלשתינים בגדה ובעזה החל מ-1987, עוררה הזדהות.
ז. מלחמת המפרץ ב-1991, שבה הותקפה מדינת ישראל על-ידי עיראק, עוררה תקווה.
ח. אינתיפיאדת אל-אקצא ב-2000, שבה נהרגו 13 מערביי ישראל, הגדילה את רגש האיבה למדינה.
שינויים עולמיים, כמו תחילת עידן הגלובליזציה מצד אחד, והמהפכה האסלאמית באיראן מצד שני, השפיעו על בני המיעוט הערבי ועל יחסם למדינת ישראל, ובנקודות אלה:
1. ישראליזציה - הפנמת ערכים ישראליים, עם קבלת המדינה והניסיון לדרוש לדרוש ולקבל יותר זכויות אזרחיות. הבדווים שהתנדבו ומתנדבים לשרת בצה"ל, נתפסים כמושפעים מאוד מתהליך הישראליזציה, מה שאינו נכון כי התנדבותם באה בהשפעת גורמים כמו:
א. מסורת הציות והנאמנות לשליט, שדורש זאת מהם.
ב. גאוותם בתיוּג החיובי שניתן להם כגששים טובים ובעלי מיומנויות בגישוש.
ג. זהו מקור פרנסה למחוסרי מקצוע והכשרה מקצועית.
ד. ריחוקם היחסי מהתנועות התרבותיות, הלאומיות והדתיות של ערביי הארץ, שמתייחסים אליהם בבוז משום כך.

דברים המשפיעים על הזהות האזרחית שלהם מבטאים צורכי יום-יום בלבד, שאין בהם אמת פנימית, והם נטולי כל רגש. התנהגותם של הבדווים בישראל, כאזרחים שומרי חוק, אינה עושה אותם לישראלים בזהותם. התנהגות זאת הולכת ומשתנה עקב תחושת האפליה ההולכת וגוברת. הבדווים יהיו שייכים למדינה, אם תהיה להם רמת חיים סבירה, וברור שהם לא ישלימו זמן רב עם תחושת הנחיתות והקיפוח, ויחפשו דרכים לצאת ממנה.
אפילו בעניין נאמנותם והציות לחוקי המדינה, שנתפס על-ידי סוציולוגים כזהות, ניתן להבחין בשני רבדים - רובד המנהיגות ורובד האוכלוסייה הפשוטה. המנהיגים עשו הכל כדי לסייע למדינה ולממשלות ישראל, כי הם קיבלו בתמורה סיוע ותפקידים, אבל הרובד הנשלט התנגד תמיד בשתיקה ליחס הממשלות כלפיו. ההתנגדות התבטאה לפעמים בעבירות ביטחוניות על-ידי פרטים, ובמחאה מילולית שאיפיינה קבוצות שונות. הזהות של הבדווית, שנתפסה כישראלית, ספק אם היתה נאמנה במהותה. היא נחשבה כשייכות לישראלים ('הבדווים משלנו'), אבל הנחה זו בטעות יסודה.
יש הרואים בתקופה האחרונה, שהבדווים, ובמיוחד בדרום, עוברים תהליך רדיקליזציה והקצנה בגלל שהם מתעניינים יותר באדמות שהופקעו ומנסים לרשום על החלקות שעליהן הם יושבים במשרדי מינהל מקרקעי ישראל.
חלק מהם החלו לעַבֵּד את חלקותיהם, שלא עובדו זמן רב. בזמנו הגדיר השר אביגדור ליברמן את הצעד הזה כ"פלישה לאדמות המדינה".
יש הרואים בתהליך זה לא רדיקליזציה, אלא להפך - התחלת אמונה באזרחות והפנמת ערך קיום מדינת ישאל. כלומר, הבדווים בעלי האדמות והשטחים התקשו להפנים את העובדה שהם נתינים ומישהו מקציב להם חלקות אדמה, שהן למעשה בבעלותם. הם התחילו להאמין באזרחותם ולהפנים את קיום מדינת ישראל, בכך שהאדמה היא רכושם.
2. הפלשתיניזציה - זהו תהליך המבטא את הקשר הרגשי הגובר ומתחזק כלפי הפלשתינים בשטחים, עם מדינות ערב ועם ציבורים בעולם המזדהים עם המאבק הפלשתיני נגד היהודים. הקשר הזה, נשמר בספריה האידיאולוגית שלהם, וטרם מצא ביטוי בהתנהגותם היום-יומית. יש החושבים שהפלשתיניזציה הסוחפת את החברה הערבית בישראל, ומצאה את ביטויה

בהזדהות מוחלטת עם הפלשתינים בשטחים באינתיפאדת אל-אקצא, עוד תגיע לבדווים, ובמיוחד בנגב. אורן יתפחאל, מאונ' בן-גוריון בנגב, למשל, טוען שעניינים לאומיים ודתיים עדיין אינם על סדר היום של הבדווים, כי הם עדיין מוטרדים מצרכים קיומיים. מצוקתם האזרחית גורמת לכך, שלפי שעה מאבקם הוא יותר אזרחי ופחות לאומי.
3. אסלאמיזציה - לתהליך החזרה לשורשי האסלאם, שהתחיל בשנות ה-70 על-ידי גורמים חיצוניים, שהביאו להתגברותו, מצטרפים גורמים פנימיים של יאקציה למודרניזציה ולגלובליזציה. האוכלוסייה מחפשת מוצא מתחושת תיסכול, הנובעת מקיפוח האוכלסייה בכל הקשור לענייני הזכויות האזרחיות, השיוויון בפני החוק, תנאי החינוך, הבריאות, תשתיות עירוניות ורשויות מקומיות. הבדווים, שהם בשולי החברה הערבית מבחינת קבלת זכויות, הושפעו מאוד מן התהליך הזה. אבל אין זה אומר שזהותם הפכה מוסלמית לגמרי, אלא הם רכשו גם את הזהות הזאת כחלק מפרופיל זהותם. הזהות הזאת תובלט בהקשרים חברתיים מיוחדים, כמו למשל בשנת 1995, בזמן שמשרד הדתות חשב למנות אימאם בדווי, שינהל תפילה על חיילים בדווים שמתו בזמן מילוי תפקידם בצה"ל. רוב הבדווים התנגדו, ונימקו את התנגדותם בכך שהם מוסלמים, והם חלק בלתי נפרד מן האוכלוסייה המוסלמית בעולם המוסלמי, שההלכה שלו אינה מרשה את הדבר הזה [הסתפחות לכוח הנלחם במוסלמים]. הבדווים בדרך כלל אינם אדוקים בדתם.
4. מודרניזציה - זו פוקדת את כל החברה הערבית, והשפיעה על האוכלוסייה הבדווית, במיוחד עקב התהליך המואץ של העיוּר. אורח חייה של האוכלוסייה הבדווית הופך למודרני אגב תהליך העיוּר, שהוא מעבר חד ומתַסכֵּל שגרם למשבר זהות ולחיפוש זהות, או הבניית זהות חדשה.

מחקרי זהות
מחקרים העוסקים תחושות זהות של אנשים, הם אופנה אקדמית שהתבלטה במהלך שנות ה-90. אחדים מתוך מחקרי הזהות שנערכו בארץ, פקדו את ערביי ישראל, והבדווים בכללם. הואיל ורוב החוקרים היו יהודים, אותם ראו המרואיינים כמייצגי המדינה, היו התוצאות מוגבלות בכנותן. כֵּנוֹת יותר היו התוצאות שקיבלו חוקרים ערבים.

להלן מספר דוגמאת:
דוגמא ראשונה:
המחקרים של סמי סמוחה, מהחוג לסוציולוגיה של אונ' חיפה, מדברים על זהות אחרת - פלשתינית ישראלית. וכאן מנמק סמוחה את ממצאיו בכך, שהבדווים, כמו שאר הערבים במדינה, התחילו להפנים את ערכי המדינה ולקבל אותה, את קיומה ואת מערכת חוקי היסוד שלה.
60.2% מהנחקרים טענו, שהתואר פלשתיני-ישראלי מתאים להם.
36.6% מהם הגדירו את עצמם כ-פלשתיני-ישראלי או פלשתיני בישראל.
28.1% מהבדווים בדרום, הגדירו את עצמם כפלשתינים-ישראלים לעומת 53.1% מהבדווים בצפון, שהגדירו עצמם כך. הנתון הזה הוא לעומת 53.6% מבדוויי הדרום, שהגדירו את עצמם כ-ערבים-ישראלים.

דוגמא שנייה:
ד"ר סלמאן אלבדור ערך בשנת 1995 מחקר מטעם אונ' בן-גוריון, שבו נסקרו עמדות הבדווים לגבי זהותם. התוצאות פורסמו ב'ידיעות אחרונות' בשנת 1997.
מהסקר עולה כי הזהות הבולטת היא זהות פלשתינית. הזהות הישראלית אינה חשובה להם כלל:
- 75% יעדיפו ללכת לכלא ולא לשרת בצה"ל.
- 48% טוענים, שאין למדינת ישראל זכות קיום.
- 60% מתנגדים לגיוס לצה"ל.
- 70% טענו שההגדרה פלשתיני מתאימה להם.
- 50% אינם גאים להיות ישראלים.

הממצאים הללו מראים שלא קיים קונפליקט בין המרכיב הערבי והפלשתיני בזהותם, אבל שניהם עומדים בסתירה למרכיב הישראלי:
26.2% אינם שבעי רצון מן האזרחות הישראלית.
ובקשר להשתייכותם למדינה:
31.6% רוצים לחיות במדינה מוסלמית במקום מדינת ישראל.
84.4% בעד קיום מדינה פלשתינית בשטחים.
6.8% שולל את קיום מדינת ישראל.

לעומת שני המחקרים הנ"ל, להלן תוצאות המחקר שאני עורך בימים אלה, שנתוניו נאספו בשני שלבים:
1. מיד אחרי פרוץ האינתיפאדה (חודש נובמבר-דצמבר, 2000).
2. שנתיים אחרי פרוץ האינתיפאדה (חודש אוקטובר-נובמבר, 2002).
השאלונים שהכנתי הועברו למדגם מתוך 130,000 הבדווים בנגב, ומתוך 30,000
הבדווים בגליל. להלן התוצאות:
הזהות הבולטת שמצאתי היא ערבית-פלשתינית:
54.4% מהבדווים הנכללים במחקר, הגדירו את עצמם כערבים-פלשתינים.
65.6% בדווים בדרום.
43.3% בדווים בצפון.
הזהות השנייה בדירוג הזהויות היתה זהות מוסלמית. 13.6% מהנחקרים הגדירו את עצמם כמוסלמים:
13.5% בדווים בצפון.
14.4% בדווים בדרום.
לגבי הזהות הישראלית - רק כ-3.3% הגדירו את עצמם כישראלים:
4.8% בדווים בצפון.
1.9% בדווים בנגב.
לגבי הזהות הערבית - 22.1% מהבדווים בצפון הגדירו את עצמם כערבים לעומת רק 5.6% מהבדווים בדרום.

מתוצאות ראשונות אלה ניתן לראות שוני בהשפעת המסורתיות. כמוצג, מגלים שקבוצת הבדווים בצפון מתנהגת כמו קבוצה עירונית בהגדרת הזהות שלה. למרות שהם שייכים לקבוצת הבדווים, השפעת המודרניות עליהם רבה. דהיינו, בזהות של הבדווים בצפון גובר המרכיב הערבי-ישראלי, בעוד שבזהות הבדווים בדרום גובר המרכיב הפלשתיני-מוסלמי לעומת המרכיב הערבי-ישראלי. הקביעה הזאת אמנם נסמכת על נתונים באחוזים נמוכים, ובכל זאת היא אינדיקטיבית.
לסיכום, למרות השוני בין התשובות המתקבלות, המושפעות משיוּך המראיינים (אם יהודים), והשקפותיהם הפוליטיות מצד אחד, ורצון המרואיינים לשאת חן מצד שני, בכל זאת מסתמנים קווים המשותפים לכולם. מתבלטת המגמה להסתייגות בפני הזהות הישראלית, שיש לפרש אותה כמֶרי, משום קיפוח הבדווים בזכויות אזרחיות, ומשום המצב הכלכלי הקשה.
סיכום
הזהות הקולקטיבית של הבדווים אזרחי מדינת ישראל היא זהות מורכבת. באין לה מרכיב שבטי משותף, סביר להניח כי היא מצויה בתהליך הבנייה איטי.
מרכיבי הקולקטיביוּת הבולטים ביותר הם לפי הסדר הבא: המעגל המוסלמי, המעגל הערבי, המעגל הפלשתיני והמעגל הישראלי. המרכיבים הללו בולטים בגלל ההשתייכות לארבעת מעגלי זהות אלה.
רוב המחקרים שנערכו בנושא קבעו את הזהות לפי המעגל הבולט. וכאן אני טוען, שכאשר מדובר בזהות הבדווים, מדובר על פרופיל זהות שכולל מספר מרכיבים. הבדווים ידאגו, איפוא, להבליט מרכיב מסוים לפי ההקשר הפוליטי-חברתי של בן השיחה שלהם, ולפי ההקשר והאקלים האופייני לאותה שעה.
תגובות
ד"ר ראובן ראובני: את מי שאינו מגדיר את עצמו באופן לאומני קיצוני - כפי שאתה מצפה ממנו - אתה מגדיר כאילו אינו אומר אמת? בתחושת הזהות תמצא מספר רבָדים שצריך לנתח אותם.

מוסא: יש [לכל בדווי] זהות ערבית פלשתינית, ומוסיפים לו זהות לאומית [ישראלית], זהות מקצועית [כבדווי] ועוד. לכאורה, ישנן כל מיני זהויות, אני קם נגד זה. לדעתי, אין זהות בדווית נפרדת. יחד עם זאת, מה שאני אומר הוא, שהזהות היא צרור של אמירות. כלומר, הכל קיים בה: הזהות הבדווית בכלל ערביי ישראל מודגשת רק בהקשרים פוליטיים מסוימים. הזהות הבדווית לא קיימת בפורום הרשויות המקומיות [ששם הבדווים ערבים כמו כולם]. גם במקרים של, למשל, סיוע לנפגעי האינתיפאדה, כמו כולם [הציבור הערבי בארץ] גם הבדווים מסייעים. לעצרות פוליטיות כולם הולכים. אז איפה הזהות הבדווית הנפרדת?

פרופ' אבינעם מאיר: ואינך מוצא שוּם גוונים בתשובות לשאלותיך?

מוסא: בעצם לא היו הרבה הבדלים, אולי הנתונים שהיו יותר קרובים לאינתיפאדה, ציינו את הזהות המוסלמית והסתייגו מהזהות הישראלית ביתר הדגשה, אבל בסך הכל לא מצאתי הרבה הבדלים.


עלי אל-הוזאיל: בעצם אתה אומר, שהאירועים בשטחים ונקודות של קיפוח הם שקובעים לנו זהות [לשלילה]. אין עוד נקודות של זהות [לחיוב], שראוי שיקבעו לגבינו?

מוסא: הטענה שלי בנושא הזה היא, שהבדווים כמו שהם חלק מהחברה הערבית, הם גם חלק מהזהות הערבית. ממצאי המחקר שלי מראים יותר לכיוון של ערבים פלשתינים. כשהבדווים מתנדנדים ואין להם כיוון של זהות, הם פונים לכיוון של הפלשתינים. אני חושב שזה עניין של פוליטיקה ותקשורת. למעשה יש להם זהות - הם מאמינים, למשל, בדת המוסלמית, בלאום הערבי, בכל מה שקושר אותם לבני העם הפלשתיני - הן בשטחים, הן במדינות ערב השכנות והן בעולם כולו. אני מסכים עם פרופ' אורן יפתחאל, שאומר: "אל תחשבו שלבדווים אין זהות, שהם לא מתעניינים בשום דבר חוץ מקיומם הפיסי, זה לא נכון". אני, דרך אגב, אומר את זה כבר מתחילת האינתיפדה. פשוט כרגע יש להם צרכים שמטרידים אותם, ולכן הם עסוקים בזה, וזה הופך לחלק מהזהות שלהם.

יוסק'ה בן-דוד: באופן מעשי, בחיי היום-יום, אם אני מתכנן יום עיון פה, מה אכתוב: יום עיון בנושא הבדווים, או בנושא הבדווים הערבים, או הערבים הבדווים, או הפלשתינים הישראלים? אנשים כמוך גורמים למצב של בלבול. אתה רוצה להגיד שאין בדווים יותר?

מוסא: יש לי תשובה. אני לא חושב שיש סתירה הין בדווים לערבים. אנחנו גם ערבים וגם בדווים. בדווי זה אורח חיים. אני ממשיך לחיות באורח חיים כזה, אני מקפיד על השתייכויות שבטיות, אז אני בדווי. אני לא חושב שיש סתירה בין הדברים.

שִיפָה אל-הוזאיל-אל-צנע: (בפנייה ליוסק'ה בן-דוד) אני ערבייה-בדווית-פלשתינית- מוסלמית, בכל סידור שתרצה, איך שנוח לך.

יוסק'ה בן-דוד: אני רוצה שתדע, מוסא, שהחוקרים את החברה הבדווית, אולי לא קראת את כל המחקרים, מתייחסים אליכם כאל ערבים טהורים - 'ערב-אל- עֻרובה'. בעיני, היו הבדווים ונשארו המקור לערביוּת עד עצם היום הזה.
כעת אתם מטשטשים את המושגים, ואנחנו לא יודעים מי אתם, מה הזהות הרצויה שלכם. אולי נוח לכם לשנות דגשים, לעשות את זה כדי ליהנות מכל העולמות, ולי לא טוב עם זה.

מרוָאן אל-עטאונה: אבותי נדדו בסיני, וגם היהודים כך. אז כמו היהודים, אולי גם אני יהודי [ואתם בדווים]?

יוסק'ה בן-דוד: עכשיו אין לי בעיה להבין. לא נודדים - לא בדווים!

מאיה רמון: אם אתם מזדהים כערבים [ולא כבדווים] כנגד היהודים, תיפגע ההזדהות הרבה שיש בציבור לטובת עניינכם.
כל הזכויות שמורות למדרשת שדה בוקר
מאמר זה הוא חלק מחוברת "רשימות בנושא הבדווים", מספר 35
החוברת יצאה לאור בשנת 2003