הבדווי וסוסתו
על סוסים וסוסות בחיי יום, בפתגמים ובסיפורים
פתיחה
סוסתו של הבדווי יקרה לו מכל בהמות הבית. הוא שומר עליה מכל משמר, מטפל בה בעצמו, מקשט אותה, קולע צמות ברעמת שערה, מזין אותה במזון משובח, מתיר לה לרעות בתוך התבואה (מה שנאסר על הצאן והגמלים), מלקט לה עשב רענן, וכל גאוותו עליה. היא הפאר וההדר, היא הנוי ועליה מתמקדת תשומת הלב בשעשועי פרשים או בתחרויות ובמירוצים.
הסוסים והסוסות (אִלְ-חֵ'יל) היווּ בעבר רכב מלחמה מעולה, העניקו עוצמה רבה בהתקפה והיו אמצעי למילוט או מנוסה מיריב בעל כוח עדיף.
בספר ירמיהו (ח', 16) אנו קוראים: "מדן נשמע נחרת סוסיו, מקול צהלות אביריו רעשה כל הארץ, ויבואו ויאכלו תֵבל ומלואה, עיר ויושבי בה"; ובספר ישעיהו (ל', 16) נאמר: "כי על סוס נָנוּס, על כן תנוּסוּן. ועל קל נרכב, על כן יקלו רודפיכם".
אומר הבדווי: "אִלְחֵ'יל עַלַא צְ'הוּרְהֵן עִז וּפִי בְטוּנְהִן כִּנְז" = הסוסות, על גבן כבוד ויקר ובבטנן טמון אוצר. רק בעלי אמצעים ומעמד יכלו להרשות לעצמם לגדל סוסה. גידול סוסה היה תמיד יקר ותבע אמצעים כספיים לא מעטים.
אם תשאל בדווי לשלום אשתו, יופתע מחוסר הנימוס ויהיה רוגז ונעלב. אבל אם תשאלהו לשלום סוסתו - אין כמוהו גאה לספר עליה פרטים ופרטי פרטים. גם כשבאים להתארח - אורח שבא רכוב על סוסה יטופל לפני האחרים: יגשו אליו, יברכוהו לשלום ויקשרו את סוסתו. רק אחרי כן יגשו לרוכב הגמל ויטפלו בו באותה דרך. (מעניין לציין כי רוכב על חמור לא זוכה לטיפול כזה, והוא קושר בעצמו את בהמתו). אציין שהבדווי מעדיף את הסוסה על פני הסוס, מפני שהיא מתונה יותר, ובעיקר על שהיא מעמידה ולדות.
אִלְ-חֵ'יל = שם כולל לסוסים וסוסות. פַרַס = סוסה בוגרת. חְצַאן = סוס בוגר. מוּהְרַה = סייחה. פַלוּ = סייח.
ההקבלה בין אשה לסוסה
אמר שלמה בן דוד, מלך ישראל, בחרוזיו הנפלאים ב'שיר השירים': "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי".
ממש באותה רוח אומר החרזן הבדווי בחרוזיו:
תִיְנְתֵין טִלְעֵן מַע בַעַצְ'הֵן אִתְקוּל מִן עֵיֵלֵה
אִתקוּל גִ'ינְדִי לַפַא וִמְרַבַּטַה חֵ'ילֵה
כלומר:
יצאו השתיים יחדיו, תאמר אלו בנות אותה משפחה
נראה שאיש צבא סר לכאן וקשר את סוסותיו לראווה.
הנערים ההולכים אחרי הצאן נהגו להחליף ביניהם, וגם עם הרועות, חרוזי שיר קצביים. אמרה אחת:
אַנַא מוּהְרַה חוּרַה מַא כֻּל חַ'יַאל יִתמַרכַבְנִי - כלומר: אני סייחה חופשייה, לא כל פרש יוכל לרכב עלי. והגבר עונה בהתרסה: אַרְכַּבְנִי וְאַתְמַרְכַּבְכִּי וִרְכּוּב אִלְ-חֵ'יל אֵמְקַטִעְנִי - כלומר: רכוֹב ארכב על גבך, אני מורגל לרכב על סוסות.
הסוסה, ממש כמו הנערה, לא תצא מבית אדוניה (הנערה מבית אביה) לביתו של איש אחר ללא מחלצות וקישוטים.
כשהבדוי מוסר את סוסתו לקונה יאמר לו: הַאדִ'י בִנְת חַלַאל. הַאדַ'א רַסֵנְהַא וְהַאדַ'א בֵיתְהַא. וּמִן אִלְיוֹם חַ'טִיִתְהַא פִי רַקְבַתַכּ - כלומר: זו בת חיל. זה מוצאה וזה ייחוסה. כל עוול שיעשה לה בהיותה בביתך, מהיום והלאה, יחול על צווארך.
ועוד: הסוסה, כך מאמינים, מביאה איתה את בית בעליה החדשים מזל טוב, או חלילה, מזל רע. זה שהתמזל מזלו, מאז בואה אליו תחיה אצלו בנעימים ותזכה לכל טוּב. אך אם פקד אותו מזל רע, צרה או אסון, ימהר להיפטר ממנה.
סוסה שיש לה כתם לבן על המצח, עֻ'רַה, או זו שמתחילה לצעוד ברגל ימין, נחשבת לבעלת מזל. סוסה שזכתה במירוצים ערכה רב, כולם משבחים אותה ובעליה גאה בה. סוס משובח - ממרחקים יביאו אליו את סוסותיהם להרבעה, תמורת תשלום גבוה כמובן.
בדוווי שיש לו ארבע נשים, ויש בלבו יראת אלוהים, לא רוכב על סוסה אלא על סוס זכר, כיוון שהסוסה נחשבת כמו אשה חמישית, וזו אסורה. ממש כך נהג חאג' סעיד אִבְּן סעיד, ראש השיח'ים של שבטי עזאזמה, שהיה שכן שלנו בקרבת רביבים והקפיד לרכב על סוס זכר.
כשמתה סוסה לא השליכו את נבלתה על פני השדה כיתר הבהמות, אלא קברו אותה או זרקו אותה.
כשקנה אדם סוסה והביאה לאוהלו, היה שוחט כבשה לכבודה, יִעַשִיהַא, מכין כֵּירה ומגיש ארוחה לגברים לכבוד המאורע. דרך זו של שחיטת כבשה והכנת ארוחה, מקובלת גם במקרים של הבאת אשה חדשה, או בניית אוהל חדש.
מכירת סוסה
סוסה אצילה לא תימכר מכירה מוחלטת, אלא 'מכירת שותפות'. ומה משמעותה של מכירה זו? בעת המכירה מַתנֶה המוכר עם הקונה, ששתי הסייחות הראשונות שתמליט סוסה זו תהיינה שלו, ותובאנה אליו במלאת להן 100 ימים, ללא כל תמורה. לשיטת מכירה זו קוראים 'בֵֵּיע אִבְּ מַתַ'אנִי' = מכירה והחזרת שתי הסייחות הראשונות. (מַתַ'אנִי משורש תְ'נֵין, כלומר שתיים), וכן 'פַוַאיִצִ''' - ריבית.
כשימלאו לסייחה 10 ימים מביא אותה הקונה אל ה'שִק', הוא אוהל התכנסות הגברים, ואומר: "ראו סייחה זו בריאה ושלמה, היא של פלוני ותובא אליו כשימלאו לה 100 ימים". סידור זה תקף רק כשתיוולד סייחה נקבה, מוּהְרַה, ולא סייח זכר, פַלוּ. אם ייוולד סייח, הוא יהיה רכושו של הקונה, ואילו המוכר ימתין בסבלנות עד שתיוולדנה הסייחות. יש שיקבעו שהמוכר זכאי לסייחה אחת בלבד.
כל עוד לא מסר הקונה את שתי הסייחות, הוא אינו רשאי למכור את הסוסה למישהו אחר, מפני שיש לו שותף, 'שְרִיכּ'. המוכר והקונה מכנים אחד את השני - 'יַא שְרִיכִּי' = שותפי. בעבר הרחוק היו רבים שכינו זה את זה 'יַא נַסִיבִּי' = מחותן שלי. רוצה לומר, שקירבה על-ידי סוסים כמוה כקרבת נישואין.
משפחות מוצא של סוסות
סוסה אצילה היא זו שיש לה מוצא וייחוס גלויים וידועים. בעליה יודע תמיד לומר מי אמה, מי אביה מולידה ומאיזו 'משפחת סוסים' היא ('בֵּית', 'רַסַן'). הבדווי מתייחס בכבוד ל'ייחוס' וזוכר אותו היטב. סוסה חסרת ייחוס ערכה מועט ואין בה פאר או הדר. יש שיקרא לה 'מַצְ'לוּמַה' או 'חַמְדַנִיֵה'.
להלן מספר 'משפחות' סוסים וסוסות בקרב בדוויי הנגב: גִ'ילְפֵה, כְּבַישֵה, מַחְ'לַדִיֵה, מַעְנַקִיֵה, כְּחֵילֵה, עְבַיֵה, סְוֵיתִיֵה, הַדְבַה ועוד. היו שכינו את הסוסה בשמות חיבה כגון: סַלְמַה, פַהדַה או אוּם עַאמֵר.
צניעות הסוסים
"הסוסים האצילים מתנהגים באצילות, כך אומרים זקני הבדווים, ומוסיפים: "לא יימצא סוס אציל שירביע את אמו, אחותו או בתו, שבמחיצתם חי כל הזמן". הבדווים עצמם מקפידים שלא לעבור על 'גילוי עריות' אצל סוסתיהם.
אומרים שסוסה לא תתנכר לפרי בטנה, לא תדחה אותו ולא תסרב להיניקו. אבל אם קרה כדבר הזה, ייתכן שהוא נובע מכך שהסוסה ראתה חרפה בבית בעליה. מה עושים? - קוראים לבקי והוא מטפל בה בדרכים שונות, כמו למשל:
דרך מעניינת מאוד, שהיתה נהוגה בנגב עוד בשנות השלושים של המאה ה-20: מעמידים את הסוסה והסיח או הסייחה מחוץ למאהל על אם הדרך. אל הסוסה צריכה לגשת אשה זכה וברה, שלא נמצא בה רבב ולא חטאה חטא בשרים. אשה זו תסטור על פני הסוסה בכף ידה או בשובל בגדה ותגער בה. אז תשוב הסוסה ותיניק את פרי בטנה.
העיד על כך שיח' עלי סלמאן אבו קרינאת ואמר: "אני עצמי הייתי עד למחזה כזה. שנת 1936 היתה שנת בצורת וכל העדרים עלו צפונה לבית-שאן. אמו של שתיווי א-דדה, בן שבטנו, ניגשה אל סוסה כזו ואמרה בגערה: "אני טהורה ואת טמאה! אני זכה ואת שפלה! בוֹשי והיכלמי!". אגב אמירה סטרה על פניה. כתוצאה, חזרה הסוסה להיניק את בתה.
וסיפר לי חאג' ח'ליל סלימאן אל-אסד על מקרה שקרה לפני 50 שנה: לבדווי משבט אח'יואת היתה סוסה שהתנהגה בהתנכרות כלפי בתה. העמיד אותה ואת בתה על אם הדרך הראשית. באותה דרך עברה שיירת גמלים של בדווים שהיו בנדידה, ואף אשה לא ניגשה אל הסוסה. דודו של בעל הסוסה עבר על פניה בלוויית אשתו. ניגשה האשה אל הסוסה, היכתה בפניה בשובל בגדה ואמרה לבעל הסוסה: קח מכאן את סוסתך! כבר ביזית את הבדוויות! (כי מה יגידו על הנשים שעברו על פניה ולא ייגשו אליה?). עדיף שהמוות יבוא על הסוסה ובתה". הסוסה שבה להיניק את בתה. לאחר מכן אמרה האשה לקרוביה: :מעולם לא הלך לבי אחרי גבר, פרט לבעלי, ואפילו לא כדי נשיקה אחת".
רגישותם של הסוסים
רגישות הסוסים רבה ביותר. הסוסה, שלא כמו החמור והגמל, מבחינה בכל דבר נע ממרחק רב, מטה את ראשה לאותו מקום ומכוונת לשם את אוזניה. לא פעם, בימי הקרבות, הצילה הסוסה את בעליה מסכנה בגלל תכונה זו.
אומר הפתגם הבדווי:
אִן שַנַת אִלְ-פַרַס חַצֵ'ר חַאלַכּ
אִן שַן אִלְ-גַ'מַל סַלֵם נַפְסַכּ
ואִן שַן אִלְ-חְמַאר תלַקַא עִן רַאסַכּ

כשהסוסה מביטה למקום מסוים, הכן עצמך.
כשהגמל ממקד את מבטו, ברח והצל את עצמך.
וכשהחמור ממקד את מבטו, הגן על ראשך ממכה שמונחתת עליו.
שלושה מביאים מזל טוב או רע
שלושה מביאים איתם מזל טוב או חוסר מזל, והם: אַכְּעַאבּ, אַעְתַאבּ וְנִוַאצִי = עקבים, מפתנים ורעמות.
אומרים הבדווים: כשאדם נושא אשה, מביא אותה לאוהלו ושוחט כבש לכבוד נישואיו - זהו אַכְּעַאבּ - עקבות. כל אשה מביאה איתה לבית בעלה מזל טוב או חוסר מזל. אם הביאה מזל טוב, יגידו עליה "הַאדִ'י כַּעבְהַא אַח'צְ'רַה' = עקבותיה של זו ירוקים, כלומר ממוזלים. אבל אם הביאה חוסר מזל, יגידו עליה: "הַאדִ'י כַּעַבְּהַא נַאשֵף" = עקבותיה של זו יבשים, כמו בצורת.
בבנותו אוהל חורף חדש ישחט הבדווי כבש למזל ולברכה. אם עקב כך התמזל מזלו, יהיה האוהל הזה מבורך. זהו אַעְתַאבּ - מפתנים.
וכשהוא קונה סוסה ומביא אותה לאוהלו ישחט כבש לכבוד המאורע. אם סוסה זו, 'בעלת הרעמה', תביא לו מזל, תזכה לפינוק וכל טוב, אף אם תביא לו מזל רע, ימהר להיפטר ממנה. זו נַוַאצִי - רעמות.
כאמור לעיל, לכבוד שלושה אלה ישחט הבדווי ראש צאן ויכין ארוחה ביד רחבה לגברים. לפי הביטוי הבדווי:
יִעַשִי אִלְ-חוּרְמַה - יכין ארוחה לכבוד האשה (יאכיל את האשה).
יִעַשִי אִלְ-בֵּית - יכין ארוחה לכבוד האוהל (יאכיל את האוהל).
יִעַשִי אִל-פַרַס - יכין ארוחה לכבוד הסוסה (יאכיל את הסוסה).
סימנים המעידים על גזעיות הסוסה
זקני הפרשים נהגו לומר כי בסוסה יש תשעה סימנים המעידים שהיא גזעית ומושלמת, והם:

שלושה לקוחים מהנאקה - סַאק וּסִמְחַאק וּרַקַבַה = רגל דקה, זנב קצר וצוואר ארוך.
שלושה לקוחים מהאיילה - עֵין וּאִדֵ'ן וּרַכְּד' = עין גדולה, אוזן רגישה וריצה מהירה.
שלושה לקוחים מהפרה - עַכְּוַה וּצַ'הֵר וּמִנְחֵ'ר = אחוריים מלאים, גב רחב ונחיריים רחבים.
אישה וסוסה
אמר המשורר:
שתיים הסבו לי הנאה במשכנות הבדווים -
הראשונה לבושה רקמה וצמידים לידיה
והשנייה צועדת בחן ופרסות ברזל לרגליה.
הרשונה תשעשעני בלילות ארוכים,
השנייה תרוץ לעזרה בהישמע קולות רחוקים.
בתולה או גרושה - מי מהן עדיפה?
מעשה באדם שרצה לשאת אשה. היו הגברים מספרים לו על מעלותיהן של הבתולות ותומתן, או על הגרושות ונסיונן. מכיוון שלא ידע מה להחליט, זימן אליו נערה וגרושה שתתנצחנה ביניהן, עד שיוכל להחליט מי משתיהן עדיפה.
אמרה הגרושה:
אם רצית לרכב, רכב על סוסה ותיקה
שתסתדר איתה בכל המצבים
כי אם תבואך סערה, כיום אתמול,
אנה תבוא עם סייחה לא מנוסה?
אמרה הנערה:
אם תרצה לרעות, רעה בשדה פרחים
ולא בחלקה שכבר ערצו בה לפניך,
ןאם תרצה לרכב על סייחה -
תאלף אותה במו ידיך.
לאחר ששמע את דברי שתיהן בחר בנערה ולקחה לו לאשה.
הסוסות וצבעיהן
כל הסוסות לאדומה משרתות
כגברת שאותה ישרתו אדונים.
אם יגידו שהבהירות עפות, תאמין,
אלו בנות הרוח, משיגות במירוצים.
הלבנות נועדו לרכיבה לשליטים,
ירכבון אנשי השררה והמלכים.
אל תגדלו את הצהובות, כי
ילדיהן יצאו דומים לפרדים.
אבל לשחורות הבו יותר מזון
והיו למפלט בלילות אפלים.
משלים ופתגמים
1.
זַהַאת אִ-דוּנְיַה תַ'לַאתֵ'ה; אִחְ'דַכּ בִכְּר אִלְ-בַּנַאת, לַבְסַכּ חַרִיר אִלְ-נַבַּאת וִרְכּוּבַכּ אִלְ-חֵ'יל אִל-זֵינַאת.
בשלושה הפאר והיופי שבעולם: לשאת נשים בתולות, ללבוש בגדי משי ומחלצות ולרכב על סוסות משובחות.

2.
אִל-כֵּיף בִּלְ-דוּנְיַה תַ'לַאתֵ'ה: שַרְבּ אִלְ-קַהַאוִי, רְכּוּב אִלְ-סְרוּג' וִרְכּוּב אִל-פְרוּג'.
התענוגות בעולם שלושה: שתיית קפה, רכיבה על סוסים ושכיבה בחיק נשים.

3.
סַעְד אִלְ-רְגַ'אל אִבְּתַ'לַאתֵ'ה: אַרְץ' וסֵיעַה, מֻהְרַה סַרִיעַה וּחוּרְמַה מוּטִעַה.
אושר הגברים בשלוש: ארץ רחבת ידיים, סוסה קלת רגליים ואשה צייתנית.

4.
אִלִּי מַא יִקְדַר עַל-חַמְרַה וּעַלִיקְהַא יִחְ'לִי עַן טַּרִיקהַא.
מי שאינו יכול לדאוג לסוסה אדמונית ולמזונה - יסור נא מדרכה (שלא יגדל
אותה).
5.
אִלִּי מַא עִנדֵה עֵילֵה יִקְנַא כְּחֵ'לֵה.
מי שאין לו אשה, יגדל סוסה אצילה.

6.
אִלְ-חֵ'יל קַבְּצַ'ה מִן אִל-רִיח.
הסוסות הן "מלוא חופניים" מהרוח.

7.
אִלְ-חֵ'יל עְקַאל אַלְ-בִּל.
הסוסות הן החבלים של הגמלים. כשגמל בורח משיגים אותו על גב סוסה.
לכן נמשלו הסוסות לחבל שקושר את רגלי הגמל.

8.
לְסַאנַכּ חְצַאנַכּ, אִן צֻנְתוֹ צַאנַת וְאִן חֻ'נְתוֹ חַ'אנַכּ.
לשונך כמו סוסך: אם שמרת עליו ישמור עליך, ואם בגדת בו יבגוד בך.

9.
רַאח חַ'יַאל וּרִגֵ'ע חַמַאר.
יצא מכאן פרש ושב רוכב על חמור. משמע: חלה ירידה משמעותית במצבו ובמעמדו.
הפרה והסייחה
שני גברים היו בדרכם אל השוק שבעיר הגדולה. אחד מהם רכב על סוסתו, אשר בתה הסייחה רצה אחריה. השני נהג לפניו את פרתו. בדרך ניגשה הסייחה אל הפרה, רחרחה אותה והתחילה ללכת אחריה. כשהגיעו לשוק אמר בעל הפרה: "סייחה זו היא שלי, בת פרתי". ובעל הסוסה אמר: "איך לא תבוש? הסייחה היא בת סוסתי!".
החליטו להישפט. בהתאם למקובל, קראו בשמם של שלושה שופטים ובאו להישפט בפני הראשון. בעל הפרה הגיע אל השופט לפני המשפט ונתן לו שוחד. אמר השופט בפסק דינו: "איך נכחיש את אשר העין רואה? יש עדים שהעידו ואמרו שהסייחה הלכה אחרי הפרה ורחרחה אותה, והפרה לא גירשה אותה. משמע כי היא אמה".
אמר בעל הסוסה: "אינני מקבל את פסק דינך. העבר את משפטי לשופט שני".
בעל הפרה היה בן-בליעל ושיחד גם את זה. פסק השופט השני: "אני מחזק את פסק דינו של קודמי. מחזק ולא מקעקע אותו". אמר בעל הסוסה: "לא אסכים גם לפסק דינו של זה".
הלכו אל השופט השלישי ושטחו בפניו את טיעוניהם. זה, לאחר ששמע את הטיעונים של שני הצדדים, אמר: "סלחו לי, אבל היום לא אוכל להוציא פסק דין יען כי פקד אותי מה שפוקד את הנשים מדי חודש, ואני מרגיש עייפות רבה".
אמר לו בעל הפרה: "ומי שמע שאורח נשים פוקד את הגברים?" ענה לו השופט: "ומי שמע שפרות ממליטות סיחים?"
על זה אמרו הזקנים: "השופטים - שניים מהם לגהינום ואחד לגן-עדן, וגם זה בספק".

סייח מציל את רוכבו ממוות
על הסוסות אמרו הבדווים: "אלו בנות חיל, המצילות נפשות ממוות (בַנַאת חַלַאל, מִעִתְקַאת אִלְ-אַרְוַאח).
סיפרו שבאחד השבטים נרצח גבר בידי גבר אחר. לאחר שעברה תקופה ונרגעו הרוחות, באה משלחת אל קרובי הנרצח וביקשה מהם שיסכימו לשביתת נשק (עטוה) ויסכימו עקרונית לכרות ברית שלום (ג'ירה), ויקבלו כופר נפש (דִיָיה).
אבל אלה דחו אותם ואמרו: "נחכה עד שבנו של הנרצח יגדל ויהיה לגבר, ויחליט".
עברו שנים והבן בגר. כששמע את כל פרטי המקרה, אמר: "אני נשבע שהאיש שהכרית את אבי מארץ החיים יטעם מידי את מר המוות!"
לאחר שחקר הרבה, נודע לו שרוצח אביו נמצא במקום כלשהו בסיני. הגיע לשם, ארב לרוצח, המית אותו בדקירות פגיונו והתחיל לנוס על נפשו. הביט לאחור ונוכח לדעת שמספר פרשים רודפים אחריו. ראה מולו אוהל ועל-ידו קשור סייח צעיר. עקר את היתד שאליה היה הסייח קשור, עלה על גבו ופתח בדהרה לכיווּן מחנה אוהלים קרוב, שאמר למצוא בו מחסה. משהגיע לאוהל הראשון במאהל, נפל הסייח ומת. באו גברים בריצה, לקחו את הבחור והביאוהו לתוך האוהל. אחרי כן יצאו אל הרודפים ואמרו: "זה בן חסותנו ולא נרשה לכם לפגוע בו כך נוהגים כל הערבים דרי האוהלים, וכך ננהג גם אנו".
כך הציל הסייח את רוכבו ממוות. הוא דהר בכל כוחו עד שנפל ומת, והקריב את חייו למען רוכבו.
כל הזכויות שמורות למדרשת שדה בוקר
מאמר זה הוא חלק מחוברת "רשימות בנושא הבדווים", מספר 35
החוברת יצאה לאור בשנת 2003