טל
הטל הוא אחד היסודות האקלימיים הפחות מוכרים בנגב, אך יכולה להיות לו חשיבות במאזן המים של פני הקרקע, לטובת מיני צמחים ובעלי חיים שונים. כמוכן הוא גורם לבליית סלעים ולחלודה של מתכת חשופה. התנאים האופטימליים להיווצרות הטל מצויים בלילות חסרי עננים, בהם לא נושבת רוח, או נושבת רוח קלה, וקיימת שכבת אוויר לחה בסמוך לפני הקרקע. המרחק מהים הוא גורם מכריע בהווצרותו.

אין בנמצא מכשיר תקני למדידת טל, שכן הטל תלוי בפני השטח שעליהן הוא נוצר.

אין כיום נתונים מספיקים למיפוי הטל על פני שטח הנגב. ממדידות מעטות בתוך מכתש רמון שעשה א. זנגביל מסתבר שכמות הטל קטנה שם באורח חריף. ממדידות שעשה דודבני ביריחו בשנים1945-1947 נמצא שמספר לילות הטל שם מגיע ל-100 בערך והכמות קרובה ל-9 מ"מ. המכסימום השנתי נרשם בחודשים ינואר עד מרץ והמינימום בחודשים יוני עד אוגוסט. לגבי אזור ים-המלח מוערכת הכמות השנתית ב-4 מ"מ בערך ובערבה ב-1 מ"מ ואף פחות מזה.

מן הנתונים הקיימים ניתן לבנות את התמונה הבאה: מבחינת הסך-הכל השנתי מתחלק הנגב לשני אזורים עיקריים: 1. שפלת הנגב עד קו פרשת המים לערך (מדרום להר-חברון דרך דימונה אל המכתש הגדול והר הנגב המרכזי); 2. החלק המזרחי והדרומי לקו פרשת המים (הערבה ובקעת ים המלח). באיזור הראשון מוערכת כמות הטל ב-15-20 מ"מ בערך (על גבי משטח פלסטי של מכשירהילטנר ומספר לילות הטל מגיע ל – 200. באיזור השני יורדת הכמות בצורה חדה ככל שמדרימים ומתרחקים מהים התיכון מעבר לפרשת המים. כמות הטל הקטנה ביותר מצויה בערבה.