עומס חום וקור

המאפיינם האקלימיים של הנגב שהם רלבנטים לפעילות אדם במדבר הם הבדלי טמפרטורות קיצוניים בין ים ולילה ובין קיץ לחורף, ולחות נמוכה. בקיץ יש בעיה של עומס חום ובחורף של עומס קור. כמוכן קיימות בעיות של רוח, אבק וקרינת שמש חזקה וסביבה מבהיקה בלובן מסנוור. כאן נתייחס רק לשני האספקטים של עומס החום ועומס הקור.

עומס חום: בסביבה חמה ולחה אין לגוף אפשרות, בתנאים מסויימים, לפזר את האנרגיה המיוצרת בו, ואת האנרגיה החודרת אליו, בצורה של קרינה או בדרך אחרת. התוצאה היא עליית טמפרטורת הגוף לרמה מסוכנת.

בנוסף לעומס החום ברמות מסוכנות קיימים מצבים שאמנם אינם מסוכנים לאדם, אבל גורמים לאי נוחות והרגשה לא נעימה בגלל הזיעה הרבה שמפריש הגוף על מנת לקרר את עצמו, וכן בגלל תגובות פיזיולוגיות אחרות.

את מצבי אי הנוחות אפשר לאפיין באמצעות מקדם אי-הנוחות, המוגדר כממוצע טמפרטורת האויר והטמפרטורת הגוּלָה הלחה. ע. זוהר קבע שבתנאים האקלימיים של ארץ-ישראל כאשר המקדם נמוך מ 22 יחידות כאלה המצב מוגדר כנוח. 22-24 מוגדר כאי-נוחות קלה; 24-28 אי-נוחות בינונית; ומעל 28 – אי-נוחות קשה.

החודשים יולי –אוגוסט הם בעלי עומס החום הגבוה ביותר. באילת קיים עומס חום גבוה יותר מאשר בשאר האיזורים, ואילו בהרי הנגב עומס החום הוא הנמוך ביותר. בדרך כלל שעות עומס החום מתרכזות סביב השעה 14.00. בעיה הקיימת בשימוש באינדקסים של אי-נוחות היא העובדה שהם אינם משקפים בנאמנות את אי-הנוחות באירועי שרב, המאופיינים בטמפרטורות גבוהות ויובש קיצוני. יובש רב יגרום לטמפרטורה לחה נמוכה ולכאורה להגדלת הנוחות. זוהי אולי הסיבה שהשרבים המתרחשים בעיקר בחודשי האביב ובעיקר באזורי ם הפנימיים של הארץ אינם משתקפים היטב באינדקס אי הנוחות. למרות זאת ניתן להבחין היטב בהבדל חשוב בין מישור החוף לבין הנגב. אם ניקח את עזה כמאפיינת את מישור החוף הדרומי, יסתבר שבמאי אין בה אירועי אי-נוחות ושספטמבר הוא פחות נוח מיוני. לעומת זאת בבאר-שבע יש במאי מספר שעות של אי-נוחות ובספטמבר ויוני יש מספר שווה של שעות לא-נוחות. בשדה-בוקר ספטמבר יותר נוח מיוני. המסקנה היא שבנגב, המרוחק מהים, מתחילה התקופה הבלתי נוחה בערך שבועיים מוקדם יותר ומסתיימת בערך שבועיים מוקדם יותר מאשר במישור החוף.

עומס קור: בחודשי החורף יורדת הטמפרטורה ברוב אזורי הנגב לערכים נמוכים, המחייבים חימום מלאכותי של מבנים. הצורך בהסקה נקבע על-ידי התכונות התרמיות של המבנה וכמוכן על-ידי הביגוד המקובל בתוך המבנים ועל-ידי רמת הנוחות הדרושה.

הפרמטר העיקרי הקובע את הצורך בהסקה הוא הטמפרטורה, אך גם לרוח, לקרינה ולגשם יש השפעה על קצב הקירור של מבנה נתון. בישראל לא מקובל להסיק מבנים עד לטמפרטורה גבוהה ומסתפקים בדרך כלל בטמפרטורת פנים של 20 מעלות צלסיוס ובביגוד מתאים. בישראל נהוג מדד הידוע בשם "ימי מעלות הסקה". המדד מחושב בדרך כלל לחודש שלם כהפרש בין הטמפרטורה 18.3 מעלות לטמפרטורה היומית הממוצעת באותו חודש כפול מספר הימים בחודש. אין המדד הזה מביא בחשבון בכל צורה שהיא את השפעת הרוח, הקרינה או הגשם על קירור המבנה. בישראל לא מקובל להסיק בחודש בו הטמפרטורה היומית הממוצעת היא מעל 15.8 מעלות, או כאשר מספר ימי מעלות ההסקה לחודש קטן מ-75. במפת 'ימי מעלות ההסקה' מובאים ערכים של הסך-הכל השנתי של ימי הסקה בנגב (בחישוב יומי, כאשר אין לוקחים בחשבון ימים בהם הטמפרטורה היומית הממוצעת גדולה מ-18.3 מקבלים ערכים הגבוהים בכ- 100 ימי מעלות הסקה מאלה שבמפה).


מפת מספר ימי מעלות הסקה
אדריכלות מדברית (באנגלית)