משקעים

הגשמים יורדים ארץ-ישראל בחורף והם קשורים בפעילות של ציקלונים מעל מזרח הים התיכון הגורמים להתכנסות יעילה של גושי אויר לחים המביאים לירידת גשמים בכל הארץ, כולל בנגב. ההתפלגות המרחבית של הגשמים באזורי הארץ השונים נקבעת על ידי שני גורמים עיקריים: א. כמות הגשם הולכת ופוחתת עם ההתרחקות מהים וממסלולי השקעים הברומטריים. ב. כמות הגשם הולכת וגדלה עם העלייה בגובה הטופוגרפי.

כמות הגשם השנתית הממוצעת (מפה 9.14) ברוב שטחו של הנגב נמוכה מ 200 מ"מ. הירידה בכמות הגשם השנתית מצפון לדרום היא דרמטית ביותר: מצפון לבאר-שבע היא מגיעה לכדי 4 מ"מ בשנה לכל קילומטר של נסיעה דרומה. תכונה אופיינית לכמויות הגשם המעטות בנגב היא העובדה שהן הולכות ומתפשטות צפונה בחלק המזרחי של הנגב ומדבר יהודה בגלל הימצאות האזור ב"צל ההרים". הערבה היא היבש באזורי הנגב (בסדום 50 מ"מ באילת 30מ"מ). בסף הכל אנו מוצאים על פני שטחו של הנגב ירידה מ 300 מ"מ לערך בצפון-מערב הנגב עד 30 מ"מ בערך באילת, כלומר הקטנה פי 10.

מהלך שנתי של שיא כמות גשם בינואר או או בדצמבר עם כמויות נמוכות בתחילת החורף ובסופו אופינית לרוב שטחי הנגב. החודשים דצמבר-ינואר-פברואר הם הגשומים ביותר בשנה. אילת מאובחנת כבעלת כמויות זעירות כל השנה (הכמות הגבוהה ביותר נרשמה בחודש נובמבר – פחות מ-10 מ"מ!). מהלך הגשם בערד מראה שני שיאים: דצמבר ומרץ (יתכן שהמהלך כאן אינו ברור בגלל מיעוט שנות המדידה במקום).

עוצמות הגשם היומיות בנגב הולכות ופוחתות מצפון לדרום (דורות 7.6, אילת 3.5 מ"מ). העוצמות היומיות באילת יורדות ל - 50% מהערך בצפון-מערב הנגב. העוצמות לפרקי זמן קצרים יותר מיממה, אף הן נמוכות יותר מאשר בצפון הנגב.
במספר השנתי של ימי הגשם הכוונה לימים בהם ירדו 0.1 מ"מ גשם, או יותר. בציור הבא נראה כי מספר ימי הגשם, כמוהו כעוצמת הגשם, הולך ופוחת ככל שמדרימים (דורות 45.5 ימי גשם, משאבי שדה 28.9 ימי גשם, אילת 9.6 ימי גשם), כלומר הירידה מ צפון לדרום היא פי חמישה.