פיסול מדברי / עזרא אוריון
'סביבות' (חוברת מס' 1982 ,6 )

"הכרך עושה אותנו להאמין
שהאדמה אינה קיימת"
(רוברט סמיתסון, פסל אמריקני,
שנות השיבעים הראשונות)


א. חוויית "ארץ בראשית", מפגש-חשיפה עם נופי פר-אדם, עם מרחבים של מסלע חשוף, מדבריים,
בלתי מופרים, בלתי נגועים, היא מן העמוקות שניתן לזהות בתוכנו; יש בה התחוורות שיעורנו
המיקרוסקופי; הימדדות ( Scaling ) ; היא מגעו של ההרף באינסופי. במדבריות אתה מזהה,
בסנדליך, על-פני השטח, את קצות החיים; את גבולות המגע של הלח בצחיח; את נוכחותו הפוחתת,
המרתקת, החולפת של האנושי; הם שייכים לאינספור מדבריות סלעיים הדואים בטווחים אסטרונומיים,
אינספור שנות-אור מכאן - - - -
ריאות מדבריות הן צורך חיוני לעם הזה.
סלעים הם מאגרים אילמים של מאות מיליוני שנה. גיל המים הוא כארבעה מיליארד -
גיל החלקיקים המהווים אותנו הוא כעשרים מיליארד --



ב. הכוח והדחף היוצר, גם הם מן העמוקים שניתן לזהות בתוכנו. העיצוב התלת-ממדי משולב
באינספור צורות בתהליכי התפתחות תרבויות ובזו הנוכחית.
רגישות ל"עוצמות" ול"משמעויות" הנוף התבטאה בקידוש-פסגות, איתור קווי רקיע לרוגמי קבורה
(תקופת הברונזה התיכונה א' בנגב ובצפון סיני), בניית מקדשים, קפלות, קברי שייח',
טירות - מחוץ לשטחים הבנויים - הם מביטוייה.
יישום "ארץ בראשית" יכול להיות הביטוי "לא יעברו" -
יישום המהות היצירתית יכול להיות הביטוי "אנחנו פה".

ג. פיסול סביבתי, כחלק מאמנות זמננו, הופיע בעיקר בארה"ב באמצע שנות ה60-. חלק ממנו
היו עבודות בשטח מדברי. הוא היה ביטוי חריף של Anti-city של המרי האזרחי, ושל התעוררות
המודעות הסביבתית באותו עשור.
הד מסוים לפעילות זו בא לביטוי גם בארץ בעשור האחרון.

ד. אפשר לנסח 3 גישות לפיסול סביבתי-מדברי שמחוץ לשטחים הבנויים: גישה מונומנטאלית,
גישת היטמעות וגישת דיאלוג -
מהותה של גישה מונומטאלית יכולה להיות מתן ביטוי למירב כוחו הטכנולוגי, האנרגטי, הרוחני
של האדם; ביטוי עכשווי לציביליזציה מתועשת, החולשת כבר על כל שטח עור כדור-הארץ ואף
מעבר לו. המונומנט מבקש לעצמו איתור נשקף למרחקים, כאשר הטופוגרפיה מהווה רכב (vehicle)
להזדקרותו מעל לקו הרקיע. אופי הצורות והחומרים שלו מיובאים ממרכזי העיור והתיעוש.
לעומת גישה זו יכולה גישת היטמעות לתת ביטוי לתפיסת האדם את עצמו כפרודה המבקשת להיטמע
ולהתמזג בהוויה הכוללת; ביטוי לשאיפה להימהל באינסופי -- כתפיסה פיסולית היא אנטי-מונומנטאלית
מובהקת, היכולה להתבטא באיתור סמוי, מתחבא, בצורות וחומרים זהים ככל האפשר לאלה המאפיינים
את הסובב, וביכולת הישרדות מעטה.
גישת הדיאלוג יכולה להיות חיפוש סינתזה בין שתיהן: מתן ביטוי ל"דרך-ארץ לארץ - הבראשית",
תוך הוקרת ערך האדם. היא אולי ביטוי לציביליזציה המודעת למשמעות ההכחדה העצמית שנושאת
איתה התפוצצות מין אנושי מתועש, מנותק ועקור ממקורותיו. פיסול בגישה זו יקדים לאיתור
המקום התוודעות ממושכת, מעמיקה, עם המרחב המדברי שבו אתה ניגש ליצור. לא כן-הזדקרות
ולא כוך היסתוות, אלא אתר לביטוי נוכחות משתלבת, קשובה, מתפתחת לאיטה - - -
אופי הצורות והחומרים יבחרו "במשותף עם הסובב". שילוב של הסובב והאנושי. זהו דיאלוג
של ספיגה יוצרת, איטית, סקרנית, חודרת, אל אישיותו של הסובב המדברי. (אין זה דיאלוג
במובן הדתי, שאליו אולי התכוון מ. בובר). גישה זו שוללת את רעיון התחרות או ההתמודדות
עם הסובב כדי להכריעו או להכניעו. היא מחפשת מימוש לדו-קיום רוחני.

ה. אכן, קיימות שאלות של מי מחליט, היכן, כמה? אכן, קיים חשש שפיסול זה יהיה חלק
ממכבש האיכלוס והעיור המתועש. יתכן שבעצם גישת הדיאלוג מצוי הפתרון, שהרי דיאלוג עיקרו
רב-שיח. יתכן שיש למפות בנגב כתמי "ארץ בראשית" שלא יבוצעו בהם לא פיסול ולא פיתוח
"פארקים מדבריים" כלשהם. פארקים כאלה יהיו "שמורות טבע דרג ב"' ויפותחו לגישה ממונעת,
מבוקרת, ובמשורה, תוך בחירה רגישה של אתרים, לאתר במרחב המדברי שנותר לנו, מספר מקומות
לפיסול מדברי, דיאלוגי, עבור אנשים שוחרי פיסול - שהיו כאן בסוף האלף השני לספירה - -