תולדות הרפואה העממית
ההיסטוריה של הרפואה העממית­ הצמחית ועקרונותיה
השימוש בצמחים לריפוי מחלות נהוג כבר משחר ההיסטוריה האנושית. האדם הקדמון ידע - כנראה מנסיונו ומהסתכלות בבעלי חיים - כיצד להשתמש בצמחים לריפוי מחלות. אפשר להניח שהוא למד את השימוש בצמחים לצורכי רפואה מבעלי חיים, שרבים מהם משתמשים בצמחים לריפוי מחלות שונות: כלב החש בבטנו או משלשל, מפסיק לאכול ומלחך עשבים שונים הנקרים בדרכו. קופים משתכרים מאכילת צמחים עם תכולת אלכוהול גבוהה – והם עושים זאת בכוונה, שימפנזים יודעים לרפא מספר מחלות על ידי אכילת צמחים מיוחדים ביער, לנמלים יש בלוטה שמפרישה חומרים אנטיביוטיים בבטן נגד בקטריות ופטריות שנמצאות על הקרקע, והשיא הוא אולי ה"פטנט" של קופי הצבוס ביערות הגשם של דרום אמריקה: הקופים הללו מכניסים ידיים לתוך קיני נמלים מסוימות ומוציאים משם מרבה רגליים שאת הפרשותיו הם מורחים על עורם כחומר דוחה יתושים. בבדיקות נמצא שהחומר הכימי הנמצא בהפרשות הללו אכן דומה בתכונותיו לחומר דוחה היתושים שאנו משתמשים באופן מסחרי – רק חזק יותר מבחינה כימית.

איסוף צמחי מרפא הוא אחד העיסוקים הרפואיים הקדומים בהיסטוריה. יש לשער שתחילה לא היה הבדל גדול בין איסוף צמחים למאכל ולריפוי, וזאת משום שמלכתחילה מזונו של האדם כלל בעיקר צמחים. סביר להניח שהאדם החל לגלות ערך רפואי בצמחים שונים בדרך של ניסוי וטעיה. מהר מאוד הפך איסוף צמחי מרפא לעיסוקם של מרפאים שעסקו גם בכשפים ובטקסים מאגיים שונים, והיו קרובים לעולם הנסתר. סגולות אלו העניקו למרפא מעמד וכוחות דמוניים, שסייעו בידו להתגבר על מחלות ורוחות רעות. במקביל לרופאי האליל, נעשה ליקוט הצמחים והכנת התרופות על ידי הנשים, אחר כך על ידי הרופאים, ולבסוף על­ידי מומחים לליקוט צמחי רפואה, שהביאו אותם לרופאים, והללו רקחו מהם תרופות. (בתקופות הקדומות הרופא היה גם הרוקח).

העדות הקדומה ביותר לשימוש בצמחי רפואה נתגלתה בחפירות בכפר שנידר בעירק. באתר קבורה מלפני 60,000 שנים (של האדם הניאנדרטלי ולא של ההומו ספיינס!), נמצאו שרידי אבקנים של צמחים. מתוך שמונת המינים שנמצאו שם, 7 היו של צמחים הידועים באזור כצמחי רפואה: אכילאה, נטופית, כדן, סביון, דרדר ושרביטן. מממצאים אלה עולה, שכבר בתקופה קדומה ידע האדם כיצד להשתמש בצמחי רפואה ובאילו צמחים להשתמש. במקסיקו, במקומות מגורים מלפני 8,000 שנה, נמצאו שרידים של הקקטוס פיוטה, המשמש כצמח הגורם להזיות וכצמח מרפא .הצמח משמש את האינדיאנים כתרופה לסוגים שונים של חתכים ופצעים.

בסין נמצאו כתבי יד עתיקים מהאלף השלישי לפסה"נ, כלומר, לפני כ 5,000 שנה, שכלולים בהם מאות שמות של צמחים המשמשים כצמחי רפואה. הסינים הם גם הראשונים שניסו לקשר בין צורת הצמח ליכולת הריפוי שלו. לדעתם, חלקיו העליונים של הצמח טובים לריפוי האיברים העליונים של הגוף, הגבעול מתאים לריפוי החלק האמצעי של הגוף, בעוד שהשורש שימש לריפוי מחלות רגלים.

בהודו רווחו מסורות של רפואה עממית כבר משנת 1,500 לפסה"נ. במשך זמן רב עברו מסורות אלה מאב לבנו כתורה שבעל פה, עד שנכתבו בפואמות הקדושות, הנקראות Vedas. הודו היתה מקור השפעה על תרבויות רבות, ובעיקר על התרבות המצרית, שעשתה שימוש בצמחי רפואה ברמה המדעית. המצרים השפיעו על היוונים, ודרכם חדרה תרבות רפואית זו אל הרפואה העממית האירופית.

מדע הרפואה פרח גם בבבל, בשומר ובאשור. בחפירות נמצאו לוחות חימר רבים ועליהם רשימות העוסקות ברפואת צמחים. אפילו בקובץ חוקי חמורבי המפורסמים( 1728 לפסה"נ)), מופיעים מספר צמחים המוזכרים כצמחי רפואה: כסיה מדברית, שכרון, שוש קרח, לענה ועוד. באשור הקדומה כתבו פרמקופיות ("ספרי תרופות"), רובם ככולם מצמחים. ידועות היום כ 400 תרופות שהאשורים רשמו בלוחות הללו, שרובם הגדול היו ממקורות צמחיים. התרבות המצרית הקדומה שכללה רפואה זו לכלל מדע אמפירי רציונלי. בפפירוסים המצריים מוצאים מרשמים רפואיים, שבהם מצוינים הרכיבים השונים של התרופה ומינון הנחוץ לכל תרופה ותרופה.

. המסמך הרפואי העתיק ביותר המצוי בידינו, הוא "פפירוס אברס", על ­שם המדען ג’ורג’ אברס שפענח אותו. הפפירוס הזה נמצא במאה ה­19 בעיר תבס, ומקורו במאה ה16 לפסה”נ, והוא מכיל 877 מרשמים ורפואות, ביניהם קנביס, אופיום, מור ולבונה, שמן קיקיון, שומר, שמן פשתן, קורנית, עץ הכופר וחינה. כך למשל, מומלץ בפפירוס זה לטפל בהתקרחות אצל האשה על­ידי כתישה של זרעי קיקיון ובלילתם בשמן לפני המריחה על ראש האשה המתקרחת. במצרים ייחסו גם לרפואה הצמחית הזאת חשיבות מיוחדת, ובחלק מהצמחים ראו ממש אלים או מעשי אלים, ואף בנו להם מקדשים מיוחדים .למשל לחצב ­ שהיה ידוע כבר אז כצמח רפואי ממדרגה ראשונה ­ ייחסו תכונות אלוהיות ואף בנו לכבודו מקדש מיוחד.