צמחי רפואה בימי הביניים
התפשטות הנצרות והפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית, בלמו את התפתחות הרפואה במערב כולו, שכן הנצרות האמינה שהמחלות הן עונש משמים, ולכן גם הריפוי הוא בידי שמים ולא בידי תרופות מעשה ידי אדם.

הרפואה הערבית הקדומה פרחה בעיקר בין המאה השביעית לספירה לבין המאה ה- ­11. רפואה זו הושפעה רבות מכתבים עתיקים ומהרפואה של מסופוטמיה, יוון ואפילו הודו. הסוחרים הערבים היו אלה שבאו במגע עם הודו המרוחקת והאקזוטית, והביאו משם גם את תרבות הרפואה הצמחית ההודית. עד עצם היום הזה מקובלים עקרונות הרפואה הצמחית הזו של הרופאים הערבים הקדומים על מאות אלפי אנשים בצפון­אפריקה, אירופה ואסיה. הרפואה הערבית הזאת השתמשה אמנם בכל המסורות שנזכרו למעלה, אך הוסיפה גם צמחים חדשים שנמצאו בארצות ערב ושימשו כצמחי רפואה בארצות אלה. בימי הביניים הפרידו הערבים בין מקצוע הרוקחות והרפואה, והיה נהוג אצלם שהרופא רושם את המרשם והרוקח הוא זה שמביא את חומרי הגלם, בעיקר צמחים, ורוקח מהם את התרופה לפי הוראות הרופא.

הרופאים הערבים המפורסמים ביותר הם: איבן-­סינא, 980 - 1037 , שספרו על הרפואה, גם הצמחית, שימש בזמנו ספר יסוד בבתי­ספר לרפואה. הוא כתב ספר רפואה, שהסתמך על ספריהם של גלינוס ודיוסקורידס, שהתפרסם בעיקר בגלל היותו מסודר בסדר אלפבתי, וכן בגלל שנתן את שמות הצמחים והרפואות בשפות שונות ­ מה שהפך אותו לכלי עזר ראשון במעלה בחקר השוואתי של זיהוי צמחי רפואה.

רופא ערבי ידוע מאוד הוא, כמובן, הרמב”ם , 1134 - 1240, שהיה גם רופא ידוע בזמנו ופרסם מספר ספרי רפואה.’ספר הקצרת’, ’סמי המוות’, ’שמות הרפואות’. בספרים אלה מופיעים מאות צמחים, שהרמב”ם ייחס להם תכונות רפואיות.

בימי הביניים שלטה האמונה הנוצרית ברפואה, ולכן נעצרה התפתחות הרפואה בכלל, ורפואת הצמחים בפרט. רפואה זו נשתמרה בעיקר במנזרים, שם גידלו הנזירים את הצמחים, ייבשו אותם, הפיקו מהם את התרופות לפי הכתוב בספרים היווניים והרומיים העתיקים, שהם נהגו לתרגם לשפות האירופיות השונות.

אפילו המגיפה השחורה ­ שהפילה מיליוני חללים באירופה ­ לא הביאה למחקר חדש בחיפוש אחר הגורמים למחלה. היא נתפסה כסימן לכעסו של האל על האנושות. הדבר היחידי שבו ניסו האנשים לעשות, היה לתלות זרים של צמחים ארומטיים בפתחי הבתים ובבתי­החולים, בתקווה שריחם יניס את המגיפה.המדובר בעלים של ער אציל, שמיר, נענע, ורדים וכדומה.

הרפואה העממית של התקופה שמה דגש על צמחי משפחת הסולניים: דודאים, שיכרון, דטורה והבלהדונה, שיש להם תכונות רפואיות בגלל תכולת האלקלואידים בהם. צמחים אלה הם גם צמחי רעל וגורמים להזיות ותרדמה מעין­היפנוטית. זו הסיבה מדוע שימשו צמחים אלה, בתקופה זו בעיקר, ברפואה המאגית ובפולחני סתר למיניהם. רפואה עממית זו השתמשה גם בפטריית הארגוט, וזו היתה תרומתם החשובה ביותר לרפואה בכלל. פטריה זו נטפלת לשיפון ולדגניים אחרים, ואם מערבבים אותה במזון היא יכולה לגרום להזיות ולהרעלה המונית. היום ידוע שהיא מכילה את החומר LSD ואלקלואידים אחרים.כיום משמשים האלקלואידים האחרים, פרט ל ­LSD,כתרופות ברפואה הקונבנציונלית. תרופות לזירוז לידה, מרפי שרירים לא רצוניים, מכווצי כלי דם פנימיים, וטיפול במיגרנות.

במאה ה­- 15 קם רופא שוויצרי בשם פרצלסיוס, והציג תורה רפואית חדשה ­ Doctrine of Signatures ­ ’תורת החתימות’. רופא זה טען, שהצמחים נבראו על­ידי האלוהים כדי שהאדם ישתמש בהם לריפוי. לכן ניתנה לכל צמח צורה מסויימת ­ בהתאם לאיבר או למחלה אותה הוא אמור לרפא. כלומר, רופא זה שילב בין דעתה של הכנסיה לבין רפואת הצמחים העממית, שהיתה קיימת כבר מאות שנים. לפי הרעיון שלו, ששלט באירופה עוד מאות שנים אחריו, עלים וצמחים בצורת לב ירפאו מחלות לב, פירות דמויי כליה ­ מחלות כליות, פרחים אדומים ומיץ רימונים ­ לריפוי מחלות דם, פרחים צהובים ­ לריפוי צהבת, אגוזי מלך, הדומים לגולגולת ­ מחלות ראש, צמחים שעירים ­ לריפוי קרחות, צמחים בעלי חלב לבן ­ לעידוד יצירת חלב אצל נשים מיניקות, צמחים מאריכי ימים ­ להארכת ימי האוכלים אותם, וכדומה.