צמחי רפואה בעולם המקרא
במקרא מופיעים איזכורים לשימוש בצמחי רפואה, אך רובם הם איזכורים עקיפים, ובעצם אין בידינו עדות ישירה בדבר שימוש בצמחי רפואה למטרה זו בתקופת המקרא. הנביא ירמיהו, למשל, מציין 3 פעמים את השימוש בצרי לריפוי פצעים: ”הצרי אין בגלעד אם רפא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכה בת עמי?” .ירמיהו, ח’, 22. מ”ו, 11. נ”א, 8.

בתקופתנו זיהה פרופ’ פליקס את הצמח הזה כלבנה רפואי, שאכן צמח בגלעד ושימש בעבר למטרות רפואיות. צמחים רבים, שהיו מוכרים בעולם העתיק כצמחי רפואה, מוזכרים בתנ”ך כצמחי בושם:לוט, נכאת, חלבנה, מור, לבונה ועוד. צמחי רעל:דודא, ראש, לענה ופקועה, או צמחי תבלין: שום, בצל, כמון, גד, אזוב וקצח.

מאחר וכל האיזכורים בתנ”ך הם עקיפים בלבד, קיימים חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מקורה של הרפואה הצמחית היהודית בתקופה המקרא: הריסון 1966 חשב, שמאחר והיו חילופי תרבות בין העמים השונים במזרח הקדום, הרי שהשימושים בצמחים לרפואה, שהיו מקובלים בכל העולם העתיק, היו מקובלים גם בישראל. לעומת זאת, סברו חוקרים אחרים, שלעם ישראל היתה רפואה עממית­צמחית מקורית משלו, משום רתיעתו לקבל משהו מתרבויות זרות. לדעת חוקרים אלה, מעטים האיזכורים בתנ”ך לצמחי רפואה בגלל תפיסתו האידיאית של התנ”ך, שרק ברצון האל מתגבר האדם על מחלותיו. תפיסה זו השתנתה בימי בית שני, ולכן מופיעים בתלמוד הרבה יותר צמחי רפואה מאשר בתנ”ך .בתנ”ך מוזכרים כ- ­120 צמחים בכלל, ואילו בתלמוד מוזכרים כ- ­400 צמחים, מתוכם רבים מופיעים כצמחי רפואה מיוחדים. כמו כן ראוי לציין, שצמחי הרפואה המוזכרים בתלמוד שונים במידה רבה, לא רק מהצמחים המוזכרים בתנ”ך, אלא גם מהרפואה העממית הנהוגה עד היום אצל הבדואים. מכאן נובע, שאכן בימי המקרא היתה, כנראה, רפואה צמחית מקורית לעם ישראל, שבימי בית שני השתנתה והפכה להיות כבכל העמים. לפי המסורת, אכן היה קיים ספר רפואה שרוב תרופותיו היו צמחיות, שנכתב על­ידי שלמה המלך, אך הוא נגנז על­ידי חזקיהו המלך (ברייתא, פסחים, סוף פרק ב’). רש”י טען, שהדבר נעשה כדי שהחולים לא יסמכו על התרופה, אלא יפנו לרחמיו של האל בזמן מצוקתם. הרמב”ם טען, שחזקיהו עשה זאת משני טעמים:

1. בספר היו דברי הבל ”מדרכי האמורי”.
2. בני האדם השחיתו דרכם והיו ממיתים באותם הסמים "התרופות".

בתקופת המקרא היה נהוג שהרוקחות- איסוף הצמחים והכנת התרופות מהם- נתונה בידי הנשים. בספר שמואל א’ .ח’, 31, נאמר: ”ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות”. גם הכוהנים עסקו ברוקחות, ובעיקר לשם הפקת בשמים לצורכי בית­המקדש ­ ”ומן בני הכוהנים רוקחי המרקחת לבשמים” .דבה”י א’, ט’, 30.

מקומה הגיאוגרפי של ארץ­ישראל, בין אשור ובבל בצפון לבין מצרים בדרום, איפשר לה להיות מתווכת במסחר סמי המרפא, בדרכי הים והיבשה. המסחר בתרופות ובתמרוקים היה בידי הישמעאלים, שהעבירו שיירות גמלים ביבשה, ואילו הסחר הימי היה בידי בני­ישראל והצידונים. עובדה זו, יחד עם עיסוקם של הכוהנים ברוקחות, הביאה בסופו של דבר להקמתן של אגודות רוקחים ורופאים מקצועיות, וכבר בספר נחמיה מוזכר ”חנניה בן הרקחים”.