סיפור גן עדן
הנחש של ספור גן-עדן יוצא כנגד ה', מפתה את חווה ואדם ואחר כך ה' מעניש אותו ואת אדם וחוה. ישנם לא מעט חוקרים החושבים שלפנינו ספור הלקוח מהעולם המיתולוגי של שומר הקדומה. גם שם יש אל-נחש (נקבי) השואף לכאוס והיוצא נגד האל הגדול (הזכרי) יוצר הסדר והבריאה. במלחמה הזאת מפסיד האל-נחש הזה והאל הגדול משתלט חזרה על היקום ומשליט בו סדר. יש הרואים כאן תופעה אחרת: האוכלוסיות האנושיות הקדומות ביותר ("לפני אדם וחווה") היו אוכלוסיות בעלות תרבות מאטרנליסטית שהאמינו בעיקר באלות נקביות שהיו אלות פריון ואלות האדמה. את החברות הללו ירשו החברות האנושיות הנוודיות שהיו פטרנליסטיות בעיקר והאמינו באלים זכריים רבי כוח ויודעי מלחמה. לטענת החוקרים זה גם היה הספור שרצו לספר לנו מחברי ספר בראשית אך בהיותם כפופים למסורת העברית הקדומה בדבר אחדותו של האל יהוה, הרי ששינו את הספור כך שיתאים למסורת הזאת (הנחש אינו יצור עצמאי שנברא מאליו אלא יציר כפיו של ה' – למרות שהוא מתנגד לו. זו היא איפוא תפיסה מאוד מענינת של רוע שיוצא נגד האל שיצר אותו או במילים אחרות הרוע נוצר על ידי האל כדי לאפשר לעולם לחזור להרמוניה שלו שהופרה).
שאלה חשובה אחרת שמופיעה כאן היא השאלה מה היה אותו ידע שהיה טמון בעץ הדעת? – לפי התורה הייתה זו היכולת להבדיל בין טוב ורע, או במילים אחרות המושג של שכר ועונש. מנקודת מבט פילוסופית יותר אפשר לומר שהידע שהיה בעץ הזה הוא הידע על הטבע ומהותו ועל חוק הטבע הראשי: כל יצור חי ימות בסופו של דבר וזאת כדי לאפשר לחיים חדשים להיווצר ולהכנס לעולם. מוטיב זה של מוות, חזרה לחיים חדשים וחוזר חלילה הוא מוטיב המופיע הרבה בתרבויות הקדומות שסבבו את ארץ ישראל ובמיוחד בתרבות המצרית (מוטיב עוף החול, ומוטיב אל השמש שמת כל יום וחוזר לחיים חדשים למחרת בבוקר) כלומר גם את זה לקחה התורה מהתרבות המצרית (?). כל האמור לעיל מדגיש איפוא את העובדה שהתורה מתיחסת כאן לנחש כאל יצור שונה מכל החיות האחרות או אפילו כיצור אלוהי במובנים רבים.