מטהו של אהרן
בהמשך אנו נתקלים בנחש בהקשר למטה של משה ואהרון. האלוהים הופך את המטה לנחש ואחר כך מחזיר אותו להיות מטה רגיל – כל זה בנסיון לשכנע את משה בכוחותיו של האל ואחר כך בנסיון לשכנע את פרעה בכוחותיו של ה'.
המטה הזה (שהוא תנין או נחש גם יחד) ממשיך ומשרת את משה גם אחר כך בחצותו את הים, בנסיונו להוציא מים מהסלע, והוא התקדש עד כדי כך שהושם אחר כבוד במקום מיוחד בארון הברית. לפי התורה כל הספורים הללו אבל, הם במעמד של כשפים שכן גם חרטומי מצרים יכלו לבצע אותם. גם הספור על נחש הנחושת שמשה שם על המטה כדי שבני ישראל המוכשים על ידי הנחשים יראו ויחיו הוא בחזקת כשפים או לפחות מעשה של ספק עבודה זרה שכן בספר מלכים ב' מסופר לנו שנחש הנחושת הזה שנשאר בבית המקדש, שימש לבני העם העברי כאל לו סגדו והתפללו ולכן חזקיהו מנפץ אותו לרסיסים ומשמידו.
בספור הזה שוב מופיעים כמה מוטיבים חדשים וחשובים:

א) הנחש מופיע כאן כסמל לרפוי או כקשור ברפואה המגית. הקשר של הנחש לרפואה (הארס כתרופה למחלות שונות, הנשל כסמל לחיים חדשים ולכן בעל יכולת רפוי, תרופות שהפיקו מבשר הנחש) היה מקובל וידוע בעולם העתיק ולכן לא פלא שהוא מופיע גם כאן.
ב) בין ספור "נחש הנחושת" וספור "עגל הזהב" קיים פער עצום: מצד אחד משה כועס מאוד על אהרון על עשותו את עגל הזהב (המיצג את האלה המצרית, אלת המכרות והרחמים – חתחור) ומצד שני אותו משה עושה את נחש הנחושת (לפי התורה – מתוך ציות לדבר ה'!!!) ומבצע איתו תהליך של רפוי שמאפיין את הדתות האליליות (במילים אחרות הוא בעצם שאוב מפולחן אלילי ששימש לאותה מטרה). אין לנו דרך להסביר את הפער הזה אלא אם נקבל את הגרסה האומרת שהתורה היא אוסף של ספורים ומסורות שהושפעו מאוד מכל הדתות והעממים שישבו באזורים בהם נדדו בני ישראל בזמן התגבשותם לעם ולדת.