הנחש בנצרות
בנצרות (שהתפתחה כידוע מהיהדות אך גם הטמיעה בתוכה הרבה אמונות ועקרונות דתיים מהדתות הפגניות שנהגו באזור הים-התיכון במאות הראשונות לספירה) מופיעים גם כן מוטיבים רבים הקשורים בנחש: יוחנן המטביל השווה בין ישוע על הצלב ונחש הנחושת על המטה ("על הנס" כפי שכתוב במקרא). הוא טען ששניהם הורמו על המוט ("הורמו על נס" תרתי משמע…) כדי להושיע את האנושות – ישוע סבל סבל רב על הצלב כדי להושיע את האנושות (אחרי שיחזרו בתשובה שלימה) ואילו נחש הנחושת גם הוא בא להושיע את הסובלים (אחרי שחזרו בתשובה).
באמנות הנוצרית הקדומה אפשר למצוא לא מעט ציורים בהם מופיע נחש צלוב על הצלב ופרצופו הוא הפרצוף מעוטר כתר הקוצים של ישוע הסובל. הנוצרים נצטוו לראות בנחש הנחושת ישות אלוהית שמבטאת את הצליבה ותמונת ראי של האמונה המצילה נפשות. הדמוי של ישוע על הצלב לנחש הנחושת על המוט עבר גלגולים רבים והוא מופיע גם על מטבעות גרמניים במאה ה-16 לספירה וגם בציורים מהמאה ה-20.
בראשית הנצרות היו גם כיתות נוצריות שעסקו בפולחן הנחשים וניהלו טקסים מיוחדים שכללו תפילות לנחשים הללו – וזאת כאשר הם בעירום מלא משום מה (אולי בגלל המסופר בפרק ג' בספר בראשית על הנחש "הערום מכל חיית השדה" שמפתה את חווה העירומה שלא ידעה בושה מהי). לאור כל זאת ברור מדוע חכמי הכנסיה הראשונים (כמו פילו מאלכסנדריה למשל) ראו בנחש מהות אלוהית (נוצרית) אמיתית. פילו ראה ביכולות של הנחש להשאר צעיר (הנשל), להרוג (באמצעות הארס או החניקה) ולתת חיים על ידי רפוי מעין סמליות להיותו יצור אלוהי אמיתי שכן הוא ייצג ביכולות הללו את הכוחות הנגטיביים והפוזיטיביים ששולטים בעולם. גם אצל הנוצרים-הגנוסטיים הקדומים נהוג היה פולחן נחשים. גם הם האמינו שהנחש מיצג את הכוחות הדו-משמעיים בעולם: כוחות היצירה וההרס. או במילים אחרות: מקור הרוע בעולם הוא במקור היצירה בעולם (כלומר באל עצמו).
אלוהי התנ"ך (שנקרא בפיהם דמיורג') יצר את העולם לא יש מאין אלא מהאור האינסופי של האב הקדמון. האור הזה ("רוח הקודש" בעולם המושגים הנוצרי) נחטף על ידי האל הזה והובא למטה (אל מתחת לשמיים כמובן). האל הפך את האור הזה לחומר והוא כרגע לכוד כאן ויוצר את העולם המוחשי.
לפי אמונתם הירידה הזאת לעולם הזה של האור הייתה בצורה של נחש קדמון. הפעם השניה בה ירד הנחש הזה לעולם הזה הייתה כאשר ירד לכאן (הפעם לא על ידי חטיפה אלא מרצונו החופשי) כדי לשחרר את הכוחות הרוחניים – וכל זה מתואר לפי דעתם בספור הנחש בגן העדן. הנחש הזה גרם לאדם וחוה להפר את הציוויים האלוהיים של דמיורג' והתחיל בכך בעצם את החזרה בתשובה, החרטה והדרך לגאולה מחדש. האל השני (האב הקדמון כנראה, הלא הוא יהוה), הגיב בסדרה בלתי אפשרית של חוקים מוסריים שניתנה למשה ועל זה ענה אותו אל-נחש בכך שירד שוב לאדמה והופיע כמשיח הלא הוא ישוע מנצרת.
המוטיבים הנ"ל הקשורים לנחש היו בעיקר בנצרות הקדומה ובכיתות מיוחדות בשולי החברה הנוצרית. באופן כללי נתפס הנחש בנצרות כיצור דמוני שמיצג את כוחות השחור (או הנחש עצמו או הדרקון המפורסם). בספר הנוצרי "ספר ההתגלות" מתוארת למשל מלחמה בעולמות העליונים בין המלאכים של מיכאל והדרקון. הדרקון מתואר שם כנחש קדמון שהוביל את כל העולם לדרך הרעה ושמו הוא "שטן" או ה"שד הגדול".