הנחש בתרבויות העולם העתיק - מצריים
בתרבות הבבלית והמצרית מיצג המבוך את המסתוריות האופפת את הנחש. גם הריקודים הטקסיים הראשונים בתרבויות הללו חקו כנראה את תנועת הנחשים (ולמרבה הפלא – ריקודי העם התאילנדים, ההודים, הסיניים והיפנים כרוכים בתנועות נחשוניות מרובות – מה שמלמד שמוטיב הנחש וכל מה שהוא מיצג אכן חצה תרבויות, יבשות ועמים). מאחר והנחשים נצפו בדרך כלל כשהם יוצאים ממחילותיהם הרי שברור מדוע קיבל הנחש גם משמעות של נציג ה"עולם התחתון" (הגיהנום, עולם כוחות השחור) עלי אדמות. אצל המצרים היה אל הנחש מקובל מאוד ונחשב (בכל מיני וריאציות) לאל הראשי או אחד הראשיים. כל הכתרים של הפרעונים היו מעוטרים בצורתו של האל הנחש הזה (שיצג את מצרים התחתונה).
הנחש בתרבות המצרית מיצג גם את חוט השדרה (מערכת העצבים המרכזית) והנחש אוראוס הכרוך על מצחם של הפרעונים ייצג תמיד את האש האלוהית הזוחלת בתנועה נחשית במעלה עץ החיים. הנחש הזה – אוראוס – נחשב כאל הנדיב והשומר, וכאל המפקח על אזור הדלתא של הנילוס במצרים. (וזאת משום ששם הנחש הזה נפוץ במיוחד. הכוונה היא כמובן לקוברה המצרית). אוראוס שלט ביום ולכן היה קשור לאל השמש הלא הוא האל רע. ידוע שהמלכה קליאופטרה התאבדה על ידי כך שגרמה לקוברה להכיש אותה. לא במקרה בחרה קליאופטרה בנחש הזה דווקא: היא ראתה בעצמה כמיצגת את האלה איזיס שהנחש אוראוס היה המגן שלה ודאג להעבירה לארצות החיים הנצחיים (כלומר אחרי התאבדותה).
לפי הדת המצרית בלילה נלקח האל רע בשבי על ידי כוחות השחור שבולעים אותו ורק בבוקר הוא משתחרר מהם וחוזר ומופיע כאל השמש. הכוח השליט בלילה הוא התנין. אולם אם מסתכלים בציורים ובתאורים מסתבר שבעצם הכוונה לנחש ענקי שיש לו גם מאפיינים של תנין. התנין הזה מתואר לפעמים כדרקון או כזוחל מפלצתי אחר ולעיתים אף כנחש בעל רגלים וידים של אדם. הכוח הראשי בשאול המצרית היה אף הוא אל-נחש ששמו היה אפפי. זה הוא הנחש הקדמון שחי במי הנילוס הקדום ונתפס כאל הכאוס וההרס. כמו כן קיים אל-נחש שתפקידו לאכול את הנשמות ושמו "אם-מוט". האל הזה השתנה בהמשך והפף לאל הידוע שמחצית גופו תנין והחצי השני צבוע או תן – האל סט. לפי המסופר ב"ספר המתים" המצרי היה האל הזה האל השופט את נשמות המתים בהגיען לפני שערי השמים. הוא שקל את מעשיהם עלי אדמות במאזניים כאשר מצד אחד מעשיהם ומהצד השני נוצה. אם חטאיהם הכריעו את הנוצה הרי שהאל סט הזה טרף אותם בשמחה רבה. אם לאו – עברו הנשמות הללו לגן העדן המצרי.
בגלל תפקידו הפך האל סט לאל חזק מאוד בפנתיאון האלים המצרי ואנשים רבים האמינו בו. המעמד הזה של סט בפנתאון האלים המצרי נמשך זמן רב (במקביל לשלטונן של 25 שושלות של מלכי מצרים) והכת שהעריצה אותו וסגדה לו הצליחה להחזיק מעמד לאורך תקופה ארוכה מאוד, מ-3200 לפנה"ס עד שנת 700 לפנה"ס!!!!). רק כת אחת נוספת (זו שסגדה להורוס) הצליחה להחזיק מעמד זמן רב כל כך. בתקופות הקדומות נחשב האל סט כאל "כוכבי" – מעין קוטב נגדי לאל השמש הורוס. ואולם עם התחזקות הקבוצות שהאמינו באלות אוזיריס ואיזיס "הודח" האל סט ממעמדו הרם והפך להיות אל השאול וכוחות הרוע. מענין לציין שבתמנע היה מכרה נחושת מצרי ובו היה מקדש לאלים מצריים. עם עזיבתם של המצרים את תמנע (במאה ה-12 לפנה"ס) תפסו אותה המדיינים והמקדש הפך מדייני. בחפירות המקדש המדייני הזה נמצא נחש נחושת עם ראש מוזהב שברור שהיה אל מדייני (בהשפעה מצרית?). מכאן אפשר ללמוד גם על קיומו של אל-נחש בפנתאון האלים המדייני (אם בהשפעה מצרית ואם בלעדיה) וכמו כן יכול ממצא זה להסביר לנו את הרקע לספור על נחש הנחושת במקרא.
ספור הבריאה המצרי מכיל אף הוא מספר התיחסויות לנחש: ביום שהעולם יחזור למצב הכאוס ההתחלתי שלו, יופיע האל אתון בצורת נחש, יש אל-נחש אחר היוצר את גרמי השמים ועוד. כמו כן אומרת התפיסה הקוסמוגנית המצרית שהעולם כולו נשען על נחש אלוהי ענק (שמו נהבו-קאו). בהרוגליפים המצריים נמצאה גם דמות של אל-נחש מכונף שיתכן והיה (באופן בלתי ברור) אבי אבות אבותיו של אל הנחש המכונף של האצטקים (הידוע בשמו קואצלקוטל).