הנחש בתרבויות העולם העתיק - שומר
בתרבות המוכרת הראשונה במסופוטמיה (ערש התרבויות הקדומות שהיו אבות התרבות המערבית של היום), התרבות השומרית, היה לנחש מקום של כבוד. כבר באפוס הגדול והחשוב שלהם – "עלילות גילגמש" מסופר על גילגמש שרצה לזכות בחיי נצח. האלים ספרו לו שחיי נצח יוכל להשיג רק אם יאכל מפריו של עץ "חיי הנצח". העץ הזה גדל רק בתחתיתו של אגם מסויים וכדי להשיגו גילגמש צלל לקרקעית האגם הזה ובמאמצים מרובים הצליח להוציא את הפרות הללו. בצאתו מן המים עייף מאוד ישב לנוח על החוף ונרדם. מיד עם הרדמו, הגיע נחש שאכל את הפרות במקומו וזכה (במרמה) בחיי הנצח וגרם לגילגמש להשאר בן-תמותה. גם כאן אין השימוש בנחש מקרי – הרי ראינו שהוא הסמל לחיי הנצח והספור הזה כאילו בא להסביר מהיכן רכש את היכולת הזאת לחיות חיי נצח.
מוטיב נוסף הקשור לנחש בתרבות השומרית הוא מוטיב של "הנחש שומר העולם": ציורים רבים (על קירות או כלים) מתארים עמוד (הנקרא בפי מומחי האמנות "אקסיס מונדי" – ציר העולם) המהווה את הציר של העולם שגם כמובן מחזיק את העולם. העמוד הזה נשמר על ידי נחש אחד או שניים הכרוכים האחד מסביב לשני. (וזהו כמובן המקור לסמל הידוע של הרפואה – המקל עם שני הנחשים המשתרגים עליו). בתרבות השומרית היה ידוע גם התמר כסמל לחיים (מוטיב שאחר כך הנצרות השתמשה בו) ולחיי נצח. בכל המקרים התמר מופיע עם שני פירות (החיים וההארה האלוהית) כאשר נחש מתפתל שומר עליו מכל פגע. (לפי טענת החוקר רוברט מסון התנ"ך העתיק אחר כך את המוטיבים והמיתוסים הללו).
בין המיתוסים השומריים (והאכדיים) אנו מוצאים גם את הספור על אתנה: המלך הנבחר שהשקיע מאמצים רבים למצוא את העץ שעומד במרכז העולם. העץ הזה היה ביתו של עיט שטרף כל הזמן את הצעירים של הנחש ששמר על העץ הזה מלמטה. הנחש עתר לאבי האלים (הלא הוא .shammash (מקור השם הוא בשמש שכן הכוונה היא שאבי האלים הוא אל השמש) וזה הסביר לו כיצד ללכוד את העיט הזה ולשחרר את הצעירים מאימתו. גם בספור הזה באות לידי ביטוי חלק מהתכונות המיוחסות לנחש: חכמה, עליונותו על אלים אחרים (אם כי פחות מאבי האלים, השמש). בין הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר מהתרבות האכדית (2350 לפנה"ס) אנו מוצאים חותמת ועליה מופיע הנחש בדמות אדם המעוטר בכתר של נחשים הנמצא מאחוריו ושומר עליו.