אקולוגיה
הנחשים החונקים הגדולים הם היחידים מבין הנחשים שאין להם טורפים (אם כי לעיתים מנסים היגוארים או התנינים להתנפל גם על הנחשים הללו). כל שאר הנחשים סובלים מטריפה ממגוון מקורות גדול: דגים גדולים (בנחשי ים), צפרדעים גדולות, לטאות גדולות, יונקים למיניהם, ציפורים ונחשים אחרים. הפרטים הצעירים שזה עתה נולדו נטרפים גם על ידי חסרי חוליות כגון: עכבישים גדולים ועקרבים. באזורים הטרופיים גם "נמלת הצבא" מהווה איום על הנחשים הצעירים (המדובר בנחשים צעירים שעדיין לא למדו לברוח מהטורים המתקדמים של הנמלה הזאת. במקרים רבים כאשר הנחש הצעיר בורח ברגע האחרון מהנמלה הזאת – אורבות לו ציפורי טרף שלמדו לעקוב אחר הטורים של הנמלה כדי לתפוס את הבורחים מפניה). חלק מהטורפים הללו מצליחים לטרוף נחשים ארסיים (ואפילו ארסיים מאוד) ופיתחו מנגנוני הגנה בפני הארס: כיסוי נוצות על הגפיים למניעת הכשות, זריזות מפתיעה כדי להימלט מהכשה, דריסת הראש וניתוקו, חיסון מפני הארס. ברוב המקרים החיסון איננו כוללני אלא ספציפי לרעל של הנחש הארסי ממנו הם ניזונים. לנחש המלכותי (Kingsanke) – שטורף באופן קבוע נחשים אחרים – יש חיסון מפני הכשות של צפעוני הגומה שמהווים את עיקר מזונו.
האקולוגיה של הנחשים בטבע נחקרה מעט באופן יחסי ולכן חסרים נתונים מדויקים לגבי גודל האוכלוסיה, דרכי רבייה, גודל "תחום הבית", גדול טריטוריות וכדומה. מהמעט שידוע היום לגבי "תחום הבית" ותחומי הפעילות של נחשים אפשר לומר שרובם חיים בתוך תחום מצומצם של מספר קמ"ר. כמו כן נראה שהנחשים הגדולים, בעלי כושר התנועה, עוברים מרחקים גדולים יותר מאשר הנחשים המוגבלים לבתי גידול קטנים (כמו נחש המים שחי בברכות טבעיות). באזורים הממוזגים (בהם אזורי ההיברנציה רחוקים מטריטוריות הקיץ) יש לא מעט מינים שנודדים למרחקים גדולים באופן יחסי (נחשי הבירית הצפון אמריקאיים נודדים למרחק של 16 ק"מ לפחות בעוד שאחד העכסנים בצפון אמריקה נודד בצורה כזאת למרחק של כ-30 ק"מ!). ברוב המקרים יש לנחשים "אתרי בית" מוגדרים בהם הם חיים כל ימי חייהם, וגם המינים הנודדים נמצאים במקומות מוגדרים בקייץ ובחורף הם נודדים לאתרי ההיברנציה. למרות האמור לעיל, יש מעט מאוד מינים של נחשים שהם טריטוריאליים ולמעשה איננו יודעים על מין אחד שהוא טריטוריאלי בוודאות.