תזונה
הנחשים ניזונים מהחי בלבד ובולעים את טרפם בשלמותו. קיים רק מין אחד שניזון גם מדגים ופרות הלא הוא נחש הגדות מדרום מזרח אסיה (Erpeton tentaculatum). חוסר חגורת הגפיים הקדמיות, התארכות עצמות האכילה בגולגולת והחיבורים הגמישים שביניהן, מראים הסתגלות לאכילת טרף גדול יחסית. שני חצאי הלסת התחתונה והעליונה מחוברים ביניהם בחיבור גמיש מה שמאפשר לנחש לקדם כל מחצית לחוד. החיבורים הגמישים מאפשרים לחלל הפה להתרחב עד פי שניים וכך מתאפשרת הבליעה האיטית. העצם הרבועה (שמחברת את הלסת התחתונה לעליונה) מתפקדת כציר בעל חיבור דו-מפרקי ובכך מאפשרת את הכפלת מפתח הפה והגדלת חללו. השיניים של הנחש הן קצרות ומעוקלות אחורנית ומיועדות רק להחזקת הטרף ודחיפתו לאחור ולא ללעיסה או חיתוך. בזמן הבליעה מתאפשרת נשימה סדירה בעזרת פתח צינור הנשימה הנמצא בקדמת הפה, בין שתי הלסתות התחתונות.

מזונם של הנחשים שונה ומגוון וכולל נמלים, זחלים, גלמים וחרקים גדולים, לטאות, נחשים, עופות ויונקים שונים עד לגודל של ארנבות וחזירי בר. יש מינים שהסתגלו לסוג מזון מסוים כמו חלזונות, ביצים וכ"ו.
המתת הטרף נעשית במספר דרכים:

1) בחניקה על ידי החזקה ממושכת בתוך הפה כשהנחש נעזר לפעמים בקיפולי גופו או שהוא לוחץ את הטרף לקרקע או על עצמים בסביבה.

2) באמצעות ארס כשהנחש מכיש במהירות, מרפה ממנו ובולע אותו לאחר שאינו מראה יותר סימני חיים. אצל הצפע נמצא, כי טרף גדול כמו חולדה מוכש תמיד, בעוד שעכברים קטנים מוחזקים ברוב המקרים בלסתות עד מותם (גרייבסקי 1973). אין פירושו של דבר שטרף מוחזק מקבל מן ההכרח מנה גדולה יותר של ארס.

יש מינים הבולעים את טרפם בעודו חי, ויש הניזונים באופן קבוע מטרף מת.
העיכול של הטרף הוא איטי יחסית, ותלוי בטמפרטורה. אצל נחש המים נמשך עיכולו של דג, המהווה עשירית ממשקלו של הנחש, כ-3 ימים וצפרדע נעכלת תוך 60 שעות בטמפרטורה של 25 מעלות (Skoczylas, 1970; Alcon and Bdolah, 1974). זמן העיכול תלוי גם בגודלו של הטרף וככל שהטרף גדול יותר – כן יארך זמן העיכול. כדי לאפשר את המהלך התקין של העיכול הנחש מחפש מקומות בהם יש קרינת שמש ישירה – וזאת כדי להעלות את טמפרטורת גופו. בטמפרטורות נמוכות העיכול נפסק ואם יש מזון במערכת העיכול במצב הזה – הוא נרקב ויכול לגרום להרעלת הנחש. לכן בתקופות קרות רוב הנחשים ממעטים לאכול – או לא אוכלים כלל.
רוב הנחשים מעדיפים מזון חי שכן תנועות הטרף מגרים אצלם את יצר האכילה. בתנאי שבי יש נחשים שלא יגעו בטרף מת ואילו אחרים יאכלו טרף מת רק לאחר זמן רב ואם הם רעבים מאוד. הנחשים התופסים (ולעיתים גם החונקים) מסוגלים אף לבלוע את הטרף בעודו בחיים אך רוב הנחשים הארסיים והחונקים הורגים קודם את טרפם ורק אחר כך מתחילים בתהליך הבליעה.
הנחשים החונקים האמיתיים תופסים את טרפם בראשו או בחלק אחר של גופו ואז מפתלים את גופם סביב גופו של הטרף המפרכס ולוחצים אותו עד שהוא נחנק ומת (נחנק ולא מת משבירת המפרקת). לאחר שהטרף מת, הנחש מרפה ממנו ואחר כך חוזר אל הגוויה, נוגע בה בקצה סנטרו ובלשונו מהראש עד לזנב ואז חוזר לראש ומתחיל את תהליך הבליעה מהראש (ברוב המוחלט של המקרים הנחשים מתחילים את תהליך הבליעה מראשו של הטרף. במקרים נדירים ביותר, הנחשים מתבלבלים, ומתחילים את התהליך מאזור הזנב או ממקום אחר ואז הבליעה מתארכת הרבה יותר או שהנחש מקיא את הטרף ומתחיל שוב – מהראש). בנחשים ארסיים, לאחר ההכשה הנחש מרפה מטרפו ומחכה כ-3 דקות (נתון מצפעים הניזונים בשבי מעכברים לבנים) ואז עוקב אחרי מסלול התנועה של העכבר המוכש וכשהוא מגלה את גוויתו הוא מתחיל את תהליך הבדיקה ואחר כך את הבליעה מהראש. העיקוב מתבצע בעזרת סימני הריח שהטרף משאיר ומסתבר שהנחשים מכירים את ריח העכבר המוכש ומסוגלים להבחין בינו לבין ריחות אחרים (של עכבר לא מוכש למשל). חוקרים בדקו את התנהגות העיקוב על עכסן (Crotalus viridis) ונתנו לו להכיש עכבר ואחר כך טבלו את גופתו של העכבר במים ובבושם. ובכל זאת הנחש מצא את הגוויה. כאשר נתנו לו גוויה של עכבר שלא הוכש על ידו וגוויה של עכבר שהוכש על ידו (שניהם טבולים בבושם) בחר הנחש באופן ברור בעכבר שהוכש על ידו למרות המיסוך של הבושם. לטענת החוקרים הנחש מקבל אינפורמציה כימית על העכבר מעצם פעולת ההכשה ואינפורמציה זו היא זו שמנחה אותו אחרי ההכשה כיצד למצוא את העכבר המת (Melcer T. and Chiszar D. 1989).
גם תצרוכת המזון הכללית של הנחשים תלויה בגורמי הסביבה ובפעילות. מטבעון-המדבר צורך כ-300 ג"ר מזון לקיץ בתנאי הטמפרטורה של תל-אביב. צעירים אוכלים פחות, יחסית למשקל גופם, הם אוכלים יותר מהבוגרים (Dmiel 1967). צפעונים שהוחזקו בטמפרטורה של 30 מעלות, קבלו מים ללא הגבלה ואכלו כדי 25-30% ממשקל גופם – לא איבדו ממשקלם. נמצאו הבדלים אינדיוידואליים ניכרים בניצולת המזון ונחשים שאכלו הרבה הגיעו לתוספת מירבית של 50% למשקל גופם תוך חודש ימים (יום-טוב). בזמן שנת החורף בצפון אמריקה (אוקטובר – אפריל) הפסיד המין הנבדק (Coluber constrictor) כ-7% ממשקל גופו בממוצע (Brown, 1973). נחשים מסוגלים גם לצום במשך למעלה משנתיים. השיא ה"עולמי" בצום ממשוך שייך לנחש ממדגסקר (שחי בגן החיות של פריז) וצם במשך 49 חודשים – כלומר 4 שנים וחודש!!!.
רוב הנחשים הם טורפים-ג'נרליסטיים כלומר ניזונים ממגוון גדול של סוגי מזון. זה מאפשר להם להיזון כמעט בכל בית גידול שכן אין הם בררניים ויכולים להיזון בקלות מהמינים הנפוצים בשטח. נחש הבירית למשל ניזון מקרפדות וצפרדעים באביב (בבריכות הרביה שלהם), ואחר כך בקיץ ניזון בעיקר משלשולים היוצאים מהקרקע הלחה. מחקרים שנעשו על מין של זעמן הראו ש-32% מהדיאטה שלו הם זוחלים אחרים, 26% מכרסמים, 18% ציפורים וביצי ציפורים, 15% חרקים ו-9% דוחיים. עם ואריאביליות כזאת של הדיאטה סביר להניח שנחש כזה לעולם לא ירעב.
רוב הנחשים הם ג'נרליסטים כאמור אך מספר מינים (מצומצם) הפך להיות ספציאליסט והתמחה בסוג מסוים של מזון בלבד: נחש הצמא הדרום אמריקני (Dispas variegata) התמחה באכילת שבלולים בלבד (הוא חודר דרך הפתח בעזרת הלסת העליונה שלו הדומה למקדח), מין אפריקאי אחד ניזון מחלזונות ערומים בלבד, נחש הביצים האפריקאי ניזון (כפי ששמו מרמז...) מביצים ואף יש לו התאמות מבנה מיוחדות לצורך הטריפה הזאת ( זיזי חוליות העורף בולטים אל חלל הוושט ומנקבים את קליפת הביצה בעברה בוושט). ונחש עין החתול הדרום אמריקאי ניזון בעיקר מביצים של צפרדעי עצים. כמו כן יש מינים שהתמחו באכילת חומטים, קרפדות וצפרדעים.

למרות שרוב הנחשים הם ג'נרליסטיים הרי שרוב מיני הנטרפים מזהים אותם כטורפים ומגלים סימני פחד או בריחה בנוכחותם. במקרים אחדים התברר שאפילו תמציות ריח הנחשים מספיקות כדי לעורר תגובות בריחה בנטרפים (Dial, B.E.et al 1989). כמו כן התברר שמכרסמי בר מזהים נחש כטורף ומגלים בנוכחותו סימני פחד בעוד שעכברי מעבדה לא זיהו את הנחש כטורף ולא גילו שום סימני פחד בנוכחותו (בן-שושן 1997).
רוב הנחשים שותים מים ולמינים מסויימים השתיה הכרחית. נחשי מדבר, האוכלים באופן סדיר, מקבלים את הנוזלים מטרפם ואינם זקוקים לשתיה (Mendelssohn, 1963, 1965). רוב הנחשים מסוגלים גם לשתות טיפות טל שהתעבו על הצמחים.
השתן של הנחש מועבר בצינור השתן אל הביב ושם מתבצעת גם פעולת הספיגה החוזרת של המים מהשתן. השתן מופרש מהביב בצורת נוזל (מעט מאוד) ורובו בצורת "שתן מרוכז" – משחה או גושים בצבע לבן של חומצת השתן. השתן המרוכז גורם לחסכון במים, בעיקר אצל נחשים מדבריים.