אורח החיים
הנחשים חיים בסביבות שונות: על פני הקרקע, בתוך מחילות, בחול או באדמה, על עצים, במקווי מים מתוקים ובימים.
הנחשים חיים בסביבות שונות: על פני הקרקע, בתוך מחילות, בחול או באדמה, על עצים, במקווי מים מתוקים ובימים.
הנחשים פתחו צורות מסובכות של התקדמות
צורת התנועה
פעילות הנחשים כתלות בטמפרטורה
השפעת האקלים על איזורי התפוצה של הנחשים ועל חום הגוף שלהם
צורת התנועה
נחשים נעים ב- 4 צורות תנועה יסודיות (Gans 1970):
): 1) צדדית-נחשונית: השכיחה ביותר ובה הגוף מתקפל בצורת האות S ונע בצורה גלונית על ידי הפעלת כוח על עצמים שנמצאים בצידי הגוף. צורה זו אינה מתאימה, או אף בלתי אפשרית על מצע חלק ואינה יעילה בנחשים בעלי גוף קצר ועבה.
) תנועה ישרה קווית: בה מופעל כוח כלפי מטה ונוצר חיכוך בין הגוף למצע. מגיני הגחון, החופשיים בחלקם האחרוי, נקבעים במקום מסוים, והגוף נמשך אחריהם קדימה. תנועה זאת מאפשרת לעבור על פני מצע שטוח במסלול ישר. (תנועה זו נקראת גם "תנועת קטרפילר").
3) תנועת מפוחית: – תנועה שבה מנוצל שוב החיכוך עם המצע – הנחש המתפתל לצורת S כמו בתנועה הנחשונית, מייצב את פיתוליו בקרקע ודוחף את ראשו, צווארו והחלק הקדמי של גופו קדימה. לאחר מכן הוא מתיצב בנקודה חדשה ומשך את יתרת הגוף.
4) תנועה לוליינית-צידית: תנועה שבה נע הנחש בכיוון הניצב לציר הארוך של הגוף והעקבות מופיעים כקווים נפרדים ומקבילים. בתנועה זו מונח הגוף ב 2-3 מסלולים, כשחלקי הגוף שבין המסלולים מורמים מעל פני המצע. על ידי כך נמנע הנחש מהתחממות יתר והוא יכול לעבור על פני משטחים חלקים ופתוחים במהירות גדולה.
דוגמה לכך משמשת תנועת צפעוני המדבר, כגון השפיפונים (Gans & Mendelssohn 1971) . זו היא צורת תנועה טיפוסית לאזורי חולות חמים והיא עוזרת לנחש לנוע בקלות גם על קרקע חמה מאוד. בעבודות על נחשי חולות במדבר מוגבי התברר שאכן בקיץ נעו הנחשים בתנועה זו יותר מאשר בסוגי תנועה אחרים. (Secor S.M. 1994). לעיתים משתלבים טיפוסי תנועה שונים, במיוחד תנועות 1,2,3. יש נחשים הנוהגים לטפס על עצים ( בעזרת תנועת הקטרפילר שבה נועצים את המגינים בבליטות הקטנות שבגזע ומושכים את שאר הגוף אל נקודות העיגון הללו) ואחרים מסוגלים לשחות במים. יש המתחפרים בחול, (מינים אחדים עושים זאת בתנועות שקיעה אופייניות). מין אחד (הנחש המעופף האסיאתי) פיתח יכולת תעופה (דאייה) בין צמרות העצים וזאת על ידי הגדלת שטח הפנים של בית החזה.
פעילות הנחשים כתלות בטמפרטורה
הנחשים, בהיותם אקטותרמיים (פויקילותרמיים), מראים בפעילותם תלות בטמפרטורה. לנחשים שונים ישנה טמפרטורה מועדפת אופיינית. מטבעון המדבר, למשל, פעיל בעיקר בטמפרטורות של 22 מעלות עד 35 מעלות. כמצופה, עם עליית הטמפרטורה, עולה המטבוליזם של הנחש ועמו תצרוכת החמצן (Dmiel and Borut, 1972). התלות בטמפרטורה הסביבתית גורמת לכך שבטמפרטורות הרחוקות מהטמפ' האופטימליות הנחשים משנים את התנהגותם: במדבריות החמים הם יתחפרו באדמה הקרה יותר, או יכנסו תחת אבן. באזורים הממוזגים (בתקופות הקרות) הם יכנסו למחסות תת-קרקעיים (מאורות טבעיות, מערות, גומחות עמוקות בסלעים או בקרקע, גזע חלול של עץ מת, מחילה נטושה של מכרסם, חריץ עמוק בין בולדרים של סלעים, תל נטוש של נמלים וערימות נסורת). שם יכנסו הנחשים לתרדמה שכן גופם אינו יכול ליצר מספיק חום כדי לשמור על טמפרטורת הפעילות. באזורים אלה ישנם מיני נחשים הנודדים למרחקים גדולים למדי כדי לחזור אל אתרי "שנת החורף" הקבועים מראש. המייחד את המחסות הללו (גם אם הם מתחת לשלג) הוא: הבידוד של הקרקע גורם לשמירה על טמפרטורה גבוהה יחסית כך שבתוך המאורה הטמפרטורות אינן יורדות מתחת לנקודת הקפאון – וזה מה ששומר על הנחשים הללו. "אתרי תרדמת החורף" מושכים אליהם מינים רבים וידועים מקרים לא מעטים בהם נמצאו בתוך מאורה אחת מינים אחדים של נחשים ארסיים ולא ארסיים. רוב המאורות פונות דרומה כדי להשיג מקסימום חימום ממעט קרני השמש שמגיעות. המין שאצלו תופעה זו מפורסמת ביותר (בגלל הכמויות העצומות של פרטים שמגיעים למאורה בודדת) הוא נחש הבירית אדום הצד האמריקאי (Thamnoophis sirtalis parietalis) שבעונת הסתיו מגיעים מאות אלפים פרטים ממנו לאתרים מסוימים במישורים הצפוניים של אמריקה.
היברנציה (תרדמת חורף) ואסטיבציה (תרדמת קיץ)
בהיברנציה (תרדמת חורף) טמפרטורת גופו של הנחש יורדת, פעימות הלב יורדות ולכן המטבוליזם יורד עד מאוד ואין הנחש מסוגל לבצע שום פעילות. אם הטמפרטורה של המאורה יורדת אל מתחת לנקודת הקפאון ימותו רוב הנחשים שבמאורה. נחשים במצב זה לא יכולים לתפוס טרף או לעכל מזון. נחשים שלא צברו מספיק שומן במהלך הקיץ (כרזרבות) ימותו ברעב במהלך תקופת ההיברנציה. בכל מקרה נראה שתקופת ההיברנציה היא תקופה קשה מאוד ולפחות במקרה אחד נמצא שטמפרטורת הגוף של הנחשים (נחשי הבירית) במהלך ההיברנציה הייתה 2 – 7 מעלות צלסיוס! (Macartney J.M. et al 1989). כמו כן נמצא שהגורם העיקרי לתמותה בזמן ההיברנציה (לפחות בנחשי הבירית הללו) היה היובש – ככל שהלחות במאורות ההיברנציה הייתה נמוכה יותר כן עלתה התמותה. גם לטמפרטורות הייתה השפעה וככל שהן היו נמוכות יותר או אפילו מתחת לנקודת הקפאון – התמותה עלתה פלאים. בטמפרטורות נמוכות עולה קצב איבוד הביומסה אבל נמצא שב-12 מעלות הירידה בביומסה הייתה גבוהה יותר (36%) מאשר בטמפרטורה נמוכה יותר (5 מעלות. 29%) (Costanzo J.P. 1989). בעבודה אחרת שנערכה על נחשי מים אמריקאיים נמצא ש-40% מהם לא שרדו את תקופת החורף הקשה. תהליך הכניסה למאורות הוא הדרגתי (בהתאם להתקררות האקלים) וכך גם תהליך היציאה מההיברנציה: במהלך השבועות הראשונים אחרי ההתעוררות הנחשים נמצאים רוב הזמן ליד המחילה וזאת כדי להכנס אליה מיד עם הגעת גלי קור פתאומיים שנפוצים מאוד באזורים הממוזגים בתקופת האביב או סוף החורף. הסבילות לקור שונה בין המינים וזה מה שמכתיב את יציאת המינים השונים מהמאורה ויוצר הפרדה ביניהם. מתברר גם שלנחשים באזורים הממוזגים - בהם יכולות להיות טמפרטורות קפאון גם אחרי תקופת ההיברנציה – יש יכולת מפתיעה מאוד לקפוא לתקופות ארוכות ללא שום נזק נראה לעין: בנחש הבירית הצפון אמריקאי נמצא שהוא יכול לסבול קפאון של 36.2% מהמים בגופו ומסוגל לעבור 48 שעות במצב של קפאון מוחלט (כלומר בטמפרטורות שמתחת לאפס) ללא כל נזק נראה לעין. לא נמצאו חומרים נוגדי קפאון בדם הנחשים הללו ולא ברור כיצד הם מצליחים לשרוד בתנאים הללו (Costanzo J.P. et al 1988).

אקלים חם מאוד אף הוא מסוכן לנחשים ולכן באזורים חמים ובעיקר מדבריים-חמים הנחשים עוברים גם אסטיבציה ("תרדמת קייץ"). במינים אחדים האסטיבציה מופיעה כתגובה לחוסר מים ולא לעקת חום.
השפעת האקלים על איזורי התפוצה של הנחשים ועל חום הגוף שלהם
גם התפוצה הכלל עולמית של הנחשים מוכתבת על ידי מזג האויר: הם נפוצים בעיקר באזורים הטרופיים ובמדבריות החמים, נפוצים פחות עד נדירים באזורי האקלים הממוזג ומהאזורים בעלי האקלים הקר הם נעדרים לחלוטין. באזורים הטרופיים בהם חם כמעט כל השנה (ביום ובלילה) הם פעילים כל הזמן וללא תלות בטמפרטורות. באזורים הממוזגים, בהם קר בחורף ובלילות, הנחשים מבלים את התקופות הקרות בתוך מחסות תת-קרקעיים (ראה למעלה) ומתחילים את היום בחוץ ב"אמבטית שמש" כדי להרים את הטמפרטורה של גופם לטמפרטורה האופטימלית. כדי לבדוק את התרמורגולציה של נחשים ואת השפעת "אמבטיות השמש" (basking) נעשו באוסטרליה מספר עבודות בהן השתילו חיישני טמפרטורה (ומשדרים ששדרו את נתוני הטמפרטורה) לפיתוני יהלום (Morelia spilota) שהסתובבו באופן חופשי בטבע. מעבודות אלה עולה שאמבטיות השמש בבוקר גרמו לעליית הטמפרטורה של הגוף ל-28 מעלות עד 30 מעלות צלסיוס. אחר כך ירדו הטמפרטורות הללו באופן הדרגתי עד "אמבטית השמש" למחרת. קצב איבוד החום הואט על ידי שהות במיקרוהביטטים מבודדים ושינוי עמדות יחסית לשמש במשך היום. בימים מעוננים היו טמפרטורות הגוף נמוכות מאלה של ימים בהירים בעיקר בגלל העדר הזדמנויות ל"אמבטיות שמש". טמפרטורות הגוף בימים בהירים בחורף היו נמוכות בהרבה מטמפרטורות הגוף בשאר העונות (כנראה בגלל קצב ההתקררות הגבוה יותר). טמפרטורת הגוף של נחשים בפעילות הייתה גבוהה יותר מזו של נחשים במנוחה תחת מחסה. בימים מעוננים הייתה טמפרטורת הגוף גבוהה יותר בזמן "אמבטיות השמש" ונמוכה יותר כאשר הנחשים היו מפותלים סביב עצמם בחוץ. התרמורגולציה של נחשים יבשתיים גדולים מושפעת בעיקר על ידי האינרציה התרמלית שלהם: קצב איבוד חום איטי כנגד התחממות מואצת על ידי השמש. מתברר גם שיש להם איזה שהיא בקרה פיזיולוגית והתנהגותית על קצב ההתקררות כך שהם מסוגלים להשאר חמים באופן יחסי גם כאשר טמפרטורות הסביבה נופלות באופן דרסטי ומהיר. הנחשים הללו משחרים לטרף גם בלילה על ידי שימוש באסטרטגיה של "sit and wait” כאשר בו זמנית הם משמרים את חום גופם על ידי התכדרות ללא תנועה בתוך מיקרוהביטטים מוגנים שם הם מחכים לטרף (Slip D.J.; Shine R. 1988). במדבר – שבו הלילות קרים – אפשר למצוא רבים מהנחשים מבלים את הלילה על שכבת הזפת של הכבישים החוצים אותו, וזאת משום ששכבת הזפת השחורה המצפה את הכבישים, שומרת על החום שהצטבר בה במשך היום מהקרינה הישירה.