נחשים ארסיים והכשות נחשים
נחשים ארסיים משתמשים במנגנון ההכשה שלהם רק בשעת הדחק, וגם הם, כמו המינים שאינם ארסיים, מעדיפים להתרחק או לנסות ולהבריח את האוייב. מבין 2500 מיני הנחשים, פחות מ-550 מינים הם ארסיים, ומאלה רבים אינם מסוכנים לאדם. בארץ יש 9 מינים ארסיים, רובם נפוצים באזורים מדבריים. גם אצל המינים ממשפחות הנחשים הבלתי ארסיים, יש הסתגלויות המסייעות לשיתוקו או להמתתו של הטרף: בחלק מהמקרים הרוק ארסי ומסוכן לטרף (אם כי ברוב המקרים לא לבני אדם). למינים אלה יש בדרך כלל שיניים ארוכות יותר בקצה האחרוי של הלסת העליונה, שהן לעיתים בעלות מרזב. בספרות הישנה נהגו להשתמש בעובדה זו כסימן טקסונומי ושייכו נחשים אלה לקבוצה נפרדת של בעלי שינים מרזביות אחוריות (Opisthoglypha). כנגדם הייתה קבוצת ה-Aglypha שהם חסרי שיניים כאלה. בעברית נהגו בעבר לקרוא לקבוצה זאת "חצי ארסיים" או תת-ארסיים. למונח זה אין הגיון ביולוגי ולקבוצה אין ערך סיסטמטי, היות ומיניה מפוזרים בקבוצות שונות ולעיתים אפילו באותו הסוג ישנם מינים עם ומינים בלי שיני מרזב. גם לבלוטות הפה של נחשים מסויימים יש הפרשה רעילה המאפשרת להם להרוג טרף תוך כדי נשיכה ממושכת (מלמד, 1963). ברם, הרוב הגדול של המינים הללו אינו מסכן חיי אדם, חוץ ממין אחד או שניים. ארסו של Dispholidus typus מאפריקה, למשל, פוגע גם ביונקים גדולים והיו מקרי מוות של בני אדם שהוכשו על ידי נחש זה. הידוע ביניהם, ההרפטולוג האמריקאי K.P.Schmidt, שמת 24 שעות לאחר שהוכש על ידי פרט מהמין הזה.
הנחשים הארסיים אינם ממוצא אחד והם נמנים על הפתניים (Elapidae) והצפעוניים (Viperidae), שאין ביניהם קרבה פילוגנטית והם פיתחו מנגנוני ארס בצורה שונה ובאופן נפרד. בפתניים הלסת העליונה קצרה יחסית ונושאת שיני ארס קצרות בעלות מרזב עמוק או חלל סגור. תנועת הלסת ושיני הארס מוגבלת והנחש נושך ממש בזמן ההכשה. גם בלוטות הארס הנמצאות בשני צידי הראש, שונות במבנן אצל הפתניים והצפעוניים, אף כי אצל שתי המשפחות הן עשויות אונות צינוריות רבות המוליכות אל חלל מרכזי ואל צינור מוצא שנפתח בנרתיק של שן הארס. אל בלוטות הארס קשור שריר, הפועל בזמן הזרקת הארס. הבלוטות אצל הפתניים, הצפעוניים וצפעוני הגומה נמצאות בין העיניים ומאחורי הלסתות. הבלוטות הללו בנויות מתאים יוצרי ארס המסודרים מסביב לחלל דמוי נרתיק המחובר בצינור לשיני הארס. אצל הזעמניים בעלי שיני הארס האחוריות הרעל מיוצר בבלוטות על שם דוברנוי (בלוטות רוק שמפרישות רוק ארסי) ומשם מועבר לאורך חריץ אל שיני הארס האחוריות. למעשה אין במינים אלה פעולת הכשה אלא נשיכה של הטרף כאשר הוא כבר בתוך פיו של הנחש – שכן שיני הארס הללו נמצאות מאחור ואינן נשלפות. בלוטות הארס הארוכות ביותר נמצאות אצל מין של פיתני שבלוטותיו נמשכות לאורך מחצית מגופו! (זה הוא נחש אסיאני ששמו "הנחש ארך הבלוטה" – הסוג Maticora). אצל הצפעוניים הגיעה התפתחות מנגנון הארס לשיא מבחינת שכלולו. הלסת העליונה קצרה מאוד ונושאת את שיני הארס הארוכות בלבד. בלוטת הארס היא בעלת חלל גדול, המשמש לאגירת הארס, והיא עטופה בשריר "הלוחץ על הבלוטה". פעולת ההכשה היא תהליך מסובך ביותר ומהיר מאוד הנמשך פחות מ-0.25 שניה. לפני ההכשה מרים הנחש את ראשו ומטיל אותו לכיוון הטרף. באותו הזמן נפתח הפה, הלסתות העליונות מסתובבות, שיני הארס המחוברות אליהן נשלפות, מזדקרות ומוחדרות לתוך גוף הטרף והארס מוזרק דרכן. בזמן ההכשה מוחדר רק חלק קטן מכמות הארס המצויה בבלוטות. הצפע הא"י מחדיר בממוצע כ-10% מארסו, אם כי יש מקרים בהם יכול הנחש להזריק עד מחצית מכמות הארס המצויה בבלוטותיו או לא להזריק ארס כלל. גם בעכסנים נמצא שהם יודעים ל"כוון" את כמות הארס המוזרק בהכשה וככל שהטרף גדול יותר מוזרקת לו כמות גדולה יותר של ארס (Hayes W.K. 1995). האמונה העממית אומרת שלנחשים ארסיים צעירים יש ארס חזק יותר מאשר למבוגרים ולכן הכשתם מסוכנת יותר. המחקר הוכיח שבמינים מסויימים של נחשים ארסיים האמונה הזאת נכונה (בעבודה על צפע רוסלי נמצא שהארס של הצעירים אכן היה בעל יכולת קטילה גבוהה יותר של עכברים. Tun-Pe 1995). במינים אחרים הארס של הצעירים זהה לזה של הבוגרים. ואולם המחקר הראה גם שהצעירים אינם יודעים עדיין לווסת את כמות הארס בהכשה ולכן הם מזריקים את כל הארס שיש להם בבלוטה בכל הכשה – ויתכן שזו הסיבה מדוע ההכשות שלהם מסוכנות יותר משל הבוגרים. אפשר להניח, שחומרת ההכשה ותוצאותיה נקבעות לא מעט על ידי כמות הארס שהוחדרה לגוף (Allon and Kochva 1974). ביפן חישבו את כמות האנרגיה המופעלת בזמן ההכשה של אחד ממיני הצפעוניים שלהם, על ידי כך, שמדדו את עומק חדירתן של שיני הארס דרך שכבות אחדות של גומי. הם מצאו עומק חדירה דומה לזה של משקולת בת 80 גר' הנופלת מגובה של 5 ס"מ כלומר 383000 ארג! (Tanaka and Wada, 1971).
באופן מלאכותי, "בחליבה", ניתן להוציא כמעט את כל הארס המצוי בבלוטות. הפעולה נעשית על ידי לחיצה בצידי הראש של הנחש, לאחר זיקור שיניו. הכמויות המירביות המתקבלות בדרך זאת ניתנות בטבלה
כמויות ארס מירביות המתקבלות בחליבה
הנחש כמות הארס הטרי במ"ג כמות הארס היבש במ"ג
צפע מצוי 1150 275
שפיפון 575 175
עכן גדול 275 65
אפעה 400 100
פתן שחור 100 25
צפעוני הגומה (עכסן יהלומי) 6500 1500
ביטיס גיבוני 3000 1000
קוברה מצרית 2500 700
לאחר החליבה מתחדשת יצירת הארס. הקצב הוא מהיר יחסית בימים הראשונים והוא הולך וקטן עם התמלאות הבלוטה (Oron and Bdolah, 1973). בנחשים שנחלבו סמוך ללכידתם, נמצא תמיד ארס בבלוטות, גם בקיץ וגם בחורף.

הבלוטות מייצרות ללא הרף את הארס המשמש את הנחשים להמתת הטרף ולהתגוננות. כמות הארס וריכוזו שונים אצל הנחשים השונים ותלויים במין הנחש, בטמפרטורה, גודל הנחש, כמה הכשות קודמות היו וכדומה. הארס המורכב ברובו ממים, הוא נוזל סמיך שצבעו צהבהב-צלול. הוא מכיל חומרים חלבוניים שונים, מעט מלחים ועוד חומרים אנאורגניים. לצפע הא"י יש את כמות הארס הגדולה ביותר בארץ והיא מגיעה ל1.15 ג"ר. לאחר יבוש נותרים 0.275 ג"ר (ראה טבלה מס' 1 גם לגבי נחשים מהארץ ומחו"ל). כמות הארס אינה מעידה בהכרח על עצמת הארסיות. מניסויים שנערכו במקומות שונים בעולם נמצא שדי ב0.4 מ"ג ארס יבש של קוברת המשקפיים כדי להמית קילוגרם חיה (ערך שנקבע לאחר בדיקות רבות בהן הוכח שיש קשר בין משקל החיה ותגובתה לארס). לעכסן היהלומי יש כמות ארס רבה כל כך כי הארס שלו חלש יותר מבחינה ביוכימית ויש צורך בכמות של 1.68 מ"ג ארס יבש כדי להמית קילוגרם חיה. לצפע ההודי ארס חזק ביותר ודי ב0.08 מ"ג ארס יבש ממנו כדי להמית קילוגרם חיה!!. אם בודקים את הנתונים הללו יחסית לאדם (שמשקלו הממוצע 70 ק"ג) נגלה שכדי להמית אדם במשקל כזה יש צורך ב-28 מ"ג ארס יבש של קוברת המשקפיים, 120 מ"ג ארס יבש של עכסן יהלומי, 5.6 מ"ג של ארס יבש מצפע הודי ו-10 מ"ג בערך של ארס יבש מצפע א"י. לפי מספרים אלה ממסוגל העכסן היהלומי להרוג 12 אנשים – אם ישתמש בכל כמות הארס שלו ויחלק אותה למנות מתאימות (קוברת המשקפיים – 12, הצפע ההודי – 45 אנשים, צפע א"י – 25 אנשים!). ראוי רק לציין שלערכים הללו ענין תאורטי בלבד שכן הנחשים אינם נוטים לרוקן את הבלוטה בכל הכשה אלא מזריקים רק כ-10% מהכמות בבלוטה בכל הכשה (נתונים מעבודות שנערכו על הצפע הא"י).
המחקרים מוכיחים שהארס בעל העצמה הגדולה ביותר הוא של פתני הים. לפתן הים מהסוג אנהידרה יש ארס כה חזק עד שמספיקה כמות של 0.01 מ"ג כדי להרוג ק"ג חיה!!. ואולם מספר מקרי המוות מנחשים אלה הוא נמוך ביותר (כולל מקרים מדווחים של הכשה בה המוכשים הצליחו לשרוד ללא שום נזק מצטבר שהוא) שכן מסתבר שהארס הזה פועל בעיקר על דגים שמהווים את עיקר מזונם של פתני הים.

כל הנתונים הנזכרים למעלה אינם עונים על השאלה מי הוא איפוא הנחש המסוכן בעולם? יש לא מעט מתחרים על התואר הזה ויש האומרים שזה הממבה האפריקאי, אחרים טוענים בלהט הטייפן האוסטרלי, הצפע ההודי או קוברת המשקפיים. קשה להחליט בענין ולכן אפשר רק לבדוק מי הוא הנחש שגורם למספר מקרי המוות הגדול ביותר – וללא ספק זו היא קוברת המשקפים. הסיבה: בכל אזורי תפוצתה היא נמצאת באזורים המאוכלסים בצפיפות בבני אדם. לפי אותו קנה מידה הנחש המסוכן בארץ הוא הצפע הא"י שמספר מקרי המוות ממנו הוא הגבוה ביותר (גם מספר מקרי ההכשה ללא תמותה). גם במקרה זה הסיבה לכך היא שהוא נפוץ באזורים המיושבים בצפיפות בארץ. במקרה של הצפע צריך לציין שיש לו גם את כמות הארס הרבה ביותר בארץ וכן עצמתו היא הגבוהה ביותר כנראה. מספר מקרי ההכשה והמוות מהכשות של נחשים אחרים בארץ הוא נמוך מאוד ולגבי הפתן השחור למשל, ידוע שבין השנים 1967 עד 1987 היו רק 4 מקרים מדווחים של הכשות בבני אדם. בכל ארבעת המקרים האנשים החלימו מהר באופן יחסי והסימפטומים מהם סבלו היו: כאבים מקומיים, התנפחות מקום ההכשה, חום, חולשה כללית, כאבי ראש והקאות. התמונה הקלינית הזאת מפתיעה שכן ידוע שהארס של הפתן השחור הוא רעיל ביותר (Yayon A. et al 1988).
הרכב הארס ופעולתו שונים אצל הנחשים השונים וקיימים אפילו הבדלים בתחום אותו המין (מעבודות על מינים שונים של אפעה התברר שנסיוב נגד ארס של אפעה מאזור גאוגרפי אחד לא התאים לארס של אותו מין מאזור גאוגרפי אחר!! (Gillissen A. 1994). בעבודה בירדן נבדקו כמויות הארס הדרושות כדי להרוג עכבר לבן מ-4 מיני נחשים (פתן שחור, צפע א"י, עכן חרטומים ושפיפון). התוצאות מופיעות בטבלה דלהלן:
כמויות ארס הדרושת כדי להרוג עכבר – בנחשים שונים
שם הנחש כמות הארס הדרושהכדי להרוג עכבר לבן
פתן שחור 8.9 מ"ג
עכן חרטומים 13.5 מ"ג
שפיפון 35 מ"ג
צפע א"י 38 מ"ג
התוצאות הללו שונות מהתוצאות – לגבי אותם נחשים בארץ – מה שמלמד שקיימת שונות רבה בהרכב הארס באותם מינים במקומות שונים ולכן יש כנראה צורך בפיתוח נסיובים מיוחדים לכל מין בכל אזור ואזור (במילים אחרות נסיוב נגד צפע מירדן לא יתאים לארס של צפע מהארץ) (Disi A. et al 1988).
קיים מידע רב על הכימיה, הפרמקולוגיה והממצאים הקליניים והפתולוגיים של הטוקסינים. ראוי לציין שבבדיקה שנעשתה על ארס של 27 מינים של נחשים ארסיים התברר שבחימום (ל-100 מעלות צלסיוס) אכן רוב החלבונים בארסים נהרסו אך בשבעה עשר ארסים נותרו למעלה מ-7 חלבונים פעילים ולפחות במקרה אחד נמצא שהפעילות הטוקסית של הארס לא נעלמה. בבדיקות אחרות של הארסים של המשפחות השונות נתגלה שלרובם יש יכולת המוליטית (פרוק כדויות הדם האדומות), המורגית (גרימת דימום פנימי), ופרוטאוליטית (פרוק חלבונים) (Soto J.G.; et al 1988). מעריכים כי בעולם מתים קרוב ל30000 אנשים כל שנה מהכשות של נחשים ארסיים, כלומר בערך מקרה אחד על כל 100000 תושבים. שעור התמותה הגבוה ביותר דווח מבורמה, (15 לכל מאה אלף) והנמוך ביותר הוא מאנגליה וקנדה – 0.02. בארץ מספר מקרי המות אינו עולה על 10 למאה אלף ובשנים האחרונות ירד השעור עוד יותר. מענין לציין שלפי מחקרים שנערכו בקניה מסתבר שרופאי האליל שם מצליחים לרפא כ-68% ממקרי ההכשה – וזאת בעזרת צמחי רפואה שהם מביאים מהטבע!! (Snow R. W. 1994). בעבודת מחקר אחרת הראו החוקרים שאכן בצמחים בהם משתמשים השמאנים הללו יש לא מעט חומרים פעילים המשמשים כאנטידוט לארס של הנחשים מאותו האזור (Pereira N.A. 1994).