אברי החושים
העיניים
מבין איברי החושים העיניים הן על פי רוב מפותחות (אין זה אומר שתמיד הראיה מפותחת), עגולות, ועפעפיהן מאוחים ל"משקף" שקוף. מיקוד העדשה (אקומודציה) נעשה על ידי דחיפת העדשה קדימה ואחורה ולא על ידי שינוי צורתה. בנחשים היומיים העדשה צהובה וברשתית שלהם אין טיפות צהובות כמו בלטאיים. בטיפוסים הליליים האישון מתכווץ לסדק מאונך באור יום.

מניחים, כי במשך ההתפתחות האבולוציונית עברו הנחשים דרגה בה עיניהם היו מנוונות למדי, אך הם לא איבדו את כושר הראיה שלהם לחלוטין. לאחר מכן, עברו עיניהם של הנחשים התפתחות מחודשת ומכאן ההבדלים ביניהן לבין עיני הלטאיים. במחקרים שנערכו על זעמניים נמצא שיש להם ראיית צבעים שרידית וישנם מינים מספר (לאו דווקא מהמשפחה הזאת) שצדים בעזרת חוש הראייה. באופן כללי ברור לנו שהראייה למרחוק שח בנחשים חלשה ביותר.

הנחשים הפרימיטיביים ביותר הם ברובם עיוורים לחלוטין ועיניהם אינן אלא נקודות קטנות שמסוגלות (במקרה הטוב) להבדיל בין אור לחושך. בצד הקיצוני השני נמצאים הנחשים הליליים שלהם יש עינים גדולות ולהן אישונים גדולים מאונכים (הדומים לאישוני החתול) המתרחבים מאוד בחשיכה. אישונים מאונכים כאלה יש גם לצפעוניים ולצפעוני הגומה.
האיזניים
אוזני הנחשים מנוונות. אין להם אוזן חיצונית, עור תוף או אוזן אמצעית. האוזן הפנימית קיימת אך משמשת בעיקר לשמירת שיווי המשקל. עצם השמע מחוברת לעצם הרבועה. השמיעה באויר חלשה ומוגבלת לקולות בעלי תדירות נמוכה (ורנר 1973). מצד שני מסוגל הנחש לחוש בתנודות הקרקע וזאת כנראה בעזרת עצמות הלסת התחתונה.

האיבר על שם יעקובסון
חוש הריח אצל נחשים מפותח מאוד. הלשון הארוכה, הנשלפת מבעד לסדק בלסת העליונה, משמשת להעברת חומרי ריח אל חלל הפה, שבתקרתו נמצא איבר ההרחה עצמו: האיבר על שם יעקובסון. נחש פעיל מוציא את לשונו כל כמה שניות כדי לבדוק את הסביבה בחפוש אחר טרף או סכנות קרובות. הנחשים מסתמכים בעיקר על חוש הריח (והטעם) שלהם ובעצם מה שמריח כטרף – מבחינתם הוא טרף ואין זה משנה מה הוא בדיוק: בניסוי שנערך במין מסוים של נחש לקחו חתיכות בשר בקר נא ומרחו אותן בריח של קרפדות (שהן הטרף המועדף של מין הנחש הנבדק) והנחש אכל את חתיכות הבשר הללו כאילו היו קרפדות. מאחר והלשון היא איבר ההרחה, הרי שיובש קיצוני, גשם חזק ורוח חזקה יכולים לשבש את פעולת ההרחה ובמקביל לשבש את יכולתו של הנחש לאתר את טרפו בעזרת חוש הריח.

תחושת חום
אצל נחשים ממשפחות שונות (בייחוד אצל נחשים מתת המשפחה צפעוני-הגומה) יש איבר לתחושת חום, רגיש לקרניים אינפרא-אדומות המוקרנות מבעלי חיים בעלי דם חם. איבר זה מגיב לשינויי טמפרטורה עד כדי הפרש של 0.2 מעלות צלסיוס!!. מניחים שהוא משמש למציאת טרף הומאותרמי ולעקיבה אחריו, בייחוד בחושך. איבר חוש זה נמצא בתוך גומות עמוקות בכל אחת מן הלסתות העליונות של צפעוני הגומה. כל גומה בנויה משני חדרים המופרדים ביניהם על ידי ממברנה דקה ומערכת שרירים מחברת בין שני החדרים הללו. כל חדר רגיש לקרינה אינפרא-אדומה והבדלי המיקום בין החדרים והבדלי הזוית בין הגומות מאפשרים לנחש לאתר את מקור הקרינה ומיקומו המדויק. מערכת זאת נועדה כנראה לאתר טרף מבין היונקים והעופות (הומאותרמיים – חום גופם מווסת על ידי מערכות מיוחדות בגוף ולכן הוא קבוע ובמקרים רבים מאוד שונה מטמפרטורת הסביבה). יש לציין שלא כל הנחשים בעלי הגומה ניזונים רק מיונקים ועופות – חלק מהמינים בעלי הגומה מסוגלים בכל זאת לטרוף בעלי חיים פויקילוטרמיים כמו לטאות ודו-חיים, שטמפרטורת גופם זהה לטמפרטורת הסביבה. הסברה היא שהגומה היא איבר רגיש כל כך שהוא יכול לחוש את ההבדלים הזעירים שבין טמפטורת הגוף של הפויקילוטרמיים וטמפרטורת הסביבה. גומות דומות יש לשפיפון הנמצא בארץ ולצפעוניים אפריקניים מסוימים. אצל חנקים רבים מצויות גומות החום בקצה האף, בשפה העליונה או התחתונה.