רבייה
בזוחלים בכלל, קיימים שני מנגנונים לקביעת המין: מנגנון גנטי ומנגנון תלוי טמפרטורה. הנחשים שנחקרו עד היום גילו כולם מנגנון גנטי ולא תלוי טמפרטורה הקובע את המין של הצאצאים. (Viets B.E. 1994). עונת הרביה היא ברוב המקרים באביב ובקייץ. ממחקרים שנעשו בנחשי הבירית הסתבר שהגורם להתנהגות החיזור מיד לאחר היציאה מההיברנציה בנחשים אלה הוא השינוי בטמפרטורה והמעבר מטמפרטורות נמוכות לגבוהות יחסית. מתברר גם שלהתנהגות אחראית בלוטת הפינאל ואם מוציאים לנחשים הזכרים את הבלוטה הזאת – אין הם מגלים התנהגות חיזור או יצור תאי זרע או ייצור הורמוני מין (Crews D, et al 1988). החיזור מתחיל כאשר הזכר עוקב אחר הנקבה, כנראה, באמצעות חוש הריח. זוג בלוטות הנפתחות לביב מפרישות חומר בעל ריח אופייני שמושך את הזכרים. (בנחשי הבירית, גם הזכרים מפרישים פרומון, חומר ריח שתפקידו לבלבל את הזכרים האחרים לגבי מיקומה של הנקבה). הפרומונים הללו נבדקו בנחשי הבירית האמריקניים ונמצא שמבחינה כימית הם מכילים חומרים לא נדיפים כאשר הפרומון הנקבי מורכב משרשרות של קטונים מתיליים בעוד שהפרומון הזכרי (שתפקידו לעזור לנקבה להכיר בזכר כבן זוג אפשרי) מורכב בעיקר מחומר בשם סקוולן (Mason R.T. et al 1989).
החיזור הוא פשוט ובמינים אחדים נצפו "ריקודי מלחמה" בין זכרים. בצורה טיפוסית מרימים הזכרים את החלק הקדמי של גופם ומניעים אותו לצדדים כשהם פונים האחד לעברו של השני. זכר אחד כורך את עצמו סביב השני ומפיל אותו ארצה. "ריקודי המלחמה" נעשים לפעמים, אבל לא תמיד בנוכחות הנקבה וחוזרים עליהם פעמים רבות. ה"מלחמה" הזאת היא בעיקרה טקסית ובמהלכה אין הם מכישים זה את זה או מחדירים ארס. מטרת המלחמה היא כנראה, להוכיח לנקבה מי הזכר המוצלח יותר והחזק יותר ולכן ברוב המקרים נערכת המלחמה בנוכחות הנקבה. הנחש המפסיד מסתלק ואילו המנצח מתחיל לחפש את הנקבה בעזרת חוש הריח ולכן מבחינים בשלב הזה בהוצאות לשון תכופות. (קרוב לוודאי שהוצאות הלשון התכופות מאפשרות לזכר לבדוק גם האם הנקבה מוכנה להזדווגות). כשמגיע הזכר לנקבה הוא מתחיל ללקק ולרחרח את הנקבה לאורך גופה וזוחל על גבה.

מפעם לפעם הוא מכה בראשו על גבה וכך כנראה מגרה אותה ומסמן על כוונתו להזדווג. בתחילה הנקבה "מסרבת" ויכולה אף לברוח ואז כל התהליך חוזר על עצמו. לאחר כמה מחזורים שכאלה הנקבה "מתרצה" ואז כורך הזכר את זנבו סביב בסיס זנבה של הנקבה, ושולף אחד משני אברי המין שלו ומחדיר אותו לפתח הביב של הנקבה. ההמיפניס הנשלף (אבר המין הזכרי) מתהפך החוצה כאצבע של כפפה. צידו החיצוני מכוסה קוצים ובליטות שמשמשים לשיפור האחיזה של הנקבה ואולי אף לגרוי הנקבה בזמן ההזדווגות. אחרי ההחדרה נמשכת ההזדווגות זמן ממושך (כמה שעות עד 3 ימים במקרה של העכן הגדול!!) ולעיתים אפשר אף לראות איך הזכר יורד מהנקבה ופונה לצד אחד בעוד היא פונה לצד אחר וגוררת אחריה את הזכר המחובר אליה בבסיס הזנב.
רוב הנחשים מטילים ביצים. יש נחשים היולדים וולדות חיים, בעוד מספר קטן של מינים מטיל ביצים הנבקעות מיד עם הטלתן. (במקרים בודדים יש באוכלוסיות שונות של אותו המין צורות רביה שונות למשל השרצה והטלת ביצים אצל הצפע המזרחי). גם אצל מטילי הביצים אפשר למצוא עוברים בדרגות שונות של התפתחות בזמן ההטלה. במינים מסוימים, קיימת, כנראה, שמירת זרע בגוף הנקבה, כך שהיא מסוגלת להטיל ביצים מופרות אף שנים אחדות לאחר ההזדווגות. מספר הביצים שונה ממין למין ובתחום אותו מין. פיתונים אחדים מטילים למעלה מ-100 ביצים. הצפע הא"י מטיל 15 – 25 ביצים. נחשיליים מטילים 2-3 ביצים. הביצים הן מאורכות, מכוסות קליפה גלדנית, ולעיתים דבוקות זו לזו בזמן ההטלה.

אצל קוברות, פיתונים מסויימים ומינים אחרים, שומרת הנקבה על הביצים ואף מדגירה אותן על ידי כריכת הגוף סביבן. בפיתון ההודי (Python molurus) נשמרת טמפרטורת הדגרה של 32-33 מעלות, שהיא לעיתים כ-5 מעלות מעל לטמפרטורת הסביבה. טמפרטורה זאת מושגת על ידי פעילות השרירים של הנחש הדוגר (Vinegar, & al., 1970). הנקבות של פיתון היהלומים (Morelia spilota) האוסטרלי מטילות ביצים ואז בונות תלוליות דגירה מעלים שבהן נדגרות הביצים במשך כחודשיים. במהלך החודשיים הללו הנקבה שוכבת על הביצים ועל ידי רעידות גופה מעלה את הטמפרטורה ושומרת עליה קבועה. בכל בוקר הנקבה גם מתחממת בשמש כדי לשמור על הטמפרטורה עבור הביצים הנדגרות. בצורה כזאת מקיימת הנקבה הזאת בקן טמפרטורה הגבוהה מטמפרטורת הסביבה ב-9 עד 13 מעלות צלסיוס!. מעניין שטמפרטורת גופן של הנקבות המקננות נשמרת קבועה וגבוהה יותר מאלה של הזכרים או הנקבות שאינן מקננות (Slip D.J.; Shine R. 1988). מין אחר, הקוברה המלכותית (Ophiophagus hannah), ידוע כמין שבו הנקבה בונה קן לביצים ושומרת-"דוגרת" עליהן עד לבקיעה: הנקבה אוספת עלים עם גופה ויוצרת מעין קן שבו שני "חדרים": החדר התחתון משמש לביצים ואילו החדר העליון – היא "נמצאת" בו. היא שומרת על הביצים בצורה הזאת עד הבקיעה.
בארץ ההטלה נעשית בחודשי הקייץ והבקיעה היא כעבור חודש, חודשיים או לעיתים יותר. ב-30 מעלות חלה בקיעת הביצים לאחר 35 ימים בנחש המים, 40 יום בצפע ו-60 יום במטבעון המדבר. זמן התפתחות העובר בכל מין תלוי בגודלו של העובר בזמן ההטלה ובטמפרטורה (Dmiel, 1970). הביצים מוטלות באדמה לחה וסופגות ממנה את המים החיוניים להתפתחות העובר.
מינים אחדים מטילים את הביצים בערימות זבל או קומפוסט – מאחר וזו סביבה חמה יותר וגם לחה יותר מהסביבה. לביצים הללו אורבות סכנות רבות: התיבשות (במקרה שהאם לא בחרה מקום לח מספיק להטלה), הצפה, הדבקה על ידי פטריות או בקטריות, וטריפה (טורפים אחדים – כמו הרקון והאופוסום - מעדיפים ביצי נחשים ומחפשים אותם באופן מכוון). הצעירים הבוקעים מהביצים נמצאים מיד ברשות עצמם (שכן ברוב המינים אין טיפול בצאצאים לאחר הבקיעה. לאחר ההטלה בקרקע הלחה הנקבה עוזבת את מקום ההטלה ואינה חוזרת אליו עוד). הנחש הצעיר מצוייד ב"שן הביצה" – שן זמנית הנמצאת בחזית הפה ומשמשת לבקיעת הקרום הגלדני של הביצה. מיד עם יציאתו לעולם הנחש הצעיר מסוגל לצוד מזון ובנחשים הארסיים – בלוטות הארס עובדות והוא מסוגל להכיש. רבים מהנחשים הצעירים הללו מתים או נטרפים אך החזקים שורדים ומצטרפים לאוכלוסית הנחשים באזורם.
נחשים המשריצים ולדות חיים דוגרים את ביציהם בגופם ובתום הדגירה משריצים נחשים צעירים. כאלה הם מיני צפע רבים, ובישראל – צפע החרמון והחנק. הצעירים הללו יוצאים החוצה – דרך הביב – כשהם עטופים בממברנה שקופה דקה אותה הם פוקעים מיד. במינים אלה הצעירים נותרים ליד האם יממה ואחר כך נפוצים לכל רוח לקראת חייהם העצמאיים. ב"עכסן הקורות" (Crotalus horridus) הנקבה שומרת על הנחשים הצעירים מספר ימים לאחר השרצתם. בנחש "ראש הנחושת" (Agkistrodon contortrix) וב"עכסן הקורות" ההשרצה מתרחשת באתר מסויים שכל הנקבות מגיעות אליו לפני מועד ההשרצה. האתר הזה נמצא בדרך כלל ליד אתר ההיברנציה והנחשים הצעירים הנאיביים (שמעולם לא היו באתרי החריפה) יודעים כיצד להגיע אל אתר ההיברנציה בעזרת פרומונים שמפרישים הפרטים הבוגרים עם תחילת נדידתם אל האתרים הללו (Constanzo J.P. 1989).

לנחשים שמשריצים וולדות חיים יש שגר רק פעם בשנתיים (שכן המאמץ האנרגטי הוא עצום והנקבה מאבדת את כל הרזרבות שלה במהלך ה"הריון".

מיד לאחר ההשרצה הנקבה הרעבה והרזה, מתחילה במסע צייד כדי לחדש את מאגריה לקראת החורף הבא). נחשים אחרים, כמו העכן הקטן המצוי בארץ בחולות הנגב, דוגרים את ביציהם בגופם, אך מטילים את הביצים סמוך לזמן בקיעתן. הנחשים בוקעים מהביצים שעות ספורות לאחר הטלת הביצים.
נמצא שמינים קרובים (מאותו הסוג) יכולים להיות נבדלים בדרך הרבייה – חלק מטילים ביצים וחלק יולדי וולדות חיים. בעבודה שנעשתה על שני מינים קרובים של זעמניים (Coronella austriaca ו – C. girondica) נמצא שהמין שחי באזורים קרים יותר היה ויויפרי (משריץ וולדות חיים) בעוד שהמין השני שחי באזורים חמים יותר הטיל ביצים. (Capula M; 1995).

נחשים גדלים כל ימי חייהם, ומינים מסויימים עשויים להגיע לגיל של 20 עד 30 שנה, אף כי עיקר הגידול חל עד לתקופת ההתבגרות המינית. בשנתם הראשונה מכפילים נחשים רבים את אורכם. בניגוד לזוחלים אחרים, משילים הנחשים את השכבה הקרנית החיצונית של הקשקשים וששבסביבה. הנחש כאילו "יוצא מעורו" ומשאיר את הנשל ההפוך מאחוריו. באביב ובקייץ מתנשלים נחשים בוגרים אחת לחודש חודשיים, או פעם אחת לעונה (נחשי מדבר בוגרים מתנשלים אחת לשנה מאחר ופעולת ההתנשלות דורשת הרבה מים).