יהושע כהן
השתלמות צוות - מצדה. אוגוסט 1980
"בכל פעם כשאני בא לכאן, אני, מחדש, מתקשה לדבר. מפני שלהגיד לכם את האמת, לי אישית היה הכי נוח עכשיו לעמוד מול הצוק, ולומר משהו. מה לומר?! היתה כאן קבוצה שאיתה ביקשתי לומר רק 'עם ישראל חי'. זה הכל. היתה קבוצה של מורים ומדריכים מתנועת המושבים. אמרתי להם: במקום כל ההדרכה, הייתי שר לכם שיר ששרתי לפני 14 שנה, ליד הבונקר ברחוב מילא 18 בורשה. שיר הפרטיזנים. 'מיר זיינאן דא' - אנחנו כאן. 'זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא, ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה'.
"…אני הבאתי פה ערימת תיקים, ואני לא רוצה להתחיל בפלוויוס, ולא בנאום אלעזר בן-יאיר. אני רוצה את הערב הזה - בואו נקרא לו גם ערב קצת ריגושי, ערב זיכרון - לפתוח דווקא בדברים של דדו (דוד אלעזר): 'אנחנו עם אשר האנדרטאות שהקים לא היו אף פעם אנדרטאות ניצחון. על האנדרטאות שלנו חקוקים שמות הנופלים. אצל עמים אחרים תמצאו שערי ניצחון ואילו סמלי הגבורה שלנו הם דווקא מצדה, תל-חי, גיטו ורשה'.
"…תפקידנו (כמדריכים ומחנכים) להחחדיר לתולדות עמנו צליל חדש. אל נא יהיו טראגיים בלבד… ואם את זה תפסתם, תפסתם מה זו מצדה. אתם לא תגיעו אל מצדה אם תתחילו: ''כן להתאבד, לא להתאבד'. 'זה מותר על-פי הדין היהודי, זה אסור על-פי הדין היהודי'.
לא זו מצדה. מצדה היא במילים של דדו: 'במקומות האלה, מצדה, תל-חי וגיטו ורשה, הפסדנו בקרב, אבל ניצחנו במלחמה על קיומו של העם'.
"…אני אעביר את החומר בדרכי. אני יכול לתת רק את 'מצדה שלי'. אין לי מצדה אחרת. ואני גם חושב, שאחר-כך כל אחד מכם יתן את 'מצדה שלו'. לכן תקשיבו, תספגו, והשאר בידכם…"
יהושע כהן (1986-1922). תולדות חיים
בקיץ 1986, בן 64, שנה לאחר מות אשתו, נחמה, נפטר יהושע כהן.
למרות ששמו כהן, כתבה אחת המדריכות, הוא הצטייר בעיני כאחד הנביאים.
יחד עם מיכאל גל, יזם בראשית שנות השישים, את הקמת בית-ספר שדה שדה-בוקר, ובמשך 23 שנים ליווה את הצוותים המתחלפים בו מקרוב. הדריך בוודאי עשרות מהם במצדה 'שלו'. עשרות ליווה גם בהשתלמויות אחרות. עם חלק מהם יצר מערכת יחסים יותר אינטימית, בשביל אחרים היה סמל. איש גדול עם קול חזק, לעולם בבגדי עבודה. "באתי לידי מסקנה", כתב פעם למרימי אהרוני, מצוות ההדרכה הראשון של בית-הספר, "הן לעצם גורלו של מפעל התחייה שלנו, ולא חשוב איך נקרא לזה - שיבת ציון, בניין הארץ או גאולה, והן אם מישהו רוצה ללראות עצמו כתורם במישור החינוכי: כי עליך להיות מושרש בקרקע".
יהושע כהן נולד בפתח-תקווה ב-22.6.1922. כשהיה בן שלוש, בעקבות קשיים כלכליים, עקה המשפחה לכפר-סבא, והאב רכש שם חלקת פרדס.
גדל בבית עם תודעה דתית ציונית חזקה מאוד. לימים יכתוב כי חוויית הילדוּת היותר משמעותית בחייו, זו שעשתה אותו למה שהוא, היתה ליל תשעה באב בבית הכנסת עם אביו. הכאב הפרטי, ואבל העדה כולה, תחושת השותפות, הברית הכל-כך מחייבת שנרקמה שם.
כנער הצטרף לאצ"ל. אחרי הפילוג הלך ללח"י. בראשית 1942, לאחר רצח יאיר שטרן, כשכל המנהיגות היותר בכירה של התנועה נאסרה והוגלתה, יהושע כהן ונחמה, אז סרלוביץ, שמרו על שארית הגחלת שלא תכבה.
ב- 1944 נתפס על-ידי הבריטים, הוגלה לאפריקה, שוחרר רק לאחר קום המדינה. מאוחר יותר זוהה כמי שהיה מעורב ישירות ברצח הרוזן פולקה ברנדוט, שליח האו"ם, שהציע להעביר את ירושלים כולה לידי הירדנים.
שנית המדינה הראשונות לא היטיבו עמו, כמו שהיקשו את הסתגלותם למציאות החדשה של רבים וטובים אחרים. הוא עבד כפקיד בחברת רסקו, ועם הקמת קיבוץ שדה-בוקר, יחד עם אשתו נחמה, ובנו חמי, שהיה כבר בן 3, עבר לנגב.
אם הנבטים יכלו לחיות כאן לפני אלפי שנים, אמר פעם, אנחנו יכולים לחיות כאן היום.
הוא חי בשדה-בוקר, חפר במצדה, יזם כאמור את הקמת בית-ספר שדה שדה-בוקר, ואחרי מלחמת ששת הימים, יזם את הקמת בית-ספר שדה בכפר עציון. בשנות השבעים הירבה לעסוק בנושא השואה, וגם יזם הקמת צוות שעסק בעיבוד ועיצוב תכניות לימוד בנושא.
שבת רעב כשהוחלט על הנסיגה מסיני. ידע, בעשור האחרון לחייו, לא מעט אכזבות ותיסכולים. היה מעורב עד כאב בכל מה שקרה במדינת ישראל, בארץ ישראל, ומעולם לא הצביע לכנסת.
צבי צמרת, מנהל יד בן-צבי וחבר קרוב: "היה משהו מיוחד באופן שבו שזר את הכל למסכת אחת. מצדה עם המכבים, עם מרד גיטו וַרשה, עם מלחמת השחרור והמחתרות. היתה תחושה מאוד עמוקה אצלו, שהוא וחבריו הם רק חוליה בתוך שרשרת הגבורה הזו, שצריך להעביר ולהמשיך אותה הלאה".
בית-ספר שדה שדה-בוקר נקרא על-שם נחמה ויהושע כהן.