מכת ארבה
בסוף נובמבר ועד לחודשים האחרונים, כל מי שמטייל בנגב, נתקל בתופעת הארבה.
ה"ארבה" אינו מין של חגב כמו שמקובל לחשוב, אלה הוא כינוי לתופעה שמתרחשת אצל מספר מינים של חגבים.
משפחת החגבים מונה כ10.000 מינים .
הבדואים מכנים אותו "ג'ראד" אנחנו מכנים אותו "ארבה" , אז מה זה בדיוק ?
באופן רגיל חיים החגבים כיחידים.
לנקבת החגב בטן טלסקופית, בעזרתה מטילה הנקבה את ביציה באדמה.
הבטן רכה מאד ואינה יכולה לחדור את קרום הקרקע, לכן ההטלה תתבצעה רק כאשר הקרקע רטובה.
כל שנה מטילה נקבת החגב פעם אחת, בכל הטלה יש 30-50 ביצים, בשנים מסוימות שוררים תנאים, המאפשרים התלה נוספת באותה השנה.
במקרה כזה יוכפל מס' הצאצאים פי שנים, עם שרידות הצאצאים של אותה השנה תהיה גבוהה או הטלות כפולות יתרחשו שנה אחר שנה,מספר החגבים יגדל , העומס על המשאבים שצורכים החגבים יעלה , כלומר כמות הצומח תפחת משמעותית.
במצב זה שכושר הנשיאה של השטח, לא מסוגל לשאת כמות כזו של חגבים, מתחילה היתלהקות של החגבים על מנת לנדוד לאזורים אחרים , להתלהקות כזו נקרא "נחיל".
מלבד השינוי בהתנהגות ישנם גם שינויים פיסיולוגיים, החגב הופך להיות כהה יותר, וזאת על מנת לעלות את חום גופו, החגבים הינם פויקולוטרמים, בכדי להתחיל לנדוד ולחפש מזון במקום אחר, הם חייבים לעלות את חום גופם.
צבעם הכהה של הפרטים מהמופע הלהקני , מעלה את ספיגת חום השמש ומגדיל את שעות הפעילות שלהם לאורך היום.
פעילות כזו מצריכה המון אנרגיה, דבר שמסביר את האכילה המסיבית של הנחילים.
צבעו של המופע היחידני הוא ירוק ואיננו משתנה, אצל המופע הלהקני הצבעים משתנים מורוד – אדמדם לצהבהב –חום (תלוי במין).
נחילים כאלה ידועים כבר מימי המקרא ועד לימינו אנו (דוגמת מכת הארבה במצרים).
את הארבה ניתן לאכול, והוא גם כשר , נזכר במקרא, כאפשרי לאכילה.
את הארבה ניתן עוד לראות בימים אלה בשטח, אך לא באותם כמויות כמו בסוף נובמבר. ארבל לוי