טיול בירדן  בממלכת ה"ממנוע"- הידאן עליון וממכוור לים המלח 

בירידה לים המלח צפונית לואדי זרקא מעין.
עניין

טיול אופנים בירדן הופך לקשה ומסובך יותר ויותר. אסור להכניס אופניים, אסור לישון בשטח, אסור  לרכב ללא ליווי משטרתי, אסור לטייל בואדי זרקא מעין והרשימה עדיין ארוכה. אך בכל זאת הצלחנו לטייל עם האופניים בירדן ולרכב בשטח לבד?  התשובה לכך היא שכל איסור ניתן כנראה לעקיפה. אז היינו שלושה ימים בצפון הרי מואב באזור שבין נחל הידאן לואדי זרקא מעין. הדרכים היורדות מהרי מואב לים המלח כוללות תצפיות מדהימות. 

דרך אגב, פירוש המילה 'ממנוע' בערבית הוא אסור. 

קטע ממפת מידבא
מידע

כל הטיול תואם מול יוסף חסאנאת והאופניים נשכרו מחברת טיולים ירדנית מעמאן. מדובר באופניים פשוטים עם בולם קדמי בלבד, אך בהחלט מספיק לטיול הזה.  הלינה הייתה בבית מלון במדבא (Mariam Hotel) שבו אכלנו ארוחות בוקר וערב (האוכל מצוין). הלינה בבית המלון חייבה הקפצות באוטובוס (19 מקומות) לתחילת וסוף המסלול. 

תאריך הטיול 23-25 לפברואר 2017


פרטים של יוסף חסאנאת: 


Yousef Hasanat
Desert Paramours Tours
Mobile & WhatsApp : 00962777282730Yousef Hasanat 

Offical Web: http://www.desertparamours.com/ 



Tel: +96232155955
Mobile & WhatsApp: +962777282730
E-mail: info@desertparamours.com 

הדלקת נירות בכנסייה שבה נמצאת מפת מידבא .
יום ראשון
מעבר הגבול בערבה ומשם נסיעה לאורך כביש הערבה הירדני ולאורך ים המלח עד הכביש עולה לחממת  מעין. זהו כביש יחסית חדש שמטפס מחוף ים המלח עד למרכז תיירות נקרא פנורמה.  הגענו לשם 15  ולאחר ארוחת צהריים קלה , התחלנו לרכב למטה בדרך עפר שיורדת לחוף ים המלח.  לאחר טעות קטנה מצאנו את הדרך שנחסמה בתלולית עפר.  השמש כבר הייתה נמוכה מאד והאור הוחזר מפניו הרגועים של ים המלח. ממול נשקף קו מצוק ההעתקים  המוכר.  לאחר מעבר רגלי של המחסום, התחלנו בירידה. זוהי דרך קשה מאד לרכיבה וניתן לרכב רק קטעים ממנה ובשאר ללכת ברגל.
העמק של ואדי הידאן מאזור דיבאן.

אבל זו  דרך מדהימה ביופייה וצבעונית ביחוד לאור השקיעה. בחלק התחתון עוברים דרך שכבות אבן החול האדומות של תצורת אום עשרין. האור החלומי משהו היווה פיצוי על הנסיעה הארוכה והמייגעת.   הירידה למטה ארכה כשעתיים והאוטוס חיכה לנו לא הרחק משפך ואדי זרקא מעין לים המלח.  בדרך למדבא נכנסנו לחממאת מעין (15 דינר כניסה).  הרחצה בלילה בברכה החמות, מתחת למפל הטרוורטין היא מדהימה.  ענן של אדים עולה מן הבריכות ויוצר אוירה מיסטית.  המקום התפתח מאד מאז הפעם האחרונה והוא מקום נופש פופולרי מאד על המקומיים. 

מידרון העיריות בירידה להידאן.
יום שני
את הבוקר התחלנו בביקור במפת מידבא המפורסמת (כניסה 1 דינר ).  ליד הכנסייה מעים מרכז מבקרים ובו הרבה מידע על המפה וחשיבותה. המפה מתארת את ארץ ישראל במאה הששית לספירה והיא למעשה רצפת פסיפס  של הכנסייה שרק חלקים ממה נותרו. בכל מקרה המפה מדהימה וניתן לזהות את חלק משמות המקומות שכתוב בכת יווני. מידבא של התקופה הביזנטית הייתה ידועה כמרכז להכנת פסיפסים.  המפה נועדה למסור מידע לעולי הרגל הנוצריים במסעם בירדן ובארץ ישראל. 
המפל בנחל הידאן מהתצפית של מרכז המבקרים.
ממדבא המשכנו לאורך דרך המלך שעוברת ברמת עבר הירדן עד הכפר דיבאן הוא דיבון המקראית שלידו תל דיבאן שבו נתגלתה בשנת 1868  מצבת מישע מלך מואב ע"י הכומר הגרמני פרדריק אוגוסטוס קליין. זוהי אחת הכתובות החשובות ביותר בחקר המקרא. תובת מישע היא מצבת זכרון של  מישע מלך מואב המתאר את נצחונותיו על יהודה וישראל. הכתובת חשובה גם להבנת ההיסטוריה של התקופה המקראית המקבילה (מלכות בית אחאב בישראל ומלכות יהושפט ביהודה) וגם ללימוד תולדות הכתב העברי הקדום בו כתובה המצבה.  
קטע מהפסיפס בכנסיית משה בהר נבו.
השורות הראשונות מתחילות ב-: "אנוכי מישע בן כמוש מלך מואב הדיבוני. אבי מלך על מואב שלושים שנה ואנוכי מלכתי אחר אבי." בספר של מנחם מרכוס על ירדן ניתן למצוא תרגום מלא לכתובת. הפלא הגדול הוא שחלק גדול מהשמות המקראיים למקומות בעבר הירדן המזרחי נשמר עד היום ולכן ניתן לזהות את המקומות הללו.    
קטע נוסף מהפסיפס.

המשכנו הלאה עד לתחילה הכביש היורד לתוך העמק הגדול שבו יורד ואדי הידאן שבחלקו העליון נקרא ואדי אל ואלא אל ים המלח. זוהי ירידה  בכביש יפה שמתפתל במורד שבו מרבדים עצומים של עיריות הפורחות בלבן. פגשנו בדואים משבט החמאידה שקטפו עלי ליפתית והיו מאד  לבביים.   לפני סוף הירידה פנינו  שמאלה בדרך עפר  שעברה  מעל הנחל מדרום ולבסוף ירדה  וחצתה אותו.    מעל הנחל חלקות של פול ועגבניות שבדואים משבט העזאזאמה מעבדים ומשקים אותן במים שהם שואבים מהנחל. ישבנו לשוחח עם מספר בדואים שהזמינו את לתה מתוק ושמענו מהם על גידול העגבניות בחלקות ועל כך שיש להם קרובים בארץ. 

התצפית מהר נבו.
טיפסנו לגדה הצפונית והמשכנו מזרחה על כביש הפך לדרך עפר טובה עד למרכז מבקרים חדש ההולך ונבנה  מעל קניון הבזלת של ההידאן.    הירדנים מתכוונים לגבות כ-35 דינר מכל מטייל תמורת הדרכה בקניון הבזלת של ואדי הידאן שזהו סכום לא מבוטל. לאחר ארוחת צהריים, החלטנו לאחר התלבטות לרדת ברגל  לקניון הבזלת של ואדי הידאן ולא שיערנו עד כמה המים יהיו קרים. חזרנו עם האוטובוס כשלושה ק"מ עד לנקודה בה מוקם גשר קשתי מעל הנחל ומשם ירדנו לתוך קניון הבזלת.  קניון הבזלת  הוא קטע נהדר שמזכיר את נחל משושים ובו מספר מפלים ובריכות שיש לעבור בשחייה. במפלים הותקנו יתדות והיו גם חבלים שאיפשרו ירידה די נוחה. המים בפברואר היו קרים להפליא.
מצודת מיכוור.
אנחנו טיפסנו בחזרה בשביל צר לכיוון דרך העפר לפני המפל שרואים ממרכז המבקרים.  השביל  עבר דרך מאהל בדואי ובו מכלאת צאן גדולה.  הגענו בדיוק בזמן שבו כנסו את כל הצאן למכלאה וההמולה הייתה רבה. הבדואי סיפר שהוא מוציא כ-200 דינר מידי שבוע על מזון  לעיזים ולכבשים כי אין מספיק מרעה טבעי. 
מרעולים במדרונות מיכוור.

חזרנו למרכז מבקרים והתברר שבעל המקום ראה את הרכבים והבין שאנחנו ירדנו להידאן על אף שזה אסור ולכן הזעיק את משטרת התיירות. איימן והשוטר שהתווה לנו ניסו למכור להם שרק ירדנו למטה אבל לא הלכנו בקניון.   העסק הסתבך ורכב של משטרת התיירות הגיע וליווה אותנו עד למלון במדבא, שם הם ישבו לתחקר אותם במשך שעה ארוכה שלא בשרה טובות. התברר שהם אסר עלינו להמשיך במסלול המתוכנן למכוור ושנאלץ להגיע להר נבו ומשם לרדת בלווי משטרתי למטה. אכזבה גדולה השתלטה עלי, מעין הרגשה שתם עידן  טיולי האופניים בירדן.   המילה ממנוע  חזרה ונשמעה יותר מידי פעמים בטיול קצר שלושה ימים. 

הקבוצה במכוור.
יום שלישי

לאחר אורחת הבוקר יצאנו לכיוון הר נבו, נסיעה של 8 ק"מ.  הר נבו הוא ההר ממנו השקיף משה על ארץ כנען ואליה לא בא:

 

"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת כָּלהָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד, עַד דָּן. וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי, וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. וְאֶת הַנֶּגֶב, וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים - עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב, מוּל בֵּית פְּעוֹר; וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה.. דברים ל"ד 1-5.  
הדרך היורדת ממכוור לים המלח.
הזיהוי של הר נבו  ( כ-817 מטר מעל פני הים) שנוי במחלוקת אבל מבחינת המיקום הגיאוגרפי הוא אכן צופה אל בקעת יריחו וניתן לזהות את ירושלים. הכניסה לאתר בתשלום ומגיעים אליו תיירים רבים. במקום מוזיאון קטן ורחבת תצפית שממנה נשקף נוף יפה של בקעת הירדן ועבר הירדן המערבי. ניתן לזהות את פיתולי הכביש היורדים לים המלח.  האתר היפה ביותר הוא כנסיית משה  ששוחזרה ובה רצפות פסיפס מדהימות מהמאה הששית הכוללות דגמים גיאומטריים וכן דמויות שונות.
סימונה בראש מעלה מכוור.

במסורת המוסלמית והנוצרית מש ה נקבר בהר זה ואילו ע"פ המקרt מקום קבורתו לא  נודע. יש מדרשים רבים הטוענים או רומזים שמשה לא מת מיתה רגילה, כפי שכתב יוסיפוס פלביוס בקדמוניות היהודים:

" ופתאום עמד עליו ענן והוא נעלם ליד גיא אחד. אולם בכתבי הקודש כתב על עצמו שמת, משום פחד שמא יעזו לומר בגלל צדקותיו הגדולות, שחזר אל האלוהים... והוא מת בחודש האחרון של השנה .. . ולא היה אבל גדול בעם העברים כאבל על מות משה."   

משה ויריב.
כלומר הייתה מסורת שמשה לא מת אלא  נלקח ע"י האלוהים. הרחבה על כך בספר עצב נבו  מאת יעקב בלידשטיין.   אולי התצפית היפה אל ארץ ישראל וקריאת הפסוקים על מות משה, פעלה  ולאחר מספר טלפונים עם משטרת התיירות בעמאן, קבלנו אישור לחזור  לתוכנית המקורית להמשיך למכוור.  מדרך המלך פונים ימינה ליד הכפר ליב לכביש המוביל למכוור. אנחנו התחלנו לרכב על הכביש כ-12 ק"מ לפני מכוור.  
בירידה במעלה מכוור.

הכביש משופץ בחלקו עובר על פני שלוחה ארוכה  ולאחר הכפר מוכאוור מגיע לתצפית נהדרת על המבצר החשמונאי מכוור שהוא מעין הרודיון ומצדה של עבר הירדן המזרחי.   מכוור יושב בראש  הר תלול ומוקף שצורתו מעין חרוט קטום ברום של 690 מ', בגאיות עמוקים. המדרונות התלולים מכוסים ברשת צפופה של שבילי עיזים. מעבר למכוור נשקף ים המלח וצפון מדבר יהודה.  הכניסה לאתר היא בתשלום של 5 דינר והירדנים מנסים לפתח התיירות במקום. שביל  נוח מטפס אל המבצר שבראשו שני עמודים הבנויים מחוליות – כנראה שריד לארמון של הורדוס. על ההרים סביב ניתן לזהות את השרידים של המחנות הרומאים שהטילו מצור על הלוחמים היהודים במרד הגדול.   

רועה צאן בדואי .
מיכוור הוקם ע"י החשמונאים כדי לחסום את ההתפשטות של הממלכה הנבטית ומפתיע לחשוב שפעם  האזור היה חלק  אינטגרלי מממלכת יהודה ומן הממלכה החשמונאית.   המצודה נהרה ע"י פומפיוס הרומי ונבנתה שוב על ידי הורדוס שביצר אותה וצייד אותה בכל האמצעים לעמוד במצור ארוך, כולל מערכת של בורות מים.  בשנת 29 לספירה אסר הורדוס אנטיפס בנו של הורדוס את יונן המטביל במכוור. הורדוס אנטיפס גירש את אשתו שהייתה בת של המלך הנבטי חרתת הרביעי משום שהתאהב בהרודיה שאשתו של אחות פיליפוס (שרשה לה פאם...).
יורדים לים המלח ממכוור.

בשל ההשפלה הזו יצא המלך הנבטי למלחמה בהורדוס אנטיפס ואילו יוחנן המטביל יצא בפומבי כנגד לקיחת הרודיה וזו חיכתה להזדמנות להיפרע ממנו. וכך מספר יוסף בן מתיתיהו בספרו קדמוניות היהודים:

"וַיְהִי... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הוֹרְדוֹס מִשְׁתֶּה בְּיוֹם הֻלֶּדֶתו לִגְדוֹלָיו וּלְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְרָאשֵׁי הַגָּלִיל, וְתָּבֹא בַת הוֹרוֹדְיָה וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס וּבְעֵינֵי הַמְסֻבִּים עִמּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה: שַׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶת־אֲשֶׁר תַּחְפְּצִי וְאֶתֵּן לָך!... וַתֵּצֵא וַתֹּאמֶר לְאִמָּהּ: מָה אֶשְׁאָל? וַתֹּאמֶר: אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל! וַתְּמַהֵר מְאֹד לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּשְׁאַל לֵאמֹר: רְצוֹנִי שֶׁתִּתֵּן לִי עַתָּה בַקְּעָרָה אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל... וּמִיָּד שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַד הַטַּבָּחִים וַיְצַוֵּהוּ לְהָבִיא אֶת רֹאשׁוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּכְרֹת אֶת רֹאשׁוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר, וַיְבִיאֵהוּ בַּקְּעָרָה וַיִּתְּנֵהוּ לַנַּעֲרָה, וְהַנַּעֲרָה נָתְנָה אֶל אִמָּהּ."

שקיעה נוגה.

מסופר ששלומית בת הרודיה רקדה את 'ריקוד שבעת הצעיפים'  וחיפוש באינטרנט יראה  ואריאציות שונות של ריקוד אירוטי זה (https://www.youtube.com/watch?v=WZHdHuJWflY) . ניתן  לדמיין את המשתה והריקוד  בנוף המדהים של הרי מואב וים המלח.  סיפור יוצא דופן זה, הפך את מכוור לאתר חשוב עבור הנוצרים ולכן הירדנים עושים מאמץ להעלות אותו על מפת התיירות. 

תעלולי איתן.
העלילות במכוור נמשכו גם במהלך המרד הגדול בשנת 70 לספירה, כאשר הצבא הרומי בפיקודו של הנציב הרומי לוקליוס בסוס צר על מכוור  והקיף אותה במחנות מצור.  יוסף בן מתיתיהו מתאר לוחם יהודי עז נפש בשם אלעזר שנלכד באחת מגיחותיו ע"י הרומאים ואלו תכננו  לצלוב אותו מול לוחמי מכוור. הללו הגיעו להסכם  עם הרומאים לעזוב את המצודה תמורת חייו של אלעזר.   הרומאים לא עמדו בהסכם ורדפו אחר הלוחמים והרגו 1700 מהם.  מכוור לא זכתה לתהילה של מצדה, על אף שהסוף של לוחמי מכוור לא היה פחות טרגי מזה של לוחמי מצדה. 
איתן בירידה מואדי זרקא מעין.
ממש מתחת למכוור בסוף הירידה של קטע המדרגות יש שביל שמתחבר לדרך העפר הכבושה  שמובילה למעלה היורד לים המלח (נקרא לו מעלה מכוור הירדני) . חולפים על פני מאהל בדואי ולאחר כשני ק"מ הדרך מגיעה לתצפית נהדרת על ים המלח  הכחול ועל הקניונים התלולים שצונחים למטה.  בתחילת הירידה מיצד עתיק שקשור כנראה לכך שהדרך נפרצה על  תוואי של מעלה עתיק שקישר את מכוור עם חופו של המלח. 
צליינים בכנסיית הר נבו.

זוהי ירידה של כמעט 1100 מטרים וכמעט כולה רכיבה. בחלק התחתון הדרך עוברת דרך שכבות אבן החול האדומות.  לפני ארבע שנים  ליווה אותנו ג'יפ לכל אורך הירידה, אך הדרך נהרסה מאז והפעם היינו ללא ליווי. לאורך כל הירידה פגשנו רק ברועה צאן אחד.   בחלק האחרון של הירידה בצומת הדרכים  יש לבחור בדרך הימנית שיורדת למטעי דקלים ואחר ממשיכה בכביש צר עד ההתחברות עם  הכביש  הראשי לאורך ים  המלח.   זוהי ירידה מדהימה שבהחלט מהווה סוף ראוי לטיול ומשאירה תקווה  לעוד טיולי אופניים בירדן.