ללא חמצן - מסע אופניים ברמה הטיבטית
ללא חמצן - אודי באחת העליות. צילם: ישראל קיסר
תיאור המסע
ליל קר ירד על הרמה הטיבטית. זה היה סופו של היום הראשון שלנו ברמה ברום של 4700 מטר. סימנו רכיבה קצרה של כ- 20 ק"מ עד לשפת אגם נאמטסו שהוא אגם קדוש לטיבטים. לאחר ארוחת הערב שהוכנה ע"י הצוות הטיבטי, ומשחקי חברה יזומים שעזרו לנו "לשרוף" עוד כשעה מהלילה הארוך שצפוי לנו, התפזרנו איש, איש לאוהל האישי כדי להתכונן לשנת לילה. אני הרגשתי די טוב, ולא הרגשתי בעיות מיוחדות כתוצאה מההסתגלות לגובה. פרשתי את שק השינה באוהל ונכנסתי לישון עם בגדים וכובע צמר על הראש. האוהל היה צר וסגרתי את הפתחים שלו כדי שהחום ישאר כלוא בפנים. נכנסתי לתוך השק שינה, ופתאום התחלתי להרגיש מחנק ורעידות בלתי נשלטות בכל הגוף. הידקתי את הסגירה של שק השינה, אך הרעידות לא פסקו, גופי רעד כמו לולב וכמו כן היה לי קשה לנשום. הרגשתי שמשו לא בסדר איתי ושאני חייב לצאת מהאוהל הזה ולעבור לאוהל חדר האוכל שהוא גבוה יותר, לא יכולתי לשאת את המחשבה על הישארות באוהל הצר והמחניק. מחשבות מדכאות השתלטו עלי: אם כך אני מרגיש בלילה הראשון ברמה הטיבטית, איך אני אעבור את השבועיים הבאים? איך אוכל לתפקד במצב הזה? קראתי לישראל ולמני שישנו באוהלים הסמוכים אלי ואמרתי להם שאני לא מרגיש טוב. לשמע הצעקות , הגיעו אורי ואודי שעזרו לי לעבור לאהל הגדול. תרגילי נשימה, כדור ארגעה ושיחות, עזרו לי להירגע ולהסדיר את הנשימה ולהשתלט על הרעידות. בלילה גשם זלעפות ניתך על האוהל והיריעות התנופפו ברוח. קשה היה להירדם, ואני לא הייתי היחידי, אודי פסע הלוך וחזור על הכביש הקרוב וספר את הדקות עד לעלות השחר. בוקר גשום וקר קידם פנינו לאחר ליל ללא שינה. זה היה אחד הלילות הקשים בחיי והמפגש עם הרמה הטיבטית המכונה גם "גג העולם" או " הקוטב השלישי". אבל לאחר ההלם הראשוני, התעשתי וידעתי, כי גם את הקושי הזה נוכל לעבור.
כתבה באתר של מעריב
סיפורו של פליט טיבטי בישראל
אופניים ויאק על רקע אגם נאמטסו. צילם: ישראל קיסר
הרמה הטיבטית הידועה בשם chantang משתרעת על פני שטח עצום בין רכסי ההימאליה בדרום ורכס הקונלון בצפון. זוהי הרמה הגדולה והגבוהה בעולם שגובה הממוצע הוא כ- 4600 מטר. איזור המיושב בדלילות ע"י נוודים טיבטים ומפוזרים בו כ- 1500 אגמים. זו הרמה הטיבטית שאני חולם עליה כבר כמה שנים והפעם הצלחנו סוף סוף לארגן את המסע המורכב הזה. הוצאה כספית לא מבוטלת, היעדרות מהבית בראש השנה וביום כיפור ואף שבר בצלעות כתוצאה מנפילה מסולם לפני הנסיעה, לא הקלו על ההחלטה לנסוע, אבל לבסוף לאחר הכנות מרובות יצאנו 7 גברים ואשה אחת שהיא גם רופאה קרדיולוגית למסע ברמה הטיבטית. ידענו שהקושי העיקרי יהיה ההסתגלות לגובה, ולא ידענו כיצד נתפקד ברכיבה בגובה של 5000 מטר. בגובה כזה הלחץ החלקי של החמצן קטן ולכן כמות החמצן שנשאת בדם היא קטנה. לאחר זמן הגוף מסתגל ויצר עודף של כדוריות דם אדומות שמגדילות את כמות החמצן הנשאת עם הדם. למעשה כבר בלאסה, בירת טיבט, בגובה של 3600 מטר, התקשינו להעלות את המזוודות לקומה השלישית במלון. לאחר כל עלייה של גרם מדרגות, התנשפנו כאילו סיימנו ריצה של מספר ק"מ. במהלך כל המסע, השינה בלילה היא קטועה ולא רצופה, כאשר בימים הראשונים מתעוררים מידי פעם בהרגשת מחנק. בחלוף הזמן הגוף מתרגל וההרגשה משתפרת ומשתנה מאדם לאדם. ההתמודדות עם האוויר הדליל היא אחד הקשיים הגדולים העומדים בפני רוכבי אופניים ברמה הטיבטית. לא ניתן לחזות מראש כיצד הגוף יגיב לגובה ועל פי המחקרים שנעשו אין גם קורלציה לכושר הגופני של הרוכב. מה שחשוב הוא לאפשר לגוף פרק זמן של הסתגלות ולהתחיל את המאמצים הגופניים בהדרגה.
נזירים בלאסה. צילם: ישראל קיסר
הרמה הטיבטית מאופיינת באקלים יבשתי קיצוני מאד הן בשל הגובה הטופוגרפי והן בשל הריחוק מהים. הבדלי טמפרטורות גדולים בין הקיץ לחורף ובין היום והלילה בנוסף לקרינת שמש מאד חזקה בשל בליעה פחותה באטמוספירה הדלילה. הרגשנו על בשרינו שברגע שהשמש שוקעת, קור עז ומידי משתלט על המרחבים ומידי לילה הטמפרטורות היו צונחות מתחת לאפס, ושלוליות המים הקטנות היו קופאות. מה אם כן חפשנו בסביבה קשה זו? מה הניע אותנו לצאת למסע אופניים שטרם נעשה כמותו? בקצרה ניתן לומר שהאתגר הפיזי של רכיבה בגובה בשילוב הרצון להכיר את האזור המיוחד הזה ואת השבטים הנודדים במרחביו היוו את המוטיבציה למסע זה. על אף התנאים הקשים ברמה הטיבטית, נודדים במרחבים העצומים נעדרי העצים , רועים נוודים הנקראים drokpas החיים על עדרי יאקים, כבשים ועיזים. הללו, פיתחו אורח חיים מיוחד, המבוסס על מחזור נדידה שנתי וניצול מרבי של המוצרים שניתן להפיק מהעדר כדי לשרוד באזור קשה זה. כמו כן רצינו להכיר את הבודהיזם הטיבטי ולעמוד מעט על מערכת היחסים המורכבת בין סין לטיבט, שכן החל מ-1951 טיבט היא שטח כבוש, שהסינים מדכאים ביד ברזל כל ניסיון טיבטי לעצמאות.
קשת בענן. צילם: ישראל קיסר
את שלושת הימים הראשונים בילינו בלאסה. לאסה שוכנת בעמק מוארך המוקף בהרים גבוהים. העיר, התפתחה במהירות בשנים האחרונות והחלק המערבי הסיני, נראה כמו עיר סינית לכל דבר עם חנויות ושדרות רחבות ולא מזכיר במאומה את העיר שבעבר הייתה משאת נפשם של מגלי עולם שניסו להגיע אליה. החלק המזרחי של לאסה הוא כבר סיפור אחר שאי אפשר להישאר אליו אדיש, היא מכה בך בכל החושים. החל מחוש הריח שמוצף מבליל של קטורת, חמאת יאקים המשמשת להדלקת הנירות, ריחות של בשר וירקות וריח חריף של שתן מעורב בריח עז של קטורת וג'ינג'ר, הריחות מכים בך ולא מרפים. הרחובות מלאים בהולכי רגל מכל המינים והצבעים, טיבטים הלבושים בגלימות ססגוניות ובידם גלגלי תפילה שאותם הם מסובבים בכיוון מחוגי השעון והוא הכיוון בו הם מקיפים את מקדש הג'וקאנג, המקדש הקדוש ביותר בטיבט. עולי רגל מגיעים לכאן מרחבי טיבט כדי לשפר את סיכוייהם לזכות בגלגול טוב בעולם הבא. הזקנים לבושים בבגדים מרופטים ובלויים, ופניהם חרושי קמטים מהרוח והשמש. איך אפשר להשאר אדיש להמונים העומדים ומשתטחים שעות מול פתח המיקדש, על הרצפה הממורטת מאלפי ההשתטחויות? זקנים נשים וטף נדחפים כדי לתפוס מקום טוב והם סופרים את מספר ההשתטחויות במאמצעות מחרוזת שהם מחזיקים בידם. ואיך ניתן לתאר את אלו שבחרו לעשות את מסלול ההקפה על הבטן ולהתקדם בסדרה של "שכיבות סמיכה" בלי להתחשב במה שנקרה בדרכם. הללו מצוידים במעין סינר ומגינים לידיים והברכיים שמרככים במעוט את המפגש עם הקרקע הנוקשה. אתה עומד מהצד ומתבונן ומשתאה- עד כמה חזקה האמונה שיכולה לדחוף אנשים לבצע מעשים כללו? מדוע בטיבט התפתחה אמונה חזקה כל כך? האם התנאים הטופוגרפיים הקשים חייבו את האנשים להאמין כדי לשפר את סיכוייהם לשרוד, או שמא יש תשובה נסתרת אחרת? בלאסה יש גם מספר לא מבוטל של מנזרים וכמובן את ארמון הפוטאלה המפורסם שהיה מעון החורף של הדאלי למה והחולש על העיר מצפון. דווקא המנזרים הקטנים והפחות מפורסמים שנקלענו אליהם באקראי תוך כדי השוטטות בסמטאות לאסה הם שעשו עלינו את הרושם הרב ביותר. הפסיפס האנושי והצבעוני של האנשים ההולכים ובידיהם גלגלי תפילה ובפיהם חוזרת ונשנית המנטרה בת שש ההברות "אום מאני פהדמה הום" שפירושה המילולי הוא "היהלום שבלוטוס" והיא מביעה מעין איחוד בין החמלה לחוכמה. גורו רינפוצ'ה שהביא את הבודהיזם לטיבט במאה ה-8 לספירה, אמר לטיבטים כי "ניתן לספור את מספר הטיפות שנופלות ב-12 שנות מונסון, אפשר למנות את השערות שעל גופן של החיות בעולם, אבל לא ניתן למנות את הסגולה שמופקת מאמירת מנטרת שש ההברות", וכנראה שהטיבטים מאמינים בכך בכל מאודם...
רקדנית טיבטית במועדון לילה בלאסה.
מלבד גלגלי התפילה האישיים, יש כאלו גדולים הרבה יותר, והגדול ביותר שראינו היה מאחורי מקדש הגו'קאנג, בתוך חדר צר ואפלולי, ניצב לו גליל ענק בקוטר של מטר וחצי ובגובה של כ-3 מטרים עשוי, מצופה בנחושת ממורטטת שעליה חקוקים, פסוקים שונים הקדושים לבודהיסטים. הגליל הגדול, מסתובב תדיר בעזרת ידיהם של טיבטים הנדחקים למצוא מקום בהיקפו. מידי הקפה, ברזל בולט בראש הגליל מכה בפעמון. בקרן זווית, בפינת החדר, ישב נזיר, בשילוב רגליים, לפני טקסט הכתוב על יריעות נייר ומידי פעם הוא מכה בגונג או במצילתיים. מידי פעם הונחו לידו שטרות כסף קטנים ע"י המבקרים. לאורך הקיר, ניצבה שורת נירות, שדלקו בתוך קערות, שהטיבטים דאגו למלא בחמאת יאקים. כל הפעילות הזו התרחשה בשקט ובסדר ללא דחיפות או מילים מיותרות וגלגל התפילה הגדול לא פסק מלהסתובב אף לרגע. לטיבטים לא הפריע שאנו מבקרים ומצלמים אותם והם מקבלים את התיירים בחביבות מדהימה. יתכן וזה קשור למדיניות שהנהיג הדאלי למה ה- 14 שנמלט מהסינים להודו ב-1959. הוא בקש מהתיירים "לכו לטיבט ותראו מקומות רבים ככל שתוכלו. לאחר מכן ספרו על כך לעולם".
על הריקשה בלאסה. צילם: ישראל קיסר
והטיבטים המעריצים את המנהיג הרוחני שלהם, נשמעים לצו זה ומסייעים לתיירים לצלם ולהיכנס כמעט לכל מקום, בתקווה שהתמונות והסיפורים יעזרו להם מעט במאבקם חסר הסיכוי מול הענק הסיני. בסמוך לחדר עם גליל התפילה הענק, חזינו בטקס מוזר מאד. עלינו במדרגות צרות לתוך אולם מלבני שבצד האחד שלו, תמונות של בודהא ונרות דולקים. בקצה החדר ישב נזיר בריא גוף ועל ברכיו יריעה אטומה למים (באופן כללי ניתן לומר שרב הנזירים שראינו, נראו בריאים ולא נראה שסבלו מחסור). למרגלות הנזיר כרעו מספר מאמינים והנזיר יצק על ראשם מים ואחר העביר מעל לראשם ממעין מטאטא קצר (כנראה לגירוש רוחות רעות) . כל סבב של ברכות ויציקת מים ארך כ-4 דקות, כאשר כל הזמן הנזיר מלמל תפילות. נזיר נוסף, דאג למלא כל הזמן את הקנקנים. תור ארוך של טיבטים המתין בסבלנות שהמקום למרגלות הנזיר יתפנה. לכאלו שרצו ברכה מיוחדת ואישית, הנזיר נשף מספר פעמים על פני המאמין. בקרנו גם במנזר קטן של נזירות בשם Tsamkhung שההסטוריה שלו נעוצה עוד במאה ה-7 שבה נוסדה לאסה ע"י המלך סונגסטאן גאמפו . באולם התפילה, ישבו על ספסלים ארוכים נזירות מסופרות קצר מאד כמו חיילים בטירונות, לבושות בגלימות אדומות ומדקלמות תפילות. במהלך התפילה חלקו לנזירות תה טיבטי לתוך ספלים חסרי ידית. פני הנזירות נעשים גסים עם הזמן, אולי בשל התזונה, ואולי בשל דיכוי יצר המיניות והנשיות. בהפסקה הן יצאו החוצה לחצר המנזר, והצעירות שבהן, אף צחקו והתיזו מים אחת לשנייה בפרץ של שובבות. מסביב לחצר, נמצאים חדריהן הקטנים שבחזיתם אדניות פרחים שהנזירות מקפידות לטפח. היה משהו, קסום באווירה במנזר קטן זה בלבה של לאסה, ואולי בעיקר החביבות של הנזירות שכמה מהן, ידעו מספר מילים באנגלית והזמינו אותנו לשבת ולצלם אותן.
באחד מהסיורים ברחובות של לאסה שמע חברי ישראל קולות שירה בוקעים מהקומה השנייה של בית שנמצא בשלב מתקדם של שיפוצים. הוא אזר אומץ ועלה לקומה השנייה בעקבות קולות השירה. המחזה שראה היה מדהים, חבורה של נערים ונערות טיבטיים היו היו מסודרים בשתי שורות ובידיהם מקלות ארוכים שבקצותיהם חוברו מעין משקולות אבן. שתי השורות נעו מקצה אחד של החדר לקצה השני תוך כדי שירה ורקעו עם המקלות על משטח החצץ של החדר כדי להדק אותו ולהכין אותו ליציקת הרצפה. כך הם שרו במשך יומיים תמימים. תמהנו, אם כל זה היה רק למען תרגול השירה. בתרבות שלנו, המעשה הזה היה פשוט לא נתפש.
הבתים הישנים של לאסה בנויים מסביב לחצר פנימית רחבה שמעליה דירות קטנות שבהן מתגוררות מספר משפחות. במרכז החצר ברז מים עם שוקת שבה מתנהלת פעילות של רחצת כלים והכנת אוכל וכן רחצה של האנשים המתגוררים בבית. אין כאן יותר מידי פרטיות והכל חולקים במה שיש. סווין הדין, אחד מגדולי הנוסעים בטיבט שניסה להגיע ללא הצלחה ללאסה, כתב בספרו "מסעי אל ארץ טיבט" ב-1905 על העיר שיאגטסה שממערב ללאסה את התיאור הבא הקולע היטב להרגשה של התייר בלאסה (התרגום של י. שף) : "שם הולך זוג נשים וכדי מים גדולים על שכמן, והנה נערות קטנות צוברות גללי בקר ברחוב. שם הולכת וקרבה קבוצת פקידים לבושים בגדים כתומים, והם רוכבים על סוסים אבירים, ומהם והלאה הולכים למאים ועולים בצעדים מתונים אל המנזר. הכל הוא כה נהדר, כה מגרה את יצר המכחול. חשקה נפשי באותן התמונות המקסימות, באותם הציורים של הווי לא שכיח, בקבוצות קטנות של קונים ומוכרים. יכול אדם להתגורר פה ירחים רבים רצופים, לצייר ולחזור ולצייר טיפוסים ותלבושות עממיות, ובכל פעם ימצא תמונות חדשות ומוטיבים חדשים. רגשי עצב תוקפים אותי בהעלותי על ליבי, כי עוד מעט עלי לעזוב את המקום הזה." זו לאסה הטיבטית להבדיל אלף אלפי הבדלות מהחלק הסיני של העיר שהוא חסר אופי. הסינים שכבשו את טיבט ב-1950 עודדו הגירה של סינים בני חאן והללו כבר מהווים את הרב בלאסה וזאת מבלי לקחת בחשבון את אנשי הצבא הרבים המתגוררים במחנות צבא מסביב ללאסה. הסינים כיום מבינים את החשיבות הכלכלית של התיירות בטיבט ומכירים בכך שהתיירים מגיעים בעיקר כדי לראות את לאסה הטיבטית, והם מאפשרים לטיבטים מעין אוטונומיה דתית לאחר תקופה דיכוי ממושכת. קשה לדמיין שהמצב הוא הפיך. סין חובקת את טיבט בלפיתת ברזל. הם אומנם משקיעים בפיתוח התשתיות, כבישים, מסילת הרכבת החדשה שנחנכה לפני שנה ומחברת את לאסה עם בייג'ין, אך מצד שני הם לא מכירים בדאלי למה ולא מאפשרים לטיבטים לנהל את חייהם כפי שהללו היו רוצים. מציאות מורכבת, שכנראה לא תשתנה בקרוב. מצד שני הטיבטים משקיעים את מרצם בחיזוק הרוח וקיום המורשת הדתית שלהם. עם בעל עוצמה רוחנית שכזו, אי אפשר יהיה לנצח- גם לא מעצמה כמו סין.
בכביש לאגם נאמטסו. צילם: ישראל קיסר
מלאסה יצאנו, לכיוון אגם נאמטסו, בכביש חדש שנסלל ע"י הסינים והעובר במעבר ההרים לגרנ-לה בגובה של 5200 מטר. אגם נאמטסו הוא אגם קדוש לטיבטים והוא נמצא בגובה של 4700 מטר, פירוש שמו בטיבטית הוא האגם השמימי. זהו אגם טורקיז גדול שרכס הרים גבוה ופסגות מושלגות חוסמים אליו את הגישה מדרום. הכביש מביא איתו יותר תיירים לאזור שפעם היה מבודד יותר. על לשון יבשה, ממוקם מנזר טאשי דור שבו מתגוררים מספר נזירים טיבטים בסמוך לשני עמודי סלע גבוהים ומוזרים שמעליהם נמתחו שרשראות דגלי תפילה צבעוניים. תופעת האגמים ברמה הטיבטית היא תופעה מיוחדת במינה וקשורה להיסטוריה הגיאולוגית של הרמה הטיבטית. הרמה הטיבטית נוצרה כתוצאה מתנועת תת היבשת ההודית צפונה, תוך כדי יצירת מבני קימוט גדולים של רכס ההימאליה והקונלון. האגמים הם מעין שאריות של ים תטיס הקדום שכיסה את האזור בעבר. האגמים נבדלים זה מזה במליחות המים, יש המלוחים מאד ויש שהם כמעט מים מתוקים. יש קרוב ל-1500 אגמים מגדלים שונים ברחבי הרמה הטיבטית הענקית ושטחם הכולל מגיע לכ-25000 קמ"ר. הם מקשטים את נוף הרמה החדגוני בצבעים טורקיז עזים.
אגם נאמטסו. צילם:ישראל קיסרו
תוכניתנו הייתה לרכב מאגם נאמטסו לאגם סילינג שנמצא צפונית מערבית לאגם נאמטסו. לאחר טיפוס מייגע בפאס, המשכנו לאורך דרך עפר טובה לאזור של כרי עשב ירוקים שבהם רעו עדרי יאק וכבשים. המקומיים מתגוררים בבתי בוץ ואבן ואנו נצלנו את ההזדמנות לישון בבתיהם תמורת תשלום צנוע. חיה מופלאה היא היאק. מעין פרה עם פרווה ארוכה יותר, בהמה המותאמת לחיים ברמה הטיבטית הגבוהה- ללא היאק הנוודים לא היו מסוגלים לשרוד כאן. בשרו משמש למאכל, מצמרו הם מכינים ביגוד שמאפשר להם לעבור את החורף הקר. גללי היאק הם חומר הבעירה העיקרי המשמש להסקת התנורים המשמשים לחימום ולבישול. בארץ שאין בה עצים, גללים אלו הם יקרים מפז. הם נאספים ע"י הנשים והילדים, שלשים אותם ויוצרים מעין עוגות שטוחות שמונחות לייבוש בשמש החזקה. לאחר הייבוש הם מהווים מעין פחם שבוער היטב ויוצר עשן לבנבן בעל ריח אופייני שאין לטעות בו. גללים אלו משמשים גם כמעין לבנים לבניית גדרות למכלאות. ככל שהתקדמנו צפונה מספר היאקים פחת ואת מקומם תפסו עיזים וכבשים שאף גלליהם משמשים כחומר בעירה. שבטי הנוודים החיים ברמה הטיבטית נעים בעקבות הגשם והמרעה. את החורף הם מעבירים בבתי האבן ובאביב ובקיץ הם נודדים למקומות שבהם יש מרעה לעדריהם, ואז הם גרים באוהלי צמר הדומים מאד לאוהלי הבדואים. בעבר הם העמיסו הציוד על גב היאקים, אך כיום הם נעזרים במשאיות מתוצרת סין. בטיפול בעדר עוסקים בעיקר הנשים והילדים. עדרי היאקים רועים עד חשכה, מנצלים כל קרן אור כדי לאגור שומן לחורף. כאשר החשיכה יורדת על מרחבי הרמה, וחום היום מפנה את מקומו לצינת הלילה, עושים העדרים את דרכם בדממה אל הבתים. העיזים נקשרות האחת אל רעותה ונחלבות ע"י הנשים והילדים.
חליבת יאק. צילם: ישראל קיסר
במשך הלילה הטמפרטורה צונחת אל מתחת לאפס, לעומת כ- 20 מעלות במשך היום. זהו אחד ממאפייני האקלים ברמה הטיבטים, הפרשי טמפרטורה גדולים מאד בין היום והלילה. מאפיין נוסף הוא שמזג האוויר יכול להשתנות במהירות ללא שום התראה מוקדמת. לא פעם, השמיים התקדרו לפתע וסופת ברד או גשם ניתכו לארץ ולאחר מספר דקות, העננים חלפו והשמש שוב הפציעה. בדרך כלל, מזג האוויר היה נוח במהלך חודש ספטמבר ורק ביום אחד, נשבה רוח מקפיאה שאילצה את ניר שרכב עד עתה עם סנדלים לנעול נעליים, וזה היה סימן שאכן נעשה קר מאד... בתוך הבתים, היה חם ונעים תודות לתנור ששמש גם להכנת התה הטיבטי המפורסם. תה זה המבוסס על חמאת יאק מוכן בתוך כלי מיוחד, בעל צורה גלילית שבו יש מעין בוכנה בה החמאה מומסת ע"י מים רותחים. לתה שצבעו צהבהב מוספים מלח. מלבד אודי, אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לשתות מתה שמנוני זה, שהטיבטים מסוגלים לגמוע ממנו ללא הפסקות. מה לעשות אנו כנראה התרגלנו לתה מתוק מתובל בנענע... מלבד התה מזונם מורכב מבשר יאקים ועיזים וכן משעורה שממנה הם מכינים את "הטסאמפה" שמהווה מקור לפחמימות והקמח הם מכינים מעין עוגיות מטוגנות בחמאת יאק. ירקות ופירות הם מצרכים נדירים וניתן להשיג אותם רק בעיירות המחוז.
השתתפו
חזי יצחק, ישראל קיסר, יעל פוטשניק, ניר פינקלשטיין, אודי קרני, אורי רוזלמן, לודוויק אברהם, מני חיון.
חיוך הזהב. צילם: ישראל קיסר
נוודים הטיבטים נמוכים, פניהם רחבות וצרובות מקרינת השמש וקור, מזכירים במקצת את תווי הפנים של האינדיאנים בדרום אמריקה. הלבוש המסורתי שלהם כולל מעין חליפה ארוכת שרוולים. הגברים חובשי כובעי בוקרים ואילו הנשים מטפחות ראש צבעוניות. הם כמעט לא מתקלחים וגופם נעדר שיער. לא פעם הם הסתכלו בתדהמה על שערות הידיים והרגליים ומשכו אותם כאילו לוודא שהן אכן מחוברות לגופנו. השפה הטיבטית, קשה מאד לאוזניים מערביות ומלבד "טאשי דאליי" שהיא מעין ברכת שלום לא הצלחנו לקלוט מילים נוספות. באחד הפעמים פגשנו מספר טיבטים שעסקו בפריקת אבנים ממשאית. בירכנו אותם לשלום וישבנו מולם וניסינו לקשור איתם שיחה בסימני ידיים. כך במשך כ- 20 דקות ניסינו לתקשר איתם ללא הרבה הצלחה, אבל הם היו כל כך חביבים ומלאי סקרנו ובייחוד נהנו להסתכל בתמונות שלהם על צג המצלמה הדיגיטלית של ישראל ושלי.
אורי והיאק. צילם: ישראל קיסר
הדרכים שרכבנו עליהם היו דרכי עפר טובות שחצו מידי פעם נחלים זורמים. לאחר מספר ימי התאקלמות, כבר לא הייתה בעיה לרכוב, מלבד העליות לפאסים. נוף הרמה מורכב ממישורים רחבי ידיים ששלשלאות הרים לא גבוהות חוצות אותם. בשקעים היו אגמי מים בעלי צבעים של כחול וטורקיז. כדי לעבור מעמק אחד למשנהו היינו צריכים לטפס עליות לא ארוכות, אך בגובה של 4700 מטר ומעלה עליות אלו היו מבחן של רצון וסיבולת. ההרגשה הייתה כאילו הלב רוצה לצאת מבטן החזה מרב מאמץ, ושהגוף נלחם נואשות על כל מ"ל של חמצן. בסוף העלייה, אי אפשר היה לדבר והיה צריך לחכות מספר דקות עד שקצב הנשימות יחזור לסדרו. באוכפים בהם עוברים הפאסים הטיבטים ערמו גלי אבנים שלהם קוראים הם קוראים מאני. על חלק מהאבנים חקוקים מנטרות בסנקרסיטית ולעיתים דגלי תפילה מונחים על גל האבנים. במשך השנים העוברים בפאס מוסיפים אבנים נוספות לערמה וגל האבנים גדל עם הזמן.
באחד מימי הרכיבה בשבוע הראשון, לאחר ירידה ארוכה ויפה הגענו לכפר קטן בשם Chinglung. עצרנו לקנות קולה במכולת קטנה והפכנו לאטרקציה בנוף המקומי. במעלה הכפר חלפנו על פני חצר בית הספר האזורי והחלטנו להיכנס. מיד הקיפו אותנו המוני ילדים לבושים כולם בחליפות טרנינג אדומות. הילדים לא עזבו אותנו ולא חדלו להתפעל מהאופניים המשוכללים. במרכז הרחבה, עמד ג'נט של רכב ששמש בתור פעמון. הגענו בשעת ארוחת צהריים. בחדר האוכל, הילדים נעמדו בתור ארוך. שתי נשים הגישו לכל ילד קערה מלאה במרק איטריות מתוך סיר גדול. בשל המרחקים הגדולים בין כפר לכפר וקשיי הגישה, הילדים שוהים בבתי הספר במשך שבועות במעין תנאי פנימייה ומקבלים בין היתר ארוחות חמות. לאחר כשבוע של רכיבה הגענו לעיר המחוז הסינית Baingong שהטיבטים קוראים לה Banga. בכלל הנושא הזה של שמות מקומות הוא מאד מסובך בטיבט משום שהסינים שינו את השמות של חלק מהמקומות והטיבטים מעדיפים לשמור על השם הישן וכך לחלק מהיישובים יש מספר שמות ובמפות וכדי להוסיף על הבלבול גם מיקומם משתנה ממפה למפה. לאחר שבוע ללא מקלחות, חלמנו על מקלחת במלון שלטענת המדריך שלנו היה היחידי בעיר. העיר מורכבת מרחוב ראשי שמשני צידיו חנויות. הרחוב מלוכלך וריח של שתן עולה בכל מקום. בקצה העיר, ממוקם שוק הבשר שבו מוצגים למכירה על המדרכה נתחי בשר יאק. בסמוך לשוק הבשר, ישבו מספר אנשים ששיחקו בקובייה שהוא אחד המשחקים הנפוצים בטיבט. כל שחקן בתורו הופך כוס שבתוכה שתי קוביות ומכה על בסיס עשוי מעור מתוח ויוצר קול חזק ומקווה שסכום המספרים יהיה קרוב להימור שנתן לפני הטלת הקוביות. נכנסנו למלון וריח עז של ליזול הגיע אלינו. להפתעתנו הרבה החדרים היו תפוסים ע"י משלחת סינית שהגיעה מלאסה. בלית ברירה התאכסנו במלון זול ומטונף שבפתח כל חדר היה דלי עם גללי יאק להסקה. מלון מזוהם זה היה כמובן ללא מקלחות. רינג' המדריך הטיבטי שלנו הציע שנתקלח במקלחות ציבוריות. זו הייתה מקלחת שקשה יהיה לשכוח אותה בחיים. עברנו בחצר מטונפת ונכנסו למבנה שבו עמדה אישה וכבסה בגדים בתוך גיגית גדולה, מאחוריה הייתה מונחת ערמה של אווזים שחוטים שנמרטו מנוצותיהם ובצד השני גיגית גדולה של מים ובתוכה דגים שיועדו למאכל. המקלחת הייתה בתוך תאים ובזוגות. הרצון להתקלח, התגבר על הרגשת הגועל והמים החמים שחוממו כמובן על גללי יאק עשו את שלהם ועד מהרה שכחנו את המראות בחוץ והפקרנו את גופינו לזרם המים החמים. כשיצאנו הדגים בגיגית כבר לא שחו...
לאחר מכן הלכנו ברחוב המרכז, כשאר אחרינו משתרכת קבוצה של כ-40 תלמידם לבושים באותה תלבושת אדומה אחידה. אין ספק, את העיר הקטנה הזו פוקדים מספר מועט ביותר של תיירים כך שכל אחד מהם הופך לאטרקציה. מה שעוד לא נוכל לשכוח הוא את שירותי המלון שבו התאכסנו. קשה לדמיין שיש עוד שירותים כאלו בעוד מלון בעולם. מהקומה השנייה של המלון נבנה חדר קטן שבלט החוצה ממבנה המלון. בתוך החדר הזה היו שני חריצים קטנים ומתחתם כלום... הכל נפל פשוט ממרומי הקומה השנייה אל הקרקע למעין בור פתוח בסמוך לכניסה של המלון- היגיינה טיבטית במיטבה! שמחנו לעזוב את Baingong ולהשתמש בשירותים היותר נקיים בטבע...
"הפרא". צילם:ישראל קיסר
ככל שהתקדמנו צפונה לכיוון אגם סילינג, הנוף נעשה יותר צחיח, והעשב שצמח על המורדות נעשה נמוך יותר. הבדלים אלו נבעו מגראדינט המשקעים, החלק הצפון מערבי של הרמה הטיבטית הוא למעשה מדבר בצל הגשם, ועל אף הרום הטופוגרפי, כמויות המשקעים שבו הן נמוכות כ- 200 מ"מ גשם בשנה וזו הסיבה העיקרית לכך שמספר הנוודים החיים באזור הוא קטן יותר. במישורים ראינו מידי פעם עדרי אנטילופות שדילגו בחינניות. האנטילופה הטיבטית היא מין מוגן וכיום הסינים מקפידים שהנוודים לא יצודו אותן. בנוסף לאנטילופות, ראינו שועלים שפרוותם העבה מאפשרת להם לעבור את החורף הקשה ברמה הגבוהה. בשל העובדה שאין עצים, הציפורים מקננות בתוך מחילות באדמה. לאורך הדרך ראינו מחילות רבות של מכרסמים שיצאו להתחמם בשמש, ונמלטו לחוריהם מיד לאחר שחלפנו לידם.
יעל וילד טיבטי. צילם: ישראל קיסר
את האזור חוצות מספר דרכי עפר שהם למעשה צירי התנועה העיקריים, שכן מצפון לאגם נאמטסו, אין כבישים סלולים. הטיבטים נעים כשהם רכובים על אופנועים סיניים או באמצעות משאיות שעבירותן בדרכי העפר טובה. אין כמעט שירותי דרך או תיקונים, כך שהנהגים חייבים לדעת להתגבר על תקלות בדרך. באחד הימים פגשנו משאית של אחד המנזרים בלאסה שיצאו לסיור במערב טיבט ובמהלכו הם בקרו באתרים קדושים, כך הם היטלטלו כחודשיים בדרכים. המשאית עמדה בצד הדרך ומכסה המנוע שלה מורם כמעיד על תקלה, הנזירים עמדו בצד, ללא שום התרגשות מיוחדת כאילו הם נכונים להישאר במקום אפילו מספר ימים. למזלם, אורי ששלט ברזי המכונאות, נגש לעזור להם, ועבד במשך כשעה, כשהוא עמל על פירוק צינורות הדלק, ונהג המשאית מסייע לו. לבסוף, הוא הצליח להתגבר על סתימת דלק באחד הצינורות שהובילו דלק מהמיכל למנוע. הנזירים הודו לו וכבדו אותנו בשתי פחיות משקה מוגז. בשל תנאי הדרך והמרחקים הגדולים, הנסיעות ממקום יישוב אחד לשני אורכות לעיתים מספר ימים, ולכן בחלק מן המשאיות יש מספר נהגים המתחלפים בנהיגה הרצופה, כאשר המשאית כמעט ולא עוצרת במשך יממות רצופות. לאחר 10 ימי רכיבה הגענו לשפת אגם סילינג שהוא השני בגודלו ברמה הטיבטית. מי הטורקיז חלקים להפליא נפרשו עד לאופק. את האגם, עוטרים רכסי הרים ואף ניתן היה לראות מספר פסגות מושלגות. התמקמנו על שפת נחל שמעט מים זרמו בו ומיקמנו את המאהל. זה היה סוף המסלול, ולכאן היו צריכים להגיע שני רכבי שטח לאסוף אותנו בחזרה ללאסה. הנוודים המקומיים הגיעו מיד לבקר אותנו ואחד מהם ששערו צימח פרא ולא נראה שהתקלח בעשור האחרון זכה לכינוי "הפרא". הם התבוננו בסקרנות אל החבורה המוזרה ש"נחתה" עליהם לפתע פתאום ועל שפע הציוד שהתגולל לו בחוץ. גם במקום מרוחק זה, הם ביקשו מאיתנו תמונות של הדאלי למה, ובקשה זו העידה אולי יותר מכל על העוצמה של הבודהיזם הטיבטי ועל הכמיהה שלהם לחירות.
על גג המשאית. צילם: ישראל קיסר
את היומיים הבאים נצלנו לסיורים באזור האגם ולרחצה במימיו הקרים כקרח. האגם הגדול הזה הוא בעל נוף בתולי ולא נגוע, מעין גן עדן בראשיתי. טיפסנו לאחד מצוקי הסלע הסוגרים על האגם מצפון, ומלמעלה האגם נראה שלו ורוגע, והרגשנו כאילו הזמן עמד כאן מלכת. בסיור שעשינו מצפון לרכס נגלתה לנו הרמה הטיבטית במלוא גודלה. הנוף של אגמים, מישורים ורכסים נמוכים נמשך מאופק לאופק ללא סוף על פני מאות ק"מ, צפונה ומערבה, אנו רק הצצנו לתוך המרחבים האדירים הללו. לאחר שהרכבים בוששו להגיע ולא הצלחנו ליצור קשר עם הנהגים, החלטנו לקחת את העניינים לידיים ולנוע דרומה לקראתם במשאית. לאחר שהעמסנו את כל הציוד על המשאית, ונפרדנו מה"פרא" וידידיו שלא עזבו אותנו במשך היומיים ששהינו כאן, נותר לנו למצוא מקום ישיבה. חלק מאיתנו ישב על גבי מזרונים בתוך תא המטען של המשאית שסגור בברזנט. בתוך המשאית די מחניק וכן טלטולי הדרך מורגשים היטב. אני, אורי ומני החלטנו לבחור מקום אחר והתיישבנו על המשטח שמעל הקבינה של המשאית. כדי שלא נחליק מתחנו חבל אבטחה שאותו החזקנו במהלך הנסיעה. זו הייתה נסיעה מדהימה. ממרומי המשאית, הנוף נראה בבירור, ולא הפסקנו לצעוק ולשיר ובייחוד לישראל שישב וסבל בתוך המשאית. לאחר כ- 30 ק"מ פגשנו בשני ג'יפים טועים שהתברר לנו שהם הג'יפים האבודים שלא בדיוק הבינו היכן נקודת המפגש. הנסיעה בג'יפים ללאסה הייתה כמובן מהירה ונוחה יותר.
הקבוצה על שפת אגם סילינג. צילם: ישראל קיסר
האם הנוף הפיזי והאנושי שראינו ברחבי הרמה הטיבטית ישתנה במהלך השנים הקרובות כתוצאה מהפיתוח הסיני? קשה לדעת את התשובה. תנאי החיים, באזור זה הם קשים, המרחקים גדולים וללא תשתית מסודרת של כבישים האזור, ימשיך להיות מבודד ומנותק והיאקים ימשיכו לרעות בשלווה בכרי העשב הירוקים ויאפשרו לנוודים הטיבטים להמשיך ולנהל את אורח החיים שלו התרגלו במשך מאות השנים האחרונות ולשמר על המסורת הטיבטית מציפורני התרבות הסינית.
הכנות
1. כדי לבקר בטיבט יש צורך בויזה לסין שאותה ניתן להשיג בארץ ובאישור כניסה מיוחד לטיבט שניתן רק לקבוצות. בנוסף לכך כדי לטייל ברמה הטיבטית נדרשים אישורים נוספים מהמשטרה וממשרד התיירות. את כל האישורים הללו כדאי להוציא באמצעות חברת טיולים. אנו עבדנו עם סוכנות הנסיעות בלאסה: Tibet Chamdo International Travel Agency Tel: 0891-6331453 Email: tenpa@public.ls.xz.cn אנו יצרנו קשר עם אקו מחברת PTA http://www.ptatours.com/והיא שכרה את שירותי החברה הטיבטית (כמובן ששלמנו על תיווך זה). כמו כן היא שלחה נציגה מטעמה שפגשה אותנו בביג'ין וסייעה לנו לעבור את הבדיקות בשדה התעופה. 2. מסע ברמה הטיבטית כרוך ברכב מלווה שעליו אפשר להעמיס את כל הציוד, מים ומזון. סוכנות הנסיעות ארגנה לנו את הלוגיסטיקה הזו. רכב הליווי היה משאית מתוצרת סין, בעלת עבירות טובה מאד בשטח. הצוות כלל, נהג, טבח ועוזר טבח. הטיפול בכל נושא האוכל והקמת האוהלים נעשתה על ידם וזה די נוח בייחוד לאחר יום רכיבה מפרך או במזג אוויר קר. 3. חובה גם לשכור את שירותיו של מדריך שמכיר את האזור ודובר אנגלית. באמצעותו ניתן לתקשר עם המקומיים והוא למעשה גם מתורגמן. לצערנו, המדריך שלנו התגלה כאכזבה גדולה ובמהלך היו לנו ויכוחים מרים. מדריך טוב, הוא מרכיב חשוב להצלחת המסע. קשה מאד להתמצא בדרכים הרבות שחוצות את הרמה וביחוד שהמפות הנוכחיות לא מדויקות וכן בשל השמות הרבים שיש לכל כפר או עיירה. מדריך שמכיר היטב את האזור יכול לעזור מאד למצוא את הנתיב הנכון. 4. כדאי לביא מהארץ את פריטי המזון הבאים: שקיות מרק מהיר הכנה קופסאות טחינה גולמית תבלינים (כמו זעתר ופפריקה) קפה שחור חטיפי אנרגיה בשר משומר (לאלו ששומרים על כשרות). חלבה קרקרים את כל השאר הפריטים ניתן להשיג בלאסה במחירים סבירים וניתן גם להצטייד בה בפירות ובירקות טריים. 5. כדאי להקפיד לשתות מים מינרלים מבקבוקים שניתן לקנות בלאסה. במים מהנהרות השתמשו לבישול ולרחצת כלים. 6. כדי להגיע ללאסה יש לטוס דרך בייג'ין (אפשר באלעל). מבייג'ין טסנו Air China (כ- 6 שעות עם חניית ביניים בצ'אנגדו). מבייג'ין ללאסה ניתן חהגיע גם ברכבת שחוצה את הרמה הטיבטית (48 שעות). זה הרבה יותר זול, אבל דורש תיאומים מראש (כדאי להיעזר בסוכנות טיולים). . אבל נראה לי שהמאמץ כדאי. 7. בעדכונים לגבי המצב טיבט, ארגון כרטיסי טיסה וייעוץ, כדאי להיעזר במוש סביר שמכיר היטב את טיבט (הייעוץ בתשלום): 0542-270511 8. מפות. ניתן להשיג מספר מפות של טיבט אך רובן אינן מדויקות בסימון דרכי העפר ובשמות הכפרים. המפה המדויקת ביותר לדעתי היא המפה Tibet Travel Map בהוצאת Reise בקנ"מ של 1:1,500,000, שניתן להשיג אותה בחנויות "למטייל" וכן דרך האינטרנט בקישור: http://www.omnimap.com/catalog/int/tibet.htm?190,161 9. תקשורת. בלאסה ניתן להתקשר בטלפון סלולרי רגיל. ברחבי הרמה הטיבטית חייבים להשתמש בטלפון לוויני. כדאי לדאוג ולשכור טלפון כזה בארץ.
רשימת ציוד
חוזה הטיול עם חברת PTA