חוויות  מדרך המשי,  מאורומצ'י לטורפאן - על קזאחים אויגרים ועל מה שביניהם.
אב ובן
תכנון ובצוע: נתור- טיולי טופ, הדרכה: ד"ר חזי יצחק

מי לא שמע על המסע המופלא של מרקו פולו שיצא יחד עם אבין ודודו מונציה ועבר בדרך המשי עד בייג'ין של היום.  את הדברים המופלאים שראה תאר בספרו המפורסם. שתרומתו הגדולה הייתה חשיפת התרבות הסינית לבני אירופה.  גם או יצאנו למסע לחלק המרכזי של  הנתיב הצפוני של דרך המשי כדי לחוש מעט מהפלאים שאעליהם כתב מרקו פולו בספרו.

דרך המשי או יותר נכון דרכי המשי הם רשת של דרכים שנמשכה לאורך יותר מ-8000 ק"מ משיאן שבסין ועד לאיסטנבול שבתורכיה, עם סעיפי משנה שהגיעו לפקיסטן והודו. זוהי רשת הדרכים החשובה בעולם, הדרך שחברה את הענק הסיני במזרח עם העולם המערבי והאימפריות הגדולות של הזמן העתיק יוון ורומי. בנתיב הזה מלבד המשי היקר עברו אבני חן, בשמים, תבלינים, זהב וכן ידע מדעי, תרבותי ורעיונות דתיים נשגבים. אפשר להמשיל אותה למעין תעלה ענקית שבה נמהלו תרבויות המערב והמזרח. במהלך הקילומטרים הרבים הדרך התגברה על מכשולים  טופוגרפיים עצומים כמו המדבר העצום טאקלימקאן,  רכסי הרים אדירים כמו הרי פמיר והרי הטיאן שן שהם ההרים השמימיים, רכסי הרים שפסגותיהם נושקים לשמיים ומכוסות שלג עד. הסוחרים האמיצים היו צריכים להתגבר בדרך גם על שודדים וליסטים שארבו להם וחמדו את המטען היקר שנשאו עימהם. לאורך הדרך צמחו ערים שהפכו לאגדה בשל עושרן הרב ושכיות החמדה  שנבנו בהן, לולאן  שנקברה בחולות המדבר טורפאן, קשגר, סמרקנד בוכרה, משהד, דמשק אנטיוכיה וקוסטנטינפול היא איסטנבול. רק השמות הללו מעוררים ומציתים הדמיון ודוחפים אותך בכח בלתי  מוסבר, לצאת ולהגיע לשם.

קישור לראיון בתוכנית "ערב חדש" - ערוץ 1
קישור לראיון בתוכנית "לחיות טוב" - ערוץ 2
כתבה על המסע שהופיעה בעתון "ידיעות אחרונות"
מהומות באורומצ'י
צמד הזמרים הקאזחים

עמים שונים באו ועלו בזה אחר זה על בימת ההיסטוריה  ונתיבי המשי לאורך 1500 שנות קיומה:  סינים חאנים, יוונים, רומאים, פרסים, אוזבקים, מוסלמים מונגולים, קאזחים ושבטים טורקמניים שהגיחו מערבות מרכז אסיה. בליל של שפות, מנהגים, מזון ודתות. בודיהזם, תורתו של זרתוסטרה, איסלם,  נצרות ויהדות, לכל עם ואמונתו היה מקום לאורך הדרכים הארוכות והשנים שחלפו להם.

התנועה לאורך דרכי המשי התנהלה על גבי גמלים, סוסים וחמורים, אך בקטע ה של מדבר טאקלימקאן, היה זה הגמל הדו-דבשתי שאפשר את   המעבר באחד מהאזורים הקשים ביותר בעולם. הגמל הדו-דבשתי מותאם טוב יותר מהגמל החד דבשתי, למדבריות קרים, תודות לצמר הסמיך שמכסה את גופו. גם הוא מסוגל לנוע מספר ימים ללא שתייה ולשאת מסעות של עד 200 ק"ג. הישיבה של הרוכב בין שתי הדבשות היא הרבה יותר טבעית מאשר הישיבה על הדבשת היחידה של הגמל שאנו מכירים. כיום הגמל הדו-דבשתי הוחלף במשאיות מודרניות שנעות לאורך דרכי המשי שהסינים הופכים אותם לכבישם מהירים.  המרחקים התקצרו ודרך שארכה חודשיים, אורכת כיומיים נסיעה.

נוף בהרי נאנשן

החלק המרכזי של דרך המשי עבר חבל שיאנצ'יאנג שהוא כיום החבל האוטונומי האויגרי  ממקום במערב סין. אזור ענק הכולל את מדבר החול טאקלימקאן ואת רכסי הטיאן שן והקון-לון הלופתים אותו בפסגות שמתנשאים לגובה של 7000 מטרים. בחבל האוטונומי הזה חיים 46 לאומים שונים, נתון מדהים היוצר מגוון תרבותי יחיד במינו בעולם, מרתק ומרהיב. לתוך התערובת הזו הכנסנו את הקבוצה האתנית ה-47 במספר, שבעה ישראלים (אם תרצו יהודים) שבאו לרכוב על אופניים בחלק קטן של דרך המשי ולנסות לקלוט משהו מהדי העבר של דרך המשי ומניחוחות ההווה של אחד המחוזות המרתקים בתבל.

שבעה רוכבים (חמישה גברים ושתי נשים), צוות של חמישה סינים, שני ג'יפים, ומשאית אחת, יצאנו למסע של שבועיים לאורך הקטע בין אורומצ'י בירת שיאנצ'יאנג לבין נווה המדבר טורפאן שעל גבול מדבר טאקלימקאן. עבורי, המסע הזה התחיל בסיוט שממנו חושש כל רוכב אופניים. כאשר פתחתי את קופסת הקרטון שבתוכה ארזתי את האופניים, גיליתי לחרדתי שהחלק התחתון של שלדת האופניים נשבר. שבר בשלדה, היא תקלה חמורה שממנה כמעט ואין דרך חזרה. ברגע הראשון חשבתי, או קיי, אם אין אופניים, אני אעבור את המסע בריצה, אך מיד התעשתי ובקשתי מסטיבן המדריך הסיני שליווה אותנו  שישלח אותי בחזרה לאורומ'צי לנסות ולחפש רתך אלומיניום שיוכל לרתך את השלדה. חזרתי עם אחד הג'יפים לאורומצ'י ולאחר חיפושים רבים, מצאנו רתך צעיר שהסכים לרתך את השלדה (שעלותה כ- 2000$). בכלים פשוטים הוא בצע ריתוך גס שעלה כ-20 שקלים , אבל למזלי הרב, היה מספיק חזק והחזיק מעמד לאורך כל המסע. חזרתי לקבוצה שכבר החלה לרכוב והם נדהמו לראות אותי רוכב על האופניים שכולם כבר הספידו אותם .

ריתוך האופניים באורומצ'י

האזור ההררי שמזרחית לאורומצ'י נקרא הרי נאנשן והוא הרכס התחתון של הרי הטיאן שן הגבוה. זהו החבל של הקזאחים וחבל מכרות הפחם.  לאורך הדרך שהתפתלה בין הרים שמחשופי אבן חול אדומה עטרו אותם,  חלפו על פנינו משאיות עמוסות בגושי פחם שזה עתה נחצבו. רכבנו לביקור באחד מממכרות אלו ופגשנו את הכורים שחורי הפנים שעלו ממנהרה שירדה ק"מ וחצי למעבה האדמה. תנאי העבודה שלהם קשים מאד והמשכורת שווה ל-1500 שקלים,  והם שוהים במקום חודשים רצופים מבלי לשוב הביתה. מכרה זה היה מן הסתם אחד מהמכרות בסין שמידי פעם אנו נתקלים בידיעה קצרה על מספר כורי פחם שנהרגו בתאונה במכרה בסין. הפחם משמש בסין לבישול, חימום  ולתעשייה. הצמיחה  הכלכלית של סין בשנים האחרונות הגבירה את הדרישה למחצב היקר. לאורך הדרך גם עברנו ליד משפחות קזאחיות שהתגוררו בבתים הבנויים מלבני בוץ. הקאזחים הם מוסלמים והם מפורסמים באהבתם לסוסים ולשירה. בספר שקניתי באורומצ'י היה כתוב שהם מסוגלים לשיר ברציפות כשלושה ימים רצופים. באחד המפגשים עם שני בחורים צעירים ספרתי להם על כך, ובקשתי מהם אם הם יוכלו לשיר לנו מעט. לאחר שכנועים רבים הם התרצו ושרו בקול דק ויפה, שירים הקשורים  להיסטוריה הקאזחית. התפאורה הייתה מושלמת.  צוקים תלולים ונישאים ומתחתם מחשופים של אבן חול אדומה. אמנם הם לא שרו שלושה ימים, אבל שירתם  העידה על מורשת מפוארת מן העבר.

אזמטי

ככל שהתקדמנו מזרחה, הנוף נעשה ירוק יותר ועל המדרונות הלכו לאיטן כבשים עם טלאים קטנים.  כבשה, כבשה ובן טיפוחיה. האוויר היה מלא פעיות של הטלאים הקטנים. הערב ירד והגענו לעמק עמוק שבו זרם נהר גדול. לאחר הירידה סטיבן הציע ללון באחו קטן וחשוף לרוח.  מזג האוויר השתנה והחל לרדת גשם. מתחתינו היו מבנים  ארוכים שנראו מבטיחים יותר. גלשנו עם האופניים במורד הגבעה והגענו למחנה פועלים עלוב שהכיל חדרים רבים שבהם השתכנו פועלים  שמשימתם הייתה לבנות גשר חדש מעל הנהר הסמוך. לאחר משא ומתן, הם פינו לנו (בתשלום) שלושה חדרים,  והביאו לוחות עץ שעליהם פרשנו  את שקי השינה. בחוץ ירד גשם ולא היו לנו הרבה ברירות. בחדר הסמוך, הייתה המכולת וגם טלוויזיה- זה היה המרכז של מחנה הפועלים.  לבעלי המקום הייתה גם ילדה קטנה וחמודה שחייה  במקום מוזר זה, ילדה יחידה בין המבוגרים. בסין העבודה היא מעל הכל. חיים היכן שיש עבודה, גם אם זה דורש להעביר את המשפחה למעין מחנה פועלים כזה. בבוקר התעוררנו לקולות חזקים של ניפוץ גושי הפחם הגדולים לשברים קטנים שיתאימו לבישול.

המפגש הבא שלנו עם הקאזחים היה בדרך היורדת מההרים לכיוון נאת המדבר טורפאן. אני ולודוויק, עצרנו לחכות לרכבים המלווים. בצד הדרך  עבדו זוג הורים וילד קטן בסיקול אבנים מהשדה. הם ערמו  אבנים קטנות לתוך עגלה גדולה ואחר האב שפך את האבנים סמוך לדרך. לודוויק הצע שנעזור להם. וכך הצטרפנו אליהם לעבודת הסיקול. לאחר זמן מה הבחור הזמין אותנו לכוס תה. השעה הייתה שעת אחר צהריים מאוחרת וכך מצאנו את עצמנו מתארגנים ללינה בסלון שלהם, חדר שעל רצפתו היו פזורים שטיחים וחומם ע"י תנור פחם. . הילד הקטן ששמו היה אזמטי נהפך לחבר שלנו. אט אט, הגיעו עוד שכנים לביקור, כדי לחזות  בתיירים המוזרים. בקשתי מהם לארגן לנו מופע ריקודים והם הסכימו. לאחר ארוחת הערב, הגיעו מספר נשים ובחור עם כלי הנגינה המסורתי בעל שני המיתרים, והשמחה הייתה רבה. הנשים החלו לרקוד, מעין ריקוד מזרחי וכמה מאיתנו הצטרפו אליהם. במהרה הם זנחו את כלי הנגינה ועברו למוזיקה שהושמעה ע"י הפלאפון... כנראה שגם אצלם הולך ופוחת הדור...

רוכבים בדרך לטורפאן
הקאזחים באזור זה  חיים על גידול עדרי  כבשים וכן הם  מחזיקים עדרים של גמלים דו-דבשתיים. האזור מאופיין באקלים מדברי למחצה  ומידי פעם פוקדות את האזור בצורות. החורף קר מאד והטמפרטורות צומחות ל-  20 מעלות מתחת לאפס. למחרת ירדנו  לנהר הגדול שעבר מתחת לכפר הקטן. להפתעתנו הרבה, נתקלנו במשטח קרח שנותר מהחורף. זו היתה כמובן חוויה מיוחדת לרכוב על השלג הלבן. הנהר היה הגבול בין המחוז של הקאזחים לבים המחוז של האויגרים שגם הם מוסלמים שמוצאם משבטים טורקיים שהגיחו מערבות מונגוליה במאה ה-10 לספירה. סטיבן סיפר לי שלפני כ- 5 שנים, ניסו האויגרים להשתטלט על חלק משטחי המרעה של הקאזחים וכמה קאזחים מצאו את מותם במריבות שפרצו בין שתי הקבוצות האתניות הללו וחלק מכפריהם הוצתו עי האויגרים. כפיצוי הממשלה בנתה עבור הקאזחים את בתי האבן שבאחד מהם התארחנו בלילה. הנה גם כאן,  הקטנוניות של האדם עולה בדמים.
עמק הגפנים

היינו בגובה של 2000 מטר מעל פני הים וידענו שלפנינו ירידה ארוכה לכיוון טורפאן  ששוכנת מתחת לפני הים בתוך שקע טארים העצום. ירדנו בדהירה בדרך טובה לאורך הנהר. לאחר מכן הדרך טיפסה בעלייה מתונה וארוכה ואחריה החלו ירידות ארוכות שטסנו עליהם. הנוף הפך למדברי ונעשה חם וצחיח יותר. עצרנו לארוחת צהריים ליד תעלת מים שהובילה את  מי הפשרת השלגים לכיוון טורפאן. תעלה זו הייתה חלק מהמפעל המים האדיר של אזור טורפאן.   טורפאן היא אחת מנאות המדבר הפזורות בשוליים של הטקלימקאן  כמו אבני חן בשרשרת דרה ושבירה. דרך המשי לא הייתה מתפתחת ללא נאות מדבר אלו שהיוו תחנות  חשובות לשיירות שנעו בנתיבי דרך המשי. כמובן שדרך המשי האיצה את התפתחותם ושגשוגם. כבר לפני כאלפיים שנים השכילו החקלאים הקדמונים לנצל את מי התהום הגבוהים. המים הם מי הפשרת שלגים שיורדים על הרי הטיאן שן.  הם חפרו באר למי התהום ומשם תעלה שהובילה את המים לחלקות במורד. התעלה הפחיתה בצורה משמעתית את ההתאדות שהיא מעל 2000 מ"מ בשנה באזור זה. מידי 20-30 מטר הם חפרו פירים שלתוכם ירדו חופרי המנהרה הראשית, דרך פירים אלו ניתן לשאוב את המים ולהשקות את החלקות. מפעל אדיר של מנהרות ההשקייה שנקרא קארז כולל יותר מ-5000 ק"מ של מנהרות והוא הפך את טורפאן לגן פורח של כרמים. כדי להגיע למים  שנמצאים  עמוק, למטה יש לנקות את החול ולהרים את הכיסוי של הפיר ולשלשל לתוכו דלי חבל שקשור  על גלגלת מאולתרת מג'אנט של מכונית. שתינו מהמים האלו שנשאבו לכבודנו בעמל רב,  והם היו מצוינים.

 כאשר אתה מגיע לאורך הכביש המהיר שהסינים בנו על הנתיב הצפוני של דרך המשי והמדבר מכה בך בכל עוזו, הכניסה לגן העדן  של טורפאן היא שינוי מרענן. שכן זהו גן עדן של גפנים המשתרע על שטחי לס נרחבים כמו בנגב שלנו. הלס הוא תוצר שקיעת  חלקיקי אבק שמגיעים  עם הרוחות ממדבר הטאקלימקאן.

בעמק הגפנים מגדלים כ-90% מתצרוכת הענבים של סין, זהו הישג אדיר של תושייה ועמל של החקלאים האויגרים במשך מאות שנים,  הרבה לפני שגדלו גפנים בצרפת. יש יותר מ-100 זני גפנים וחלק גדול של הענבים מופנה לייצור צימוקים. מעל לכל בית יש בית ייבוש הבנוי מלבני בוץ שביניהם מרווחים גדולים לאיורור. בתוך בית הייבוש מאוחסנים   סלי קש ועמודי תלייה שבהם מניחים את הענבים לייבוש. הצימוקים נמכרים בשווקים בסין ובדוכני מכירה לאורך הכבישים. רכבנו בתוך העמק, לאורך אחת מתעלות ההשקייה בינות לעצי צפצפה תמירים ודקים. קילומטרים של כרמים ולידם בתים קטנים. מסביב מדבר צחיח וחם ובתוך העמק צל וקרירות נעימים. המאכל האהוב על האויגרים הוא שיש קאבאב, שיפודים של בשר כבש, וכן אורז עם ירקות שנקרא פילאף. המטבח האויגרי הוא מעין שילוב של המטבח הסיני עם המטבח התורכי וכולל הקפצה של ירקות שונים ועלים ירוקים של חסה, סלק ואף שום והרבה הרבה חריף. מנות רגילות כוללות פלפל ירוק חריף קצוץ  ומנות לאמיצים כוללים פסטות ועוף בתוך הררי פלפלי צי'לי חריפים  שיכולים להעיר את המתים. בכל ארוחה נחלקנו לכאלו שהעזו לאכול חריף  ולכאלו שהספיק להם ניסיון אחד להבין שהחריף התימני בארץ הוא ממתק לעומת החריף של האויגרים.  

למחרת התחלנו ביום רכיבה רגוע  של רכיבה למסגד אמין שבו צריח יפהפה שבנוי מלבני בוץ שרופות שהוא הסמל של העיר טורפאן ואחר המשכנו דרך כרמים למשור רחב. השמש עלתה ולקראת הצהריים החום גבר והרכיבה הפכה למתישה יותר. עצרנו ליד בית שנראה די מוזנח כדי לנוח ולאגור כוחות להמשך. תוך מספר דקות, האישה ושתי בנותיה שהיו עימה החלו לטרוח על ארוחת צהריים. הכיריים שמוסקות  על פחם עמדו בחוץ והן החלו לקצוץ ירקות ולטגן אותם בשמן כמו כן הם הגישו לנו כדורי בצק מבושלים.  האוכל היה טעים ולאף אחד לא היה כוח להמשיך. בחוץ היה חם ונכנסו לתוך החדרים כדי להימלט מחום השמש. בתוך החדר הייתה  מעין במה מוגבהת שעליה היו פרושים שטיחים וזה המקום שמשמש לשינה בלילה. בפינה ישבה בעלת הבית וטרחה על ניקוי עלים ירוקים של צמח מאכל לא מזוהה. לאחר שביקשנו רשות ממנה, השתרענו על השטיחים ונרדמנו לשנת צהריים מוזרה. איכשהוא, מבלי לשים לב השתלטנו להם על הבית והם לא רגנו ולא רטנו. אני בטוח שלא רבים בארץ היו מסכימים לכך. נפרדנו מהם לשלום והודינו להם על האירוח החם. המשכנו לכיוון העיר העתיקה גאוצ'אנג. רכבנו דרך אזור מיושב, אנשים, ילדים, בתי מלאכה, הכל חולף מול העיניים במהירות ואתה מנסה לקלוט עוד מראות שאתה מנסה לנצור בזיכרון, בין פדל לפדל. 

מגה גלונים במדבר קומטאג

גאוצ'אנג היא אחת ממספר ערים עתיקות שפרחו בעבר על דרך המשי. היא משתרעת על שטח נרחב  וכוסתה במשקעי לס במשך מאות שנים. העיר נוסדה ע"י במאה ה-2 ע"י שושלת חאן ואחר שגשגה  בזמן שושלת טאנג. במאה ה-14 היא ננטשה כנראה כתוצאה של שינוי אקלימי שגרם לאקלים מדברי יותר. העיר הייתה מוקפת בחומה באורך של 5.5 ק"מ ובמרכזה היה ארמון ומקדש בודהיסטי ששרידיו נותרו בלב האתר, שהסינים שוקדים עתה על שימורו. הסיור  בעיר העתיקה מתנהל על גבי עגלה הרתומה לחמור.

מזג האוויר השתנה במהירות וענני אבק הגיעו מדרום. סופת אבק שהגיעה ממדבר טאקלימקן הפכה את השמיים לצהובים והראות  הוגבלה לעשרות מטרים. המקומיים לא התרגשו, הם רגילים לזה. מגמת פנינו הייתה להגיע אל אגם אדין המקום הנמוך ביותר בשקע של טורפאן שהוא גם המקום הנמוך בסין. הרכיבה הפכה למלחמה ברוח ובאבק. רכבנו מאחורי הג'יפ ששבר את הרוח אך האגם היה רחוק. כך חלפו להם הקילומטרים והפכו למאבק של כל רוכב עם עצמו.  לא להישבר ולהמשיך כדי להגיע למטרה – האגם, שהוא אגם יבש.  אבל מה זה חשוב, מטרה היא מטרה וברגע שהחלטת הכל הופך למשני מלבד הרצון להגיע. בקטע מסוים הרוח שינתה כיוון והפכה לגבית. האופניים טסו על הכביש שהפך לדרך עפר שחצתה את שולי האגם היבש. זה היה מחזה סוריאליסטי, רוכבים מותשים מהרוח העזה בתוך ענני אבק במישור אדיר שמשקעי האגם יצרו צורות משונות של חיות קמאיות. לבסוף הגענו לסלע גדול שציין את הנקודה הנמוכה ביותר בסין, 175 מטר מתחת לפני הים. לפחות במקום הנמוך ביותר אנו יכולים לנצח את הסינים. ניר ולודוויק טיפסו למעלה והניפו  את דגל ישראל, והרוח החזקה  כמעט והעיפה אותם. אזור זה הוא שמורת טבע של גמלי בר דו-דבשתיים אחת מחיות הבר הנדירות בעולם שנמצאת גם במדבר גובי. גמל זה, מסוגל לשתות גם מים מלוחים ולאכול צמחי מלחות כדי לשרוד. זוהי השמורה הגדולה בעולם ומשתרעת על שטח של 77,000 קמ"ר וכוללת חלקים מאגם לופ-נור שהתייבש וכן את העיר העתיקה לולאן שהחוקר השבדי הנודע סוין הדן גילה בחולות. את המומיות שגילו בלולאן ראינו במוזיאון באורומצ'י. ואת זאת שנקראת "היפה מלולאן" ששוכבת לנצח בתוך ארון זכוכית קשה לשכוח. כדור השמש הכתום שקע ואנו חזרנו לטורפאן מלאים חול ואבק אך עמוסים בחוויות. 

הדיונות במדבר קומטאג

"ההרים הבוערים" נמשכים לאורך של 100 ק"מ ורוחבם כ-10 ק"מ והם בנויים מאבן חול אדומה שנצבעת בצבעים עזים בשעות אחר הצהריים. זהו גם אחד המקומות החמים ביותר בסין  ושמם מעיד גם על זה. ההרים חשופים מצומח  שלא מצליח להתבסס כאן בשל כמות המשקעים המזערית. עלינו עם האופניים בשביל גמלים צר שטיפס למעלה. הלך עימנו מדריך מקומי. השביל הפך לתלול וקשה היה לרכוב.  ההמשך היה על שלוחה צרה שמדרונות תלולים נמתחו משני עבריה. פסגות ההרים היו גבוהות  ורחוקות. המדריך המקומי לא ידע לאן השביל ממשיך וטען שהוא לא ראה מימיו מישהו עולה לכאן עם אופניים.   הנוף היה פראי והמשכנו להתקדם עוד מספר קילומטרים  על השביל שחלף ליד דיונות חול אדומות.  את האזור הפנימי של ההרים, כמעט ולא פוקדים אנשים  ואני בטוח שניתן עדיין לגלות בו תופעות חדשות ומעניינות.  בירידה למטה ניצב לו בודד גזע עץ אדיר שהוא כנראה שריד מתקופה לחה יותר.

בקניון שחוצה את "ההרים הבוערים" נמצא אתר מעניין מאד של " מערות אלף הבודהא". במצוק נחצבו 67 מערות שבתקרתן צוירו ציורי פרסקו נהדרים שמתוארכים למאה הרביעית והעשירית לספירה. בחלק מהמערות מצוירות 1000 דמויות של בודהא. חלק מהציורים הוסרו ע"י הארכיאולוג הגרמני קוג  בתחילת המאה העשרים,  כאשר חוקרים אירופאים גילו ושדדו את אוצרותיה של סין. היום הסינים שומרים היטב על המקום ואף מונעים ממבקרים לצלם את הציורים.  

קארז

המשכנו לרכוב לטויו (Tuyu) אחד מכפרי האויגרים הציוריים ביותר. הכפר שוכן בעמק שבו זורם נחל שמשקה את הכרמים ויוצר פס ירוק זוהר על רקע ההרים החשופים. בתי הכפר בנויים מלבני בוץ ומטויחים בצבע חום אדמדם. בשנים האחרונות הסינים גילו את הכפר הזה והכריזו עליו כאתר שימור. במרכז הכפר מסגד גדול  שלו ארבעה צריחים גבוהים. מסביבו סמטאות צרות ובתים שלהם דלתות מצוירות וצבעוניות. הכפר  הוא קדוש למוסלמים והוא מהווה מעין "מכה קטנה" והאויגרים עולים לכאן לרגל  ובמותם מבקשים להיקבר בבית הקברות הגדול שנמצא במורד  הגבעה. התארגנו לשינה בבית של אחת מהמשפחות שבכפר.  זו משפחה מורחבת שהבן הנשוי גר יחד עם הוריו. במרכז הבית חצר שבה המטבח שבו מכינים את האוכל. האם יחד עם בנותיה טרחו על הכנת הארוחה. הם שטפו ירקות, חתכו בשר, לשו בצק שממנו הכינו את הפסטה. הפסטה והרוטב בושלו בסירים גדולים.  ירקות טריים, בשר טרי ופסטה שמכינים לבד- זה המתכון להצלחה.

שוטטנו בסמטאות הכפר הצרות והעקלקלות. החיים בכפר כמו נעצרו מלכת. לזקנים יש כבוד, הבתים פשוטים והילדים משחקים בחצרות. פתאום הבנתי עד כמה אנו  שחיים בעידן המודרני ורצים אחר פלאי הטכנולוגיה, התרחקנו מהמקור, מהחיים הפשוטים, מהבתים הבנויים לבני בוץ. המשפחה שהיא כאן הציר המרכזי של החיים, אבדה את אצלנו את כוחה וחיוניותה. קינאתי בזקן המופלג שישב בפתח ביתו וניסה למכור צימוקים לעוברים ושבים, יותר כדי להעביר את הזמן מאשר להרוויח כסף, ולאחר שעה פרש לכורסה שמאחור כדי לנוח. לפתע הבנתי שהחברה המערבית, חטאה בחטא היוהרה. התרחקנו מהדברים החשובים באמת. 

בבזאר של טורפאן

יצאנו לרכיבה  באזור הכפר. ולפתע שמענו קולות תופים רמים, התקרבנו כדי לראות במה מדובר, ונאמר לנו שזוהי חתונה. החלטנו להישאר במקום  ולראות חתונה אויגרית מסורתית, הרי זוהי הזדמנות שאסור להחמיץ אותה. בחצר שלפני הבית התאספו גברים לבושים במיטב בגדיהם. בפינה הייתה ממוקמת  התזמורת שהורכבה משלושה  מתופפים ומבחור שנגן על חצוצרה, בסה"כ הם הצליחו להפיק "רעש לא קטן". מידי פעם נכנסו למעגל שתי נשים שרקדו לצלילי המוזיקה. בתוך הבית עסקו שאר הנשים בהכנת הסעודה. החתן, בחור צעיר לבוש בחליפה שחורה  וחבוש בכובע האויגרי הטיפוסי. הבחור נראה לחוץ במקצת. החימום נמשך עוד כשעתיים והזמינו אותנו להיכנס פנימה ולהתכבד. נכנסו לחדר ששטיחים היו פרושים על רצפתו, הורדנו נעליים וישבנו מסביב. אבי הכלה ציווה להגיש לנו תה וצימוקים ואחר הגיע בשר ואורז. החבר'ה בקשו רשות לצלם את הכלה ואבי הכלה הסכים אך משום מה צילום זה גרם לתקרית בין המשפחה של הכלה לזו של החתן שככל הנראה הייתה מתיחות מסוימת ביניהם ואבי הכלה בקש שנעזוב את המקום. הספקתי עוד לתת שטר של 100 יואן לחתן, מתנה מכל הקבוצה. אני מקווה שהוא יזכור אותנו לטובה. 

מהחתונה המשכנו בנסיעה לאזור  הדיונות הגדול מדבר שאנשאן (Shanshan Desert) . התמקמנו למרגלות דיונות חול עצומות בסמוך לבית קברות מוסלמי שחלקו כוסה ע"י החול. בסמוך לבית הקברות היה מפעל לייצור לבני בוץ בשיטות מסורתיות שרק הסינים עדיין מסוגלים לדבוק בהם. את מקום הטכנולוגיה תופסים הרבה פועלים סינים  שכמותם יש  כנראה הרבה בסין. נדרש מאמץ לא קטן להגיע לראש הדיונות הגבוהות. מלמעלה המראה היה מרהיב,  על אף הרוח החזקה שנשאה עימה גרגרי חול. הדיונות הגדולות רבצו כמו חיות קדמוניות שאיימו לפלוש ולבלוע את הכפרים והשדות הירוקים שמתחתם. בכיוון השני השתרע ים של חול שסופו לא נראה. החלטתי להמשיך לקו הדיונות הבא. גלשתי למטה וחציתי משור גדול שהיה מכוסה בחול שחור והתחלתי לטפס לפסגת הדיונות.  לאחר טיפוס מייגע הגעתי למעלה. הייתי לבד בכל מרחב החולות. רק חול וחול לכל הכיוונים. ים של חול שקשה לדמיין איך ניתן להתמצא במרחב הזה, ואנו היינו רק בשוליים של מדבר הטאקלימקאן הגדול והנורא , מילה טורקית שפירושה הוא "מבוך" מקום שמי שנכנס לא יוצא חי ממנו.  נזכרתי בסיפוריו של מרקו פולו שעבר כאן במאה ה-13 יחד עם אביו ודודו בדרכו אל חצרו של קובלאי חאן,  שם שהה 24 שנים בטרם שב לעיר מולדתו ונציה. מרקו פולו ספר שחייבים לחצות את המדבריות בקבוצות קטנות  של לא יותר מ-50 איש משום שאין מספיק מים בנאות המדבר לתמוך בקבוצות גדולות יותר. השיירות הלכו גם בלילה כדי להימלט מחום היום, והם קשרו פעמונים לצווארי הגמלים,  כדי למנוע מצב שבו מישהו מאבד את השיירה, דבר שפירושו הוא מוות בים החולות. גם אני הקפדתי  לזכור ציוני נוף בולטים ולסמן לי את הנתיב חזרה.    הערב ירד וחזרתי לשאר הקבוצה שהתארגנה ללינה בתוך האוהלים. אני החלטתי לישון בחוץ על הדיונה ללא אוהל כדי "לחוש" את הדיונה. הבעיה הייתה עם  הרוח החזקה שהעיפה גרגרי חול שחדרו לכל מקום. לאחר ארוחת הערב, החבר'ה נכנסו לאוהלים ואני ניסיתי  להתחפר  עמוק בתוך שק השינה כדי להימלט מהחול, אך ללא הועיל.  מהמחקרים שלנו על רוחות בנגב, ידעתי שהרוח אמורה להפסק בלילה, אך השאלה  היא אם גם הרוח ידעה זאת?  למזלי הרב התיאוריה עבדה ולאחר כחצי שעה הרוח פסקה והחול שקע, לילה שקט וקר עבר על כוחותינו בדיונה. 

היין של לולאן
 בדרכנו חזרה ממדבר החולות ראינו שוב התקהלות של אנשים בצד הדרך ושוב שמענו  כלי נגינה . ביקשנו מסטיבן לעצור כדי שנוכל לבדוק האם זו שוב חתונה. התברר לנו שהפעם מדובר בהלוויה של סינים. בתוך אוהל שהוקם הונח הארון של המנוח וכל הקהל שחבש כובעים לבנים שהוכנו מבד פשוט וגס נכנסו והשתחוו לפני תמונת הנפטר.  הסינים נתנו גם לנו את הכובעים הלבנים המשונים ואנו כמובן חבשנו אותם על הראש ואף הצטלמנו איתם. כאשר חזרנו לרכבים עם הכובעים על הראש, סטיבן כמעט יצא מגדרו ובקש שנשליך אותם. לדבריו כובעים אלו מביאים מזל רע ורק לקרובי הנפטר מותר לחבוש  אותם. הוא טען  שהאנשים שנתנו לנו אותם עשו מעשה אסור ועתה גם הנהגים שלנו כועסים מאד. אנחנו כמובן ניסינו להצטדק ואמרנו שלא ידענו שאסור לחבוש אותם. זה היה די מפליא להיווכח שגם הסינים האתיאיסטים הללו, גם הם מאמינים במשהו. נסענו  לתוך המורדות הדרומיים של הרי הטיאן שאן ולפני שהתחלנו לרדת ברכיבה, נערך לנו טקס "טיהור" שאמור היה  להשיב  לנו את המזל הטוב. הסינים אספו עשבים יבשים ואגדו אותם לאלומה. במרחק של 3 מטרים הם הניחו קערה מלאה במים שבתוכה הם הניחו סכין וסבון. הם הדליקו את העשבים וכל אחד בתורו היה צריך לקפוץ מעל המדורה ולשטוף את ידיו במים שבקערה. אני חזרתי על הטקס שלוש פעמים כדי להיות משוכנע  שאכן יהיה לי מזל טוב. בתום הטקס המוזר, הם השאירו את הקערה בשטח  וכולם  היו מרוצים. משם דהרנו מגובה של 2100 מטר לאורך כ- 40 ק"מ במהירות מדהימה. לאחר חציית משורים שוממים, חלפנו דרך כפרים מעניינים  שהחזירו אותנו  אל "ההרים הבוערים" מכיוון צפון. וכאן הגיע מסע הרכיבה שלנו לסופו.                 
לוגיסטיקה
המדריך הסיני שאיתו עבדנו היה סטיבן ז'האנג ופרטים על החברה שהוא עובד בה ניתן למצוא בקישור

http://www.silkroadadventure.com/

סטיבן הוא בחור אמין שניתן ואני ממליץ בחום לשכור את שירותיו. הוא מתגורר באורומצ'י, נשוי +1 .

 

לגבי הטיסות טסנו  עם חברת איר אוזבקיסטן לטשקנט ומשם בטיסת המשך לאורומצ'י. היו לנו בעיות עם משקל עודף ונאלצנו לשחד את הפקידים נמל התעופה בטשקנט.

בטשקנט זוהי פעולה די מקובלת.