מסע בארץ השלוחים- מרוקו 2014
דיונה בארג שיגאגה
השתתפו: חזי יצחק, איתן בינו וירון פירסט

לפני הרבה שנים, כשהייתי לוחם בגדוד 51 של גולני, קראו לנו שלוחים בשל הפראיות  וההתנזרות שלנו ממקלחות. כן, הייתה בגדוד תחרות מוזרה, מי מחזיק יותר זמן ללא מקלחת.  שלוח נהפכה בפי יהודי מרוקו למילת גנאי  להתנהגות ברברית. הרומאים קראו ברברים לאלו שלא דברו לטינית או יוונית ומן הסתם הם הרגישו עליונות תרבותית.  בערבית פירוש המילה ברבר הוא פראי. הברברים קוראים לעצמם אימאזיגן (Imazighen) שפירושו בני חורין וכנראה שזה באמת מה שמאפיין אותם. לא העליתי בדעתי שיום יבוא ואני, אתוודע מקרוב לשלוחים האמיתיים, השבטים הברברים של הרי מול האטלס במרוקו שנקראים שלוח. הם  ידועים כאוהבי  חופש, שונאי מימסד, ותמיד עשו צרות לאלו שניסו לכפות עליהם מרות. שפתם היא ניב של השפה הברברית שנקראת תישלחית. יש להם כתב מיוחד שמורכב מאותיות ציוריות שהולך ונשכח מן העולם.   במשך שבועיים למדנו להכיר את מקרוב את השבטים הללו ואת חייהם  בכפרים של הרי מול האטלס באזור  הגובל בדרום  עם מדבר סהרה.

כתבה על המסע בטבע הדברים
תמונה קבוצתית בכפר טיוואדו
שעון המים
לכפר קטן מערבית לעיר המדברית תאתה הגענו עם מדריך מקומי שהביא אותנו כדי שנראה תופעה מעניינת. בשולי בתי הבוץ של הכפר היה מבנה קטן שבו התבצע הפיקוח על חלוקת המים לחלקות השונות שכולן מושקות  ע"י תעלות השקייה. לכל משפחה מוקצה זמן בו המים מופנים  לחלקות שלה בהתאם לגודל החלקות. זמן זה נמדד ע"י שעון מים שנקרא טאנס. בתוף קערת נחושת גדולה מונחת קערה קטנה יותר שבמרכזה נקב קטן שדרכו נכנסים המים וממלאים את הקערה הקטנה. על דופן הקערה שנתות המראות את הזמן, כאשר הקערה מתמלאת במים היא שוקעת, וחלף עוד פרק זמן. על מדידת הזמן, מופקד איש זקן. הוא מחזיק חבל בידו וברגע שהקערה שוקעת הוא מוסיף קשר לחבל. מספר הקשרים מורה את הזמן. את הקערה הגדולה הוא מכסה במכה כדי שהרוח לא תפריע למדידת הזמן. חלוקת הזמנים  מתבצעת לפי רשימה שכתובה על לוח עץ ישן. 
ירון בדרך לאדראר מקורן.
מסביב ישבו מספר גברים שפטפטו ומן הסתם פיקחו על מדידת הזמן ובין היתר זה היה מעין הפרלמנט הבלתי רשמי של הכפר. האדם שניצח על  המלאכה עושה זאת כבר שבע שנים ומקבל משכורת של 30 דירהם  ליום שהם כ- 15 שקלים. לאחר שניסינו להבין את המנגנון הפיזיקלי של שעון המים, הבנתי שכל שעון פשוט שמודד זמן, יוכל להחליף בהצלחה את שעון המים הוותיק.  למה במאה ה-21,  צריך להשתמש בשעון כזה?  ואכן זה מה שקרה ברב הכפרים של הברברים, ושעון מים כזה נמצא בשימוש רק בעוד כפר אחד במרוקו. אבל במחשבה שנייה, ניתן להעריך את היופי והחכמה שהמערכת הפשוטה שעליה מושתת השלום והאמון  בין המשפחות השונות בכפר. השיטה מייצרת מקום עבודה וכן מקום מפגש לגברים.
קומקומים בשוק של תפראות

כמה יופי וכמה חכמת חיים יצרו את השיטה העתיקה הזו שצמחה מתוך הווית החיים של תושבי הכפרים שפרנסתם על חקלאות של מי השלחין הזו. שעון סיני זול, אמנם יעשה את העבודה, אך הוא אינו משקף את החיים של דורות של אנשים שחיו כאן. שעון המים העתיק הטאנס שמן הסתם יעבור בעוד מספר שנים מהעולם משקף את המציאות המשתנה של שבטי השלוח במרוקו. ניסיתי לשווא להשיג שעון כזה, ואף נפגשנו עם בעל המלאכה שיצר אותו, אך הוא הפסיק לעבוד בנחושת משום שזו הזיקה לבריאותו. 

עמק אמלן.
טוב שם משמן טוב
אל העיירה היפה תפראות השוכנת בלב הרי מול האטלס בגובה של 1000 מטר מעל פני הים, הגענו בשעת לילה מאוחרת, לאחר נסיעה ארוכה מנמל התעופה ע"ש מוחמד החמישי בקזבלנקה,   בג'יפ חדיש שעל גגו קשרנו שלוש קופסאות קרטון שהכילו את אופני ההרים שלנו. תפראות היא המרכז  העירוני של הכפרים השוכנים בעמקים שבין הרי הגרניט הוורדים מצפון מתנשאים פסגותיו של ג'בל לקסט לגבוה של 2300 מ, ומדרום הפסגות של אדרר מקורן.  לי הזכירה את סנטה קתרינה בהר הגבוה בסיני.
בית בד מסורתי.
במרכז העיירה שוק מעניין שבו בעלי המלאכה, סנדלרים ונפחים מייצרים את מרכולתם. ביום רביעי בשבוע  מתקיים השוק השבועי הססגוני, אליו מגיעים רוכלים מכל הכפרים שמסביב ואף ממקומות מרוחקים יותר.  תבלינים, תמרים, ירקות ודגים  מוצעים למכירה. הכל צבעוני ושוקק חיים.  השוק הוא גם מקום מפגש חברתי ומאפשר  קשר בין המשפחות מכפרים שונים. לכל מספר כפרים יש יום שוק אחר.   המוצר המפורסם ביותר של הרי מול האטלס הוא ללא ספק שמן הארגאן. השמן מופק מהפירות של עץ האראגן (Argania Spinosa) שהוא עץ מחט רב-שנתי, המזכיר את הזית. העץ גדל רק רק בצפון מערב מרוקו ובעיקר בהרי מול האטלס.  
הסלעים הצבועים מדרום לתפראות.

הוא שריד לאקלים לח יותר שהיה באזור לפני 6000 שנה ופעם אזו תפוצתו היה דרומי יותר. ככל שהדרמנו העצים נעשו קטנים יותר  ובקרבת הסהרה נעלמו לגמרי.  העץ משמש גם כמרעה לעיזים והפירות  הבשלים שצבעם צהוב נאספים ע"י הנשים.  כל מלאכת הפקת השמש מתבצעת ע"י הנשים שמאוגדות במעין קואפרטיבים ומספקות להם עבודה. האגוזים מפוצים ביד ולאחר קליה, הם נכבשים למעין עיסה חומה שאותה הנשים לשות בידיים ומממנה מופק השמן.  מופקים שני סוגי שמנים, שמן היקר יותר הוא שמן  לשימושים קוסמטיים (כ-200 ₪ לליטר) ושמן מאכל בעל ריח חריף שצבעו חום ענבר (כ-125 ₪ לליטר). המחירים דרך אגב, קבועים בכל המקומות ונשמרים בקפדנותו ובאירופה מחירו מגיע ל-80 יורו לליטר.  השמן עשיר בויטמין E, ומחקרים מודרניים אישרו את תרומתו להפחתת כמות הכולסטרול ולמניעת טרשת עורקים. בחנויות בתפראות, ניתן למצוא מגוון גדול של מוצרי קוסמטיקה שמבוססים על שמן הארגאן החל בקרם פנים וכלה בסבונים ובשמפו.   יתרונות אלו, הם למעשה שהצילו את עצי הארגאן שלפני מספר שנים היו בסכנת הכחדה. 

עמק אמלן

לעמק אמלן שמצפון לתפראות, יצאנו לרכוב יחד עם עלי, בחור צעיר ששמש לנו מדריך. בעמק רשת של כפרים המחוברים ביניהם בדרכי עפר. רכבנו לכפר אומסנאת שבו יש בית מסורתי פתוח לתיירים. בעל הבית עבד אל סאלאם שהתעוור במהלך נפילה במשחק כדורגל, הפך את הבית למעין מוזיאון שבו אוסף של כלים חקלאיים עתיקים.  לאחר הסיור ישבנו עמו  לשתות תה. הוא שמח מאד לשמוע שאנו מישראל, וסיפר לנו על היהודים שחיו באזור בעבר ועל הקשרים הטובים שהיו בין הברברים למוסלמים. בנו הכין לנו תה מתוק שנמזג לכוסות זכוכית יפות.  לאחר שתיית התה הוא החל לפרוט על העוד ויחד עם עלי, הם שרו מספר שירים מסורתיים.  אלו היו רגעים קסומים שבהם הצלילים העבירו אותנו לתרבות אחרת ולזמנים אחרים.  

מאומסנאת המשכנו דרך שבילים צרים לכפר הבא. מעל הכפרים החדשים במורדות ההרים, ניצבים נטושים, כפרי הבוץ הישנים ששיני הזמן נגסו בם. בקירות המתפוררים ניתן עדיין לראות עיטורים יפים שנותרו מעל המשקופים. לצערנו, בכפרים בעמק אמלן, גרים כיום רק הזקנים, הצעירים הגרו לערים הגדולות, מרקש וקזבלנקה כדי לחפש עבודה. את הכסף הם משקיעים בבניית בתים יפים יותר שאותם הם פוקדים רק בחופשות, כך שהכפרים שהיו פעם שוקקי חיים, הפכו לנוגים. זוהי מגמה כללית  בהרי אטלס של נטישת  הכפרים ואורח החיים המסורתי לטובת הערים הגדולות שבהן נמצא הכסף. 
בכפר הגדול תהלא, חפשנו  ומצאנו את בית הקברות היהודי. ידענו שבמקום הייתה קהילה יהודית שעלתה לארץ. בית הקברות מוקף בגדר חדשה שמאחוריה מצבות שעליהן כתובות בעברית שכבר לא היה קל לקרוא אותן. זה היה מאד מרגש לראות בכפר הנידח הזה, את השרידים לקהילה שחיה  בלה הרי מול האטלס. המשכנו לחפש בכפר את שרידי המלאח,  כך נקרא הרובע היהודי בכפרים ובערים במרוקו. אחד המקומיים הוביל אותנו דרך סמטאות צרות לשטח שעליו היו בתים של יהודים. כיום  נבנים כאן בתים חדשים. המקומיים מעריצים עד היום היהודים והזקנים שבהם יודעים לספר על היחסים הטובים שהיו  להם עם היהודים. לכל מקום שהגענו ואמרנו שאנחנו מישראל, זכינו לכבוד ולהערצה. טוב לדעת שיש מקום בעולם שאנו מתקבלים באהדה. 
תזכורת מעבר גשום יותר
מתפראות נפרדנו ביום סגרירי  וגשום. שכרונו ג'יפ שנהגו בחור צעיר בשם יאסין אמור ללוות אותנו במשך המסע שלנו לסהרה. הסתבר שהבחור מוסלמי אדוק, הרבה יותר מן הממוצע, והקפיד על כל חמשת התפילות. בנוסף לכך הייתה לו אפליקציה בפלאפון שהורתה לו על זמן התפילה בניגון של אללה ואכבר. הוא גם הקפיד לצום כל יום שני וחמישי מהבוקר על הלילה.  במשך הימים הבאים היו ניהלנו שיחות ארוכות על האיסלאם ואף על חיים בגן עדן. לימדנו את הניגון של ערב שבת "שלום עליכם מלאכי השלום" שאותו משום מה מאד אהב.  זה היה מוזר בהתחלה, אך למדנו לכבד אחד את השני, על אף  האמונה  השונה.  

רכבנו לאורך הכביש הנהדר היורד בקניון של עיט מנצור. לאורך הדרך חורשות דקלים יפות. חלפנו על פני קצבות מתפוררות ששיני הזמן עשו שמות בלבני הבוץ. עם ערב הגענו לכפר טיוואדו, שבו התארחנו אצל היאשם, שאיתו יצרתי קשר עוד מהארץ. בן דוד מוחמד ס'אחנון הקים את המלון הקטן ופיתח טיולי אופניים באזור, אך תאונה מחרידה עם אופנוע, קיפחה את חייו. הברברים כורכים סביב ראשם צעיף ארוך בד"כ כלל בצבע כחול. באחד הנסיעות נכרך זנב הצעיף בגלגל הקדמי של האופנוע  וחנק למוות את  הבחור.   גם כאן, רב הצעירים עזבו את הכפר והגרו אל העירם הגדולות.  

למחרת רכבנו עם היאשם לעבר אוכאס שבה חרותות סלע מרשימות. רכבנו בואדי רחב עד  לגוש סלעים שחור שעליו היו ציורי סלע שנעשו בנקישות  של חפץ חד על שכבת הסלע הכהה.  הדבר המעניין שניתן למצוא ציורים של ג'ירפה, קרנפים ונמר. התופעה הזו מופיעה לכל רוחב צפון הסהרה וזוהי אחת העדויות לכך לשינויי אקלימי שהתרחש באזור לפני כ-8000 שנים, ואז רב רובו של הסהרה היה מעין סוואנה עם אקלים לח יותר. שינויים אקלימיים אלו נובעים כתוצאה משינויים במסלולו של כדור הארץ סביב השמש ובשינויים בנטיית ציר הסיבוב שלו. הקדמונים שיצרו את הציורים הללו חזו במו עיניהם בקרנפים ובגירפות שרעו במרחב הזה שעתה הוא צחיח לחלוטין מלבד מספר נאות מדבר.

חתונה מרוקאית
מטיואדו המשכנו מזרחה ודרומה לעבר העיר המדברית תאתה. השוכנת  על גבול הסהרה. הקור של הרי מול האטלס התחלף בחום ובקרינה חזקה. זה היה רק האביב  והחום כבר היה כבד ואפשר רק לדמיין מה קורה כאן בקיץ. צירפנו מדריך דרך מקומי שהכיר את האזור, ורכבנו מצפון לרכס של ג'בל באני  שמדרומו משתרע המרחב הגדול של הסהרה. רכבנו  לאזור נוסף של ציורי סלע, ואחר המשכנו לרכב בשוליים של ואדי רחב, הג'יפ התקדם במקביל לנו, בדרך לא דרך ולבסוף שקע בחול ליד ואדי רחב שבו עצי דקלים רבים והמדרון הסמוך גלשה דיונה  יפה.
. זו  כבר הייתה שעת צהריים  והיה צריך עזרה כדי לחלץ את הג'יפ, נצלנו את הזמן כדי לסייר בין הדקלים. פגשתי מספר נשים מהכפר הסמוך שטיפלו בעצי הדקל. כל הבקשות של לצלמן העלו חרס,  וזו בדרך  כלל הייתה התגובה בכל המקרים. קשה מאד היה לצלם את הנשים ולעיתים זה מאד מתסכל. לאחר שהג'יפ חולץ בעזרתו של רכב שהגיע במיוחד,  רכבנו לקצבות הרוסות של כפר שבו התגוררו יהודים שעסקו במסחר עם השיירות שהגיעו מטימבוקטו שבמאלי. הכפר המתפורר שכן על גבעה נישאה הבתים הדוממים ידעו בודאי ימים טובים יותר. חזרנו דרך הכפר הברברי טיגיוסאלט, וירון עצר לשוחח עם אחת הנשים שהזמינה אותנו לאכול. זה היתרון הגדול של האופניים שהם מאפשרים לך ליצור מגע קרוב עם המקומיים. התברר שהוזמנו לארוחת צהריים  של יום החתונה. 
לאחר שחלצנו נעליים, הוזמנו לשבת על שטיחים בחדר האורחים הגדול שחוץ מהשטיחים אין בו כלום. בחדר היו כ-30 גברים שישבו ופטפטו ביניהם. בפינה ישב החתן לבוש בחליפה חדשה ונראה מרוצה מאד.  היינו צריכים לעבר וברך את כולם לשלום. לאחר כמה סבבים של תה ועוגיות מתוקות, היה סבב של נטילת ידיים לתוך כלי מתכת יפה ולחדר הוכנסו שולחנות עגולים נמוכים,  שעליהם הונחו טאג'ינים גדולים שבם בושל בשר כבש בשזיפים.  המנהג הוא לאכול בידיים. לאחר הטאג'ין הוגשו פירות, תפוזים ותפוחים שהם הקינוח המועדף אצל הברברים. בחדר היו רק גברים והנשים היו בחדר אחר.  שוב נטילת ידיים ולאחריה  עוד סבבים של תה נענע מתוק.  בתור מתנה השארנו לחתן בקבוק של שמן ארגאן. בעבר חתונה הייתה נמשכת שבוע ימים, אך בעקבות העלות הכלכלית הגבוהה של שבוע שלם של ארוח, החתונה צומצמה לשלושה ימים בלבד. הכנסת האורחים הייתה מדהימה, וקשה היה לקום ולהיפרד מהם. 
אירוח כפרי
הדרך מתאתה לפום זגויד  הייתה ארוכה וחד גונית ועברה בואדי רחב  שבו היו מפוזרים עצי שיטה כמעוט כמו בנגב שלנו. הרכיבה הייתה מונוטונית ולקראת ערב ראינו מרחוק כפר ברברי  והחלטנו לנסות את מזלנו. הגענו לבאר המים שנערות העלו את המים בדליים הקשורים לחבל ומילאו קנקנים צהובים, ממש כמו בסיפורי התנ"ך. הכפר בנוי היה מבתי בוץ שלא נראו במיטבם.  הערב ירד ואני ניסיתי  את מזלי ושאלתי אם ניתן לקנות מהם לחם.  לאחר כמה נסיונות כושלים, הגיע בחור צעיר ואמר שהוא יביא לנו לחם, העזתי ושאלתי אם ניתן יהיה תמורת תשלום לישון באחד הבתים. 
הוא חזר לאחר כמה דקות  עם תשובה חיובית.   הוא הוביל אותנו דרך סמטה צרה לשער שממנו שהוביל אותנו לבית גדול. למרות החזות הדלה מבחוץ, בפנים הבית היה נקי ומרווח. התמקמנו בחדר האורחים  ואחמד זה היה שמו של הבחור הצעיר הכין תה וגם אביו הצטרף וסיפר לנו על החיים בכפר המרוחק הזה על הבצורת של השנים האחרונות. גשם לא ירד כאן במשך כמעט שלוש שנים, דבר שהשפיע על היבולים. את ארוחת הערב, אכלנו בבית של אחות של אביו. האירוח היה מדהים, לכאן תיירים לא מגיעים ואנו היינו יחד עם משפחה ברברית. 

הארוחה התנהלה לפי כל הכללים.   בנה של המארחת עבד אל כרים היה טיפוס צבעוני שעבד בקזבלנקה ולא הפסיק לספר סיפורים. דיברנו איתם  בערבית ותוך מספר דקות הרגשנו בבית.   בבוקר הוזמנו שוב לארוחת בוקר, ועבד אל רחמן, ערך לנו סיור בבית שבו חדרים רבים ואף מחסן שבו נשמרו כלים חקלאיים מזמנים עברו. הצטלמנו למזכרת , והמשכנו בדרך לפום זוגיד, עיירה מדברית שממנה יוצאים אל הדיונות של ארג שיגאגה.

רק חול וחול

כדי להגיע לדיונות הללו, רכבנו במישורי המלחות של איריקי, משורים חשופים מצומח.  את החלק החולי האחרון עברנו בנסיעה בדיונות עד המאהל שלרגלי הדיונות.

מישהו כאן עלה על הרעיון המבריק של לשווק לתיירים האירופאים את הדיונות. וכך למרגלות הדיונות הגדולות הקימו מספר יזמים מאהלים מפוארים בהם ניתן לישון ולאכול בנוחות ולחוש משהו ממדבר סהרה שמצטייר כמדבר של דיונות אינסופיות. למעשה רק כ-20% משטחו של הסהרה מכוסה בדיונות חול, כל שאר השטח הוא ברובו, חמאדות אבן והרי של אבן חול. עם שחר טיפסנו אל הדיונה הגבוהה. דרומה  אל הגבול הקרוב עם אלגיריה השתרע ים של חול, שתי וערב של דיונות חול, בעלות קוי מתאר קמרוניים בעלי רכסים צרים כסכין. הרוח מפסלת בחול ויוצרת יופי מדהים של צורות מחוטבות. 
הצד הפונה אל הרוח מתון ואילו הצד החסוי מהרוח תלול מאד ובזווית של 330.  השמש עלתה, וקרני השמש החלו להכות בחול, עוד יום עלה המדבר.  מארג שיגאגה המשכנו בנסיעה למחמאיד ששוכנת על ואדי דרע שהוא הנח הגדול במרוקו  שיורד מהרי  האטלס הגבוהים ועד האוקינוס האטלנטי לאורך של כ-1200 ק"מ. לאורכו עברה דרך השיירות החשובה שחצתה את הסהרה  והובילה למרקש. בעבר שיירות של גמלים נושאי, זהב, סחורות  ועבדים עשו את דרכן מאפריקה שמדרום לסהרה אל השווקים של מרקש.

מזגורה שבואדי דרע ועד לטימבוקטו מהלך של 51 ימי הליכה של גמל שבדרך חוצים את אחד מהמדבריות הקשים ביותר בתבל. במעבר בסהרה שלטו שבטי הטוארג המפורסמים (האנשים הכחולים) שהובילו את השיירות וגבו גם דמי חסות. הם היו אדוני המדבר ולא כדאי היה להתעסק איתם.   עם השיירות עברו גם רעיונות תרבותיים וחברתיים וקשרה בין תרבויות שונות ובין אפריקה ואירופה. המצאת הרכבים התפתחות הגבולות  באפריקה הביאו לדעיכתן של שיירות הגמלים ולנפילתה של טימבוקטו האגדית  שבמאלי (לשם הגעתי ברכיבה ב-2010) . כיום ניתן לראות שיירות גמלים המובילות מלח בבילמה שבניז'ר ובשקע דאנקיל שבאתיופיה.  חלפו להן ימי הזוהר והרומנטיקה של אורחות הגמלים לבלי שוב. 

ואדי דרע
בנאות המדבר של ואדי דרע התערבבו עם  השנים, מספר קבוצות אתניות. ברברים, ערבים ואנשי המדבר שהם כהי עור שנקראים סחראווים (סחרה הוא מדבר בערבית וכאן שמו של מדבר סהרה. ואדי דרה הוא פס ירוק של דקלים המתפתל בתור נוף צחיח של הרים קרחים. לעיירה תמגראות הגיענו בשעות אחר הצהריים. יצאנו לסיור בתוך  הסמטאות האפלוליות של הקסבה. המבוך הזה נועד להגן על התושבים שהתגוררו בקסבה, אבל להקל על עומס החום, שכן  הרבה יותר קריר ונעים בתוך הקסבה מאשר האזור החשוף לקרינה החזקה של השמש.
לפני שהתכוונו לעזוב את המקום, שמענו קולות מוזיקה שהלכו וקרבו.  שיירה של גברים ואחריה נשים שלבושות במיטב בגדיהן עשו את דרכם לרחבה של המסגד. נקלענו באקראי לחתונה. בתוך הרחבה נעמדו שתי שורות של גברים שתופפו בתופים מרובעים ונעו מד לצד. בתווך שני גברים נוספים נלחמו ביניהם בחרבות. זה היתה חתונה ברברית מסורתית. בקשנו אישור לצלם ולהפתעתנו התשובה הייתה חיובית ואנחנו קפצנו על המציאה עד שאדם מבוגר בקש מאיתנו להפסיק. החבורה גמרה לנגן ויצאה בשיירה לכיוון בית החתן כאשר הנשים והילדים מלווים אותם מאחור. 
מהעיירה המשכנו לרכב עוד כ-18 ק"מ עד זגורה, כאשר חלק מהדרך עשינו לאור פנסים. נכנסנו לזגורה בסערה והילדים המקומיים השתאו לראות שלושה  רוכבי אופניים טסים ברחובות של העיר. זגורה הייתה בשבילי סגירת מעגל לכאן הגעתי ב-1997 במסע אופניים שבו חצינו את הרי האטלס הגבוה. מאז חלפו להן כמעט 17 שנה והעיר גדלה והתפתחה. היהודים ששם  משפחתם הוא זגורי הגיעו מעיר זו. בעבר הייתה בה קהילה יהודית משגשגת, אחת מיני קהילות יהודיות רבות לאורך ואדי דרע. 
למחרת רכבנו בנאות המדבר לאורך ואדי דרע מצפון לזגורה.  זהו אזור חקלאי, זרוע בכפרים קטנים ובקסבות יפות. בחלקות הקטנות בינות לדקלים, המקומיים מגדלים, גזר, תפוחי אדמה, עגבניות ושאר ירקות. החלקות מושקות במי תהום שנשאבים מבארות. בשנים האחרונות יש ירידה במפלס המים בשל  ירידה בכמות המשקעים שמאפיינת את דרום מרוקו. רשת של דרכים מחברת בין הכפרים,  וכלי  התחבורה הנפוץ הוא החמור והאופניים.  לאחר מספר שעות רכיבה, החל הרעב להציק לנו, וחיפשנו חנות שנוכל לקנות בה מספר מוצרי מזון.  הגענו לאחד הבתים שבו הייתה מעין חנות כזו, לאחר שיחה עם בעל הבית, שאלתי אם יהיה מוכן להכין (בתשלום), לנו קוסקוס.
הוא הסכים לארח אותנו בביתו וכיבד אותנו בתה. בבית התגוררו גם הוריו. ישבנו על השטיחים בחדר האורחים וחיכינו לקוסקוס. לא ידענו  שכאן לא מכינים את הקוסקוס משקיות, אלא מכינים את הפתיתים מהתחלה וזה אורך כמעט שעה וחצי. לבסוף הגיע המגש המיוחל, הר של קוסקוס ועליו חתיכות דלעת מבושלת ונתחי עוף. מנה צבעונית מדהימה וטעימה, זה היה הקוסקוס הטעים ביותר שאכלנו במרוקו.  הודינו לבעל הבית, ושילמנו לו 100 דירהאם  (50 ₪) ונפרדנו לשלום מהמשפחה. לאחר מכן, הבנו מיאסין, שבעל הבית אמר שאללה עזר לו היום ושלח לו אותנו, כי בזמן האחרון, החנות הקטנה מפרנסת בקושי את המשפחה. 
המשכנו לרכוב לאורך חורשות הדקלים, הערב ירד, והכפריים שעמלו בשדות, החלו לחזור לבתיהם. קרני השמש האחרונות האירו את פס הדקלים  הירוק המתפתל בנוף הצחיח, וצבעו את ראשי הדקלים בזהר ארגמני. דרך העפר התחברה לכביש הראשי שמחבר את זגורה עם ורזאזאת שיושבת למרגלות הרי האטלס הגבוה. החשיכה ירדה על ההרים, ולפנינו עוד הייתה נסיעה ארוכה עד לורזאזאת וצריך להעמיס את האופניים על גג הג'יפ. במהלך השבועיים האחרונים למדנו להבין שכינוי הגנאי שלוח הוא שגוי והלוואי שכולנו היינו מכניסי אורחים ולבביים כמו השלוחים. 
מידע שימושי

. טיסות וויזות

אין טיסה ישירה מהארץ למרוקו, אך ניתן לטוס למרוקו דרך אירופה. אנחנו טסנו עם חברת אלאיטליה לקזבלנקה דרך רומא. עלות הטסת האופניים היא 80 דולר בהלוך ו-80 יורו בחזור.   התעריף קבוע ללא קשר למשקל הקרטון, כך שניתן להכניס לקופסא כל מיני פריטים נוספים. סוכנות הנסיעות דואגת להוצאת הויזה למרוקו ולתיאומים הנדרשים בשדה התעופה. עלות הויזה 70 דולר, האשרה  בדרכון ניתנת בשדה התעופה במשרד צדדי  ולא בדלפקים הרגילים. נדרשת מעט סבלנות, אך בדרך כלל אין בעיות מיוחדות. שערי החליפין בשדה התעופה הם טובים וכדאי להמיר כסף זר למטבע מקומי.

2.  חברת  טיולים בתפראות שאיתה ניתן לתאם את הלווי כולל לסהרה  היא  Tafraout Aventure

www.tafraute-aventure.com שהמשרדים שלה במרכז תפראות בקרבת מלון Salama.

כדאי לערוך חוזה מסודר עם בעל החברה מוחמד ולסכם את כל הפרטים מראש, כולל מזון לימי הטיול ולינות בדרך. מומלץ גם להתמקח  על המחיר.

 

3. מדריך אופניים והליכה באזור תפראות Ali Lamine      :

arts_guideQhotmail.fr

4. ליצירת קשר עם הישאם (Hicham Ouagnimne) מהכפר   Tiouadou

ולתיאום טיולים באזור של ציורי הסלע (אוכאס) וכן להתארח במלון הנחמד בכפר.

sahnoun@hotmail.com

טלפון (בתוך מרוקו):  0667095376

5. מפות:  מפה טובה של מרוקו היא מפת מישלין מס' 959

מפה טובה של אזור הרי מול האטלס עם מידע בנושאים שונים ניתן לקנות בבתי המלון בתפראות במחיר של 150 דירהם. 

Tourist map of the Western Anti-Atlas

בתפראות ניתן להשיג גם מפת כיס של מסלולי אופניים באזור וניתן גם לשכור אופניים איכותיים  בעיירה. 

6. יום השוק בתפראות הוא יום רביעי והשוק ססגוני ומעניין ולכן כדאי לא להחמיץ.

7.  ספרים: מרוקו מסדרת מדריכי Lonely Planet