חולות לוב-מסעות במדבר הלובי -ר.א. באגנולד
באגנולד ב-1927
הקדמה למהדורה החדשה
לסיפור בדפים הבאים שתי תוצאות בלתי צפויות. שתיהן מתוארות באפילוג ואף אחת לא היתה מתרחשת ללא הניסיונות המפורטים בהמשך.

ר.א.ב 1987
באגנולד מבצע מדידות בעת סופת חול
הקדמה
כמו אנשים אחרים האוספים את סיפוריהם ולבסוף מפרסמים אותם, אני
אספתי את סיפורי מסעותי.
מסעות בינות לחורבות ממלכות המדבר ואבני הריחיים של השבטים הפריהיסטוריים: מעבר לדיונות הנודדות, היערות המאובנים וימות החול, מעבר לעצם האחרונה של אדם או עכבר: במקומות בהם שום דבר לא קים, לא עשב מלבלב ואף לא תולעת שורדת: ואולי אף במקומות מסוימים שום דבר לא היה קיים מעולם:- מסעות החולקים חברויות משתנות אך רעינות נשמרים: ומעל הכל התחושה של מהו מסע וכיצד הוא יכול להתבצע בפאר מצומצם, מעט כסף, הרבה אהבה והרבה מאד הכנה.

ר.א.ב
הונג קונג 1934
פרק 1 -מסעות ראשונים
אני מרגיש שמשלוש בחינות אני נמצא בעמדה נחותה בכתיבת סיפור זה. במקום הראשון, השאלה העתיקה של אמת צצה ועולה: קרוב לשלושים אנשים אחרים מלבדי נטלו חלק במסעותינו בזמנים השונים, והיו עדים למה שאני אנסה לתאר: רובם נהלו יומני מסע: וכולם יקראו ספר זה באופן ביקורתי: חלקם, כמו שאני מכיר אף ילכו רחוק ויבדקו תאריכים וזמנים. אני יכול לראות אחד או שניים מהקפדניים שבהם משליכים את הספר בשאט נפש כאשר ימצאו אי אילו שינויים תמימים של האירועים, או אי אלו השמטות של התרחשויות שוליות, שנעשו כדי להפוך את הספור למוצלח יותר. כמה קלה היא לעומת זאת, המשימה הספרותית של הנוסע הבודד עם מלוויו הערבים שאינם יודעי קרוא, ואורחת גמליו הדיסקרטית. לא שאני אף לרגע אחד רומז שאחד מכל היחידים המהוללים סטה מהאמת החשופה על ידי משפט אחד של דיאלוג טבעי או באמצעות ביטוי יחיד של אור ירח בתיאור של לילה במדבר שאינו ניתן לתיאור על ידי מילים. אך איזה פיתוי! ואז שוב לאורך 32000 קילומטר של המסעות שכל אחד משותפי ראה בעיניים אחרות וזכר נופים ורגעים באופן מסוים. הם כולם יתאכזבו כאשר חוויות אלו לא יוזכרו.
הקושי השני הוא שאנו בצענו מחדל רציני. מעולם לא חווינו אסון מרטיט. מעולם לא איבדנו את דרכנו, או נותרנו לגווע ברעב עם התמר האחרון, או שחולצנו על ידי רשות טורדנית לאחר מבצע חיפוש מרגש עם גששים ומטוסים. מעולם לא הגענו למקומות שאליהם לא רצינו להגיע, לא נורינו על ידי אנשי שבטים עצבניים, או שהסתנו ממשלה לשלוח משטרה וחיילים. בקיצור לא היו לנו חדשות בעלות ערך, שמהם ניתן לכתוב ספר מסעות, אשר בו טרגדיה או מניעת טרגדיה מהווים נכס ספרותי.
לבסוף, אנחנו נסענו במכוניות שנחשבות למגונות משום היותן לא רומנטיות. נראה לי שזה טבעי משום שאף אחד אינו יכול לחבב משהו שהוא אינו באמת מבין והאדם הממוצע מבין את הגמל, משום שהגמל הוא בעל חיים כמוהו לפחות מבחינה מושגית. אולם, יש דעה קדומה נוספת כנגד כלי הרכב הממונע ובמיוחד מהאנשים המבוגרים שערכו את כל מסעותיהם לפני המצאת המכונית. מבחינתם זהו חילול הקודש: הקשיים והגבולות הנושנים שהפכו את הזיכרונות שלהם כה נעימים עבורם, אבדו מערכם. לדעתם, הרטט הישן של ההישג בחציית המרחבים כמעט ונמוג. אבל עבורנו שאיננו מכירים את הדרך הישנה, הזיכרונות הם נעימים באותה מידה. לנו יש מכשולים אחרים עליהם עלינו להתגבר כדי לחוש את אותו הרטט. אפילו שהרחבנו את גבולות הביצוע מעבר לטווח הגמל, המדבר הוא עודנו גדול דיו כדי להוות מרחב ריק.
המעבר מהגמל למכונית יצא לדרכו והוא אינו יכול להעצר. אולם חלוף הרומנטיות הוא אכן עצוב. אנו יכולים רק לעודד את עצמנו עם המחשבה שכל זה התרחש כבר בעבר- שנוסעים רומאים בודאי חשו את אותו רגש של חילול הקודש, בשעה שהגמל המבחיל חדר להיכל הקודש של המיסתורין הבלתי חדיר של המדבר, והרס את הרומנטיות של מסעות החמור.

ההיסטוריה של כלי הרכב המדבריים במצריים היא לא רציפה באופן מוזר. הם הוצגו לראשונה במלחמת העולם הראשונה על ידי הצבא הבריטי. נמצא שמכונית פורד מדגם T מלפני עשרים שנה מסוגלת להחליף את הגמל באזורים מסוימים, במיוחד במדבר המערבי, וב-1916 כח קטן של סיורים במכוניות קלות חמוש במכונות ירייה שמר על כל 1280 ק"מ של החזית כנגד חדירות אפשריות של השבטים הסנוסיים . סיורים אלה כיסו בשגרה מרחקים גדולים של אזורים לא ידועים וחסרי מים וחיים. הם נטלו חלק בכיבוש האחרון של נווה המדבר סיווה מידי הסנוסים, ובין היתר הם הצליחו במיפוי של חלק גדול של המדבר הצפוני כולל רכסי הדיונות בין סיווה והנילוס בעזרת קריאות של ספידומטר ומצפן. ניסיונותיהם באמצעות כלי רכב גסים אלה הוא מדהים .גם כיום ניתן לראות את העקבות העתיקות של צמיגיהם הבלתי מתאימים אפילו מעבר לנאות המדבר במרחק של מאות קילומטרים מהנילוס. לעיתים ניתן אפילו לראות את הבעיות שנתקלו בהן: תלמים עמוקים המוקפים בעקבות מטושטשות בחול הרך, במקומות בהם המכוניות שקעו והם נאלצו לחלצם ביד. כל זה היה בגדר חידוש בדברי הימים של המדבריות, או למעשה במכונאות. הם פיתחו את הידע העצמי, כך שסיורים קלים אלה, נעו בבטחון מסוים ללא תחושה של פחד מאסון.
אחר כך הגיע השחרור. הסיורים הקלים פורקו באופן הדרגתי, אנשיהם נפוצו לקצוות תבל. על פי השמות שהם העניקו לפרטים על המפה ניתן להסיק שרבים מהם היו אוסטרלים. מספר קטן מהמכוניות הנותרות הועברו לבסוף ל"מנהלת אזורי החזית" (F.D.A) , שהשתמשה בהן לצורך עבודה שגרתית לאורך צירים מסוימים שנפרצו בזמן המלחמה.
התעניינות רשמית במדבר פסקה אחרי המלחמה למעט הצירים החדשים לרכב שנפרצו. המשימה של "מנהלת אזורי החזית" הייתה לפקח על הישובים החדשים במינימום השקעה של כסף ציבורי ולא סיורים כנגד מסעות הביזה של השבטים הסנוסיים. האיום הסנוסי תם ואיתו תמה הרוח של הסיורים ברכבים קלים (Light Car Patrol) וכל התהילה שנלוותה אליו. כל מה שנותר הם מספר שמות של רכסי דיונות קרובים שהונצחו על ידי החלוצים על גבי המפה: אפילו הם הולכים ונעלמים כאשר השמות הישנים של הילידים מתגלים. ככל הידוע לי אף אחד לא כתב את ההיסטוריה של ה- Light Car Patrol . זה מצער משום שלא היה כדבר הזה לפניהם.
עם העלמות כוחות הצבא של עת המלחמה והתגובה הכללית שבאה בעקבותיה, פריצת הנתיבים במדבר פסקה לחלוטין. זה נמשך כשש שנים עד שהמלך פואד החיה את הרעיון. אפילו ב-1925 כאשר הגעתי למצריים בפעם הראשונה, לא הייתה עדיין דרך לסואץ. דרך היבשה העתיקה שנבנתה לפני 60 שנה על פונדקיה ותחנות המשמר שלה חרבה. מכונית 'פורד' יכלה לעבור בה אם היו מספיק אנשים לדחוף אותה, והמסע של 128 הקילומטרים ארך כ-6 שעות או יותר. דרך הטלגרף המפורסמת של צפון סיני, שדרכה פלש הצבא לפלשתינה נעלמה. אפילו שיטת הבנייה שלה נשכחה. אף אחד לא נסע במכונית את כל הדרך ממצריים לפלשתינה מאז שהמלחמה הסתיימה, וכאשר מכונית אחת עברה בדרך זו, זה נחשב למעשה גבורה נפלא. כך זה היה- מבצע של איש מכירות שעשה זאת בארץ שעדיין הייתה עייפה ממבצעים של תקופת המלחמה. כל זאת רק שש או שבע שנים לאחר שהצבא הגדול על כל רכביו ומשאיותיו עשה את המסע.
הדעה הרווחת בקהיר הייתה העמדה המצרית העתיקה כלפי המדבר. עמק הנילוס הוא מצריים ומצריים היא עמק הנילוס: אין שום דבר מלבד זה. "מדוע", הם אמרו "ברצונך ללכת אל המדבר? אין שם שום דבר. בכל מקרה זה מסוכן: אתה יכול ללכת לאבוד. האם אין הרבה יותר מה לעשות במצריים: האם אין מספיק שעשועים בקהיר: האם לא מספיק תיירים נוהרים כדי לחזות בפלאי מצריים והאם הם לא שבים מרוצים?". "סואץ", הם אמרו: לשם מה אתה רוצה ללכת לשם? אין שם הנאות: אף אחד לא הולך. סיני! אינך יכול להכנס לתוך סיני: הממשלה אינה מתירה זאת: אתה תעצר אם תנסה. ואין שם דבר מלבד חול, אתה יכוך לראות זאת ממסילת הרכבת של פורט סעיד- זהו מקום אומלל".

בדפים הבאים אנסה לתאר את הצעדים חסרי היומרות של מספר קציני צבא, חסרי צמאון התחלתי לתגליות, וללא שאיפה לבצע משהו בלתי רגיל מלבד הרצון לראות את הארץ בה הם נמצאים, והגיעו באופן הדרגתי לשבירת החשיבה העירונית השגרתית כלפי דברים שמחוץ לעיר: וכיצד, מהתחלה של סוג זה של מועדון טיולים, התפתחה טכניקה שאפשרה לבני תמותה רגילים, ללא גיבוי פיננסי, לחדור למקומות מרוחקים בתוככי המדבר הלובי, מקומות שנחשבו בלתי נגישים.
יש מדבריות ויש מדבריות. ישנה השממה התפוסה על ידי שיחים נמוכים חסיני יובש ועשב ארעי, בה נוודים נודדים עם גמליהם: או שממה עקרה יותר וחסרת חיים, אך מנוקדת על ידי בארות המספקים אמצעי מחייה קבועים לאוכלוסייה קטנה. בניגוד לארצות הפוריות, השלווה שלה והריקנות שלה, והרעיון של הנצחיות הגלום בה, מעורר מחשבות אצל תושבי הארצות הגשומות והמיושבות והם אורגים עליה עלילות עם פשיטות של נוודים ושייכים. אך אין שום דבר נורא עם השממה. סוג ארץ זה תופס את מרביתו של העולם: הוא קיים בכל יבשת. לסוג זה שייך כל חבל הארץ המשתרע ממזרח לנילוס במצריים: הוא נמשך הלאה מסיני, לאורך ערב הסעודית לפרס ואף מעבר לה.
שונה מאד הוא המדבר הגדול והחסר חיים המתגלגל כמו נייר ריק מערבה לאורך צפון אפריקה מגדתו המערבית של הנילוס.
הפרקים הראשונים של ספר זה מתייחסים למסעות שערכנו לשממה של סיני ועבר הירדן. אני מתחיל מהם, לא משום שאני מוכשר לתאר את הארץ- מייגו'ר גרוויס ב-"אתמול והיום בסיני" כבר עשה זאת-אלא משום שבשימוש שנעשה על ידינו במכוניות לראשונה היינו חלוצים, ובטיולים אלו הגענו להבנה מה מכוניות מסוגלות לעשות. אך בכל טיולים אלו היינו רק תיירים, צופים בדברים מנקודת מבט יותר מעניינת, מוצאים את דרכנו במקום להיות מונחים, אבל בכל זאת מביטים באופן מלאכותי כמו תיירים.

שרשרת האירועים שגרמה לנו לנוע הייתה במידה מסוימת נפתלת.
הקצינים של חיל ההנדסה, הקשר, והשריון המלכותיים השייכים לחיל המצב הבריטי בעבסייה בפאתי קהיר, התגוררו יחדיו באוסף של צריפי עץ וחלקו יחדיו חדר אוכל משותף. אף אחד מאתנו לא שרת במצריים בזמן המלחמה הגדולה והמראה הכללי של חדר האוכל היה כפי שתיארתי. חיל השריון המלכותי יוצג במצריים על ידי פלוגת הרכב המשוריין השלישית שירשה תהילה מהיחידה של הדוכס מווסטימינסטר בסיווה, וחלק מקציניה הצטרף אליה זמן קצר לאחר סוף המלחמה. אחד מאלה היה סגן א.ג. באת'ר.
באת'ר חי שנה או בערך שנה עם שריד אחרון של המלחמה, מחלקה של משוריינים שהוצבה בסולום, 640 ק"מ מערבה לאורך חוף הים התיכון בחזית בין מצריים לבין הטריטוריה האיטלקית. עיר קטנה זו שמשה בזמן המלחמה כבסיס לפעולות צבאיות של ה- Light Car Patrol כנגד האגף הצפוני של הפלישה הסנוסית. היא היתה גם נקודת ההתחלה של דרכי השיירות העתיקות אל נאות המדבר של סיווה וג'אחבוב, כופרה ושל החבל שהיה עדיין מסתורי בפנים הארץ הלא מוכר.
יחידי מכל הקצינים במצריים, באת'ר נשבה בקסמו של המדבר והביא את זה איתו לקהיר כאשר נקרא חזרה ב-1924 . אולי היה צירוף מקרים מוזר שבו הוא סייע לסעיד אידריס אל סנוסי עצמו, כאשר האחרון היה נתון בצרה: אולי הייתה זו נוכחותו של חסנין ביי בסולום כאשר מגלה זה השלים את הכנותיו למסעו הגדול לסודן, או פשוט הרוח של ה- Light Car Patrol שהוסיפה להתקיים בעמדה מרוחקת זו של סולום, לאחר שהיא גוועה מחוסר תמיכה כספי של הממשל. היה זה באת'ר שהחל לגלגל את הרעיון בחדר האוכל השגרתי שלנו, שיהיה זה נחמד לצאת לחופשה במדבר במידה ואתה מתכונן לכך באופן הראוי.
לא שרעיון זה תפס תאוצה. היו קשיים. הצורך הראשון היה להשיג שתי מכוניות פורד. קהיר הייתה מקום יקר, והמכוניות היחידות שהיו ברשות הקבוצה שלנו היו זולות אך מכובדות מאד, מתאימות מאד למסע בקהיר ומתאימות להיות אחת ממכוניות הקולנלים במועדון ג'זירה : אך הן סרבו באופן נחרץ להשלים עם העלבון של עזיבת הדרכים ולהיות מוקפצות על גבי חול וחצץ.
החוק הראשון של ה- Light Car Patrol היה שאם צוות יוצא לכל מקום מחוץ לדרך הסלולה, למרחק הגדול מטווח הליכה לצורך הזעקת עזרה, הסיכון של אסון חייב להיות מוקטן: לצוות במדבר אסור לצפות לשום סיוע מבחוץ, והוא אינו רשאי לצפות למשלחת חילוץ עם מים ומזון. לפיכך שום תאונה מקרית בודדת אינה צריכה לגרום לצוות להיתקע בשטח. רק צירוף של סדרת תאונות כאלו האחת חמורה מהשנייה הוא בר סליחה. לכן בין יתר אמצעי הזהירות, אין להתרחק מהדרך הסלולה בפחות משתי מכוניות, למקרה שהאחת מהן תתקע. למסעות ארוכים חובה לצאת עם יותר משני רכבים.
באותה שנה שוכנע סגן ו. ס. הולנד מחיל הקשר המלכותי, לקנות מכונית פורד שנייה, ובחג המולד של 1924 הוא ובאת'ר יצאו למסע של שבוע באזור הדיונות של פאטרידג' בקצה המדבר המערבי. במהלך מסע זה, הולנד נשבה על ידי רעיון זה: עם החרות לנוע לכל מקום שאתה חפץ, לנהוג על פי הכוונת מצפן: ביראת הכבוד לעולם חדש וחסר חיים לחלוטין: עם הרטט לאלץ את המכונית להתגבר על מכשולים ששום מכונית לא עוצבה להתגבר עליהם: עם הקרירות של דיונות החול עם רדת הערב, ואוויר המדבר הנוצץ. הם בצעו את הדברים כראוי: הם היו הרחק ממקור מים ולכן נצמדו לחוקים שבאת'ר למד: היתה הקצבת מים יומית לשתייה בלבד, לא הייתה רחצה והם הלכו לא מגולחים ולמרות זאת הם מאד נהנו.
לאחר מכן הגיע החום של הקיץ הקהירי ולא היה לזה המשך. באת'ר לא התמיד ברעיון. היו לו תחומי התעניינות אחרים ורבים, והרבה חברים במצריים. הוא נסע לאנגליה בחורף הבא.
אני הגעתי למצריים באוקטובר 1925. חשתי הקלה בבריחה מהקיום המשעמם של השרות הצבאי באנגליה. אחרי הכל זה היה לא קשה להכנס לשגרה לאחר שנות השרות במלחמה בצרפת , וחדוות הנעורים המחודשת בקימברידג' עם חופשות שגוונו על ידי טיולים לא שגרתיים בסירה וברגל באירופה שלאחר המלחמה-ובעקבותיהן האווירה הלא נורמלית של אירלנד במשך השלב האחרון של ה"בעייה" ותקופת מלחמת האזרחים שלאחריה .
זו הייתה לי הפעם הראשונה להיות במזרח. המראה הראשון היה דומה במקצת לאירלנד. המושל הצבאי מטעם הבריטים במצריים נרצח לפני זמן קצר, ולכן לא הותר לנו להסתובב לא חמושים- בדיוק כמו באירלנד. אך במובן אחר זה היה חדש לחלוטין ומעניין, נופך מטושטש של סיפורי אבי על המערכה של 1884 לשחרורו של גורדון והעבודות הארכיאולוגיות המוקדמות של וואליס בודג'- שחשפו את פנים הפירמידות והרמת הפסלים הכבירים מקרקעית האגמים.
הולנד ואני גילינו במהירה דמיון בטעמים. מצריים העתיקה ריתקה את הולנד, ותשוקתו לראות את הכל השפיעה עלי גם כן. לא שניסינו ללמוד את הנושא ביתר רצינות מאשר על ידי קריאת ספרים מעודכנים שהיו בהישג יד. הרשמיות והקנאה של המומחים ריפו את ידי האיש הפשוט ממקצוע האגיפטולוגיה, הראשונה בכך שהקיפה את כל השרידים הנהדרים בהמון מדריכים המיועדים לבורים, והשנייה על ידי העלמת כל הממצאים ברי נשיאה, והשמטת תיאורים קריאים של הממצאים לאדם המתעניין או במקרים רבים אי פרסום דוחות ושחזורים של מקומות ותקופות. לא. אנו הרגשנו רק ביודעין וללא בושה את דחף ההתרגשות המנטלית של התמוטטות כביכול של רצף הזמן, שבאמצעותו אתה יכול לראות ולגעת בבניינים והשייך להם, שלמים היום אך שונים באופן מוזר ולא יאמן השייכים לאנשים עתיקים. אני זוכר את מחנהו של דר. רייסנר שם הורשתי להחזיק באגן מוזהב שזה עתה הוא מצא בקבר של אמו של ח'ופו, אשר היה חדש לפני בניית הפירמידות, אשר בו אולי רחצו את פרעה התינוק.
אך היה יותר מאשר זה. בביקורים בשרידים הפחות נגישים, הרחק ממדריכים ותיירים, היה תירוץ לצאת אל המדבר, להיות רק קילומטר בתוכו, ולדמיין שבכל מרחבי החול והסלע שלעיתים רחוקות נחקרו, יתכן ועדיין נותר משהו לגלות רק מעט רחוק יותר, וכן תירוץ להיכנע לתשוקה החדשה שהתגלתה, לנהוג במכונית במקום בו נאמר שמכונית לא מסוגלת לעבור.
אך המכונית הקטנה שהבאתי איתי מאנגליה, ששרתה אותי בנאמנות בדרכי אנגליה, הייתה חסרת כל תועלת מחוץ לדרכים הסלולות, כפי שהולנד התאמץ להוכיח לי. לאחר מספר שבועות הוא הצליח במשימתו: אני קניתי פורד.
עתה, עם שתי מכוניות ומספר נוסעים המסוגלים לדחוף את המכונית אל מחוץ לחולות, התחלנו לצאת לטיולים ארוכים יותר, מחוץ לשדה הראייה של השטחים המעובדים. דרכנו הטלטלה דרום מערבית לפירמידה של מנה, אל הריקנות מעלת האובך של המדבר המערבי, ביוצרנו את העקבות הראשונים של מכוניות של מה שהיה אחר כך דרך המלך פואד לנאת המדבר פאיום. ראינו חורבות בתהליך של חפירה על ידי משלחת של ארכיאולוגים אמריקאים בקצהו של שקע פאיום. אתה יורד באופן הדרגתי לאורך קילומטרים רבים מטה ומטה, מתחת לפני הים, מעל חופים חוליים חסרי חיים ככל שניתן לראות, שנותרו מהתייבשות של אגם פריהיסטורי. במרחק השקע המשונה והמעובד של פאיום, נמתח כמו נווה מדבר. אהבנו את פאיום, על גניה מוקפי החומות, וכפריה שנראו והריחו כה שונה מכל דבר בעמק הנילוס: אהבנו את המנגינה המנומנמת של גלגלי העץ הנצחיים המשמשים לשאיבת המים מהתעלה.
בקרנו בכל אחת מהפירמידות של השורה הנמשכת לאורך 68 קילומטר לאורך הנילוס, טיפסנו לפסגותיהן, וזחלנו מטה בתוך פירים בינות לינשופים ועטלפים לקבר האפל שבתוכן. נסענו צפון מערבה לאורך הדרך שהמשוריינים סימנו, כדי לחזות במנזר הקופטי העתיק של נווה המדבר בואדי נאטרון, ובאגמים הוורודים ממינרלים של סודה.
ערכנו מסעות מחקר לסואץ לאורך שרידי הדרך היבשתית, שנבנתה בשנות 1860 לפני חפירת תעלת סואץ, ונותרה ללא שימוש במשך שנים רבות, ועתה נסחפה על ידי שטפונות, וכוסתה על ידי גלישות של חול. בדרכנו חקרנו את הארמון המוזר שבנה לעצמו הח'דיב המטורף, 64 ק"מ הרחק מכל מקום וללא הספקת מים: או שעצרנו כדי להתבונן מטה אל תוך הפיר העמוק והריק אשר את ההיסטוריה שלו אף אחד אינו יודע. הבטנו אל הקברים הבדואיים הקטנים, אשר המנחות של פיסות אריג וצווארי בקבוק שזכוכיתם שינתה צבעה לסגול באור השמש, בשרידים הרומאיים של מערכות איסוף המים, ובהריסות של תחנות מסילת הברזל של הקו קהיר-סואץ אשר גם אותן חפירת התעלה חיסלה.
בזמנים אחרים אנו סתם השתעשענו עם הרכבים: לקחנו אותם הרחק אל גבעות מוקאטטאם, מצאנו דרכים במעלה צוקים, נתקענו בחרסיות טובעניות, חלצנו אותם ושוב ניסינו, למדנו לנהוג מהר כדי לחצות אזורים זרועי בולדרים, בהשחילנו את הצמיגים בינות לסלעים הגדולים. זה היה משחק חדש. באמצעות טיפול נאות נראה שהמכוניות יכולות לעבור בכל מקום על פני כל חבל ארץ למעט חול רך. כעת שדרכים אלו אינן הכרח, נפתחו בפנינו אינספור אפשרויות ובאופן בלתי נמנע התחלנו לחפש הרחק יותר.

על הקיר במשרדינו, מאחורי כסא המפקד שלי, הייתה תלויה מפה, מאד ישנה ודהויה, כמו שאר הדברים התלויים על קירות משרדים, מפה אשר ודאי תלויה שם מאז תקופת המלחמה, כאשר לצבא במצריים הייתה השקפה רחבה יותר מאשר ב-1925. עיני התרגלה לנדוד מקהיר לסואץ, מזרחה מעבר לתעלה, מעבר לסיני מעלה עד ירושלים, לשקע הסורי אפריקאי של ירדן, ים המלח ומפרץ עקבה . גיליתי את המילים "פטרה (הריסות של...)." זה לא היה רחוק כל כך. מדוע שלא נלך ונראה את כל זה? האם באמת לא ניתן לחצות את סיני, שהיה זה מאד מסוכן והמושל היה מפלצת שסרב לאשר לאף אחד ללכת ולראות את ארצו? אדם יכול לקבל עשרה ימי חופשה. אדם יכול להרחיק לכת מאד בעשרה ימים. אך האנשים להם העליתי את הרעיון לא התלהבו. אף אחד לא יקבל אשור הם טענו. אף אחד לא בצע כדבר הזה בעבר, ולכן כנראה שזה אינו בר ביצוע. העליתי את הנושא בפני המפקדה הצבאית הבריטית. הם לא חשבו שהם יוכלו לאשר זאת. היה בזה סיכון. הם חייבים לשקול זאת באופן יסודי. היה זה ברור, עלינו להחליף מילים עם האנשים בחזית, כך שפנינו למשרד המלחמה המצרי לפגוש בצ'טווד ביי, אשר ההכרות שלו עם הולנד דרך באת'ר כבר נעשתה.
המנהלה הורכבה משבעה פקידים בריטיים רשמיים, מפקד חיל הגמלים ועוזרו, היועץ המשפטי של המפקדה בקהיר, מושל סיני והפרובינציה של המדבר המערבי ועוזריהם. מייג'ור ג'רוויס, מושלה של סיני, נקרה לביקור בקהיר כאשר הגענו, והיה במשרד. סודני צייתן לבוש במדים מצוחצחים של חיל הגמלים המצרי הגיש קפה. אנו העלינו את הרעיון שלנו. השקפתו של צ'טווד כמפקד חיל הגמלים הייתה ברורה. הוא רצה להיות בטוח שלא נלך לאבוד ולא נתקע בדרך, ואז הוא יאלץ להטריד לחינם את גייסותיו כדי לחלץ אותנו. היו בעיות כבר בעיות כאלו: אנשים עשו מעשים אוויליים כאלו בעבר. האם ברשותנו מכוניות מתאימות? טוב. האם ניקח אתנו מספיק אנשי צוות שיוכלו לדחוף אותן במקרה ונתקע? האם ניקח אתנו מספיק דלק, משום שלא נמצא דלק עד שנגיע לפלשתינה. האם אנו מכונאים מומחים? האם יש אתנו מצפנים וכל שאר הציוד? אם כן, אין לו שום הערות בכלל.
השקפתו של ג'רוויס הייתה שונה. כמעריץ נלהב של המחוז עליו הוא היה מופקד, הוא חבב מיד כל אחד שגילה התעניינות בו, כל עוד הוא לא הפך למטרד. אך הבעיה הייתה עם הדרכים שלו. הוא היה צריך לנהל ארץ שגודלה כמחצית אנגליה עם הכנסה של מספר אלפי פאונדים. זה עתה הם בקושי השיגו מספיק כסף כדי לקנות רשת ברזל, כדי רצף את הגרועים שבקטעי החול בין סואץ והגבעות, כך שמכוניות הפורד הקלות שלהם תוכלנה לעבור ללא צורך שינשאו פשוטו כמשמעו כפי שהיה נהוג בעבר, והם היו מוטרדים במקצת כאשר לאחרונה מכונית Studebaker גדולה נדחפה על הרשת בדרכה לפלשתינה. אם נסב יותר נזקים לדרך המרושתת שלו, ג'רוויס יהיה מרוגז עלינו. על כל פנים הוא העניק לנו את האשור החיוני כדי שנוכל לחצות את התעלה: מעבר לתעלה הוא אמר, החול של מעבר המיתלה הוא מאד קשה למעבר אפילו עם הרשתות אך נוכל לנסות: כמו כן נוכל להיעזר בלילות בתחנות המשטרה הקטנות בסיני . בנוגע לעבר הירדן, הם יוכלו לומר לנו מעט, ונודע לנו שבשנה זו ביקור בפטרה הוא בלתי אפשרי, בשל בעיות עם השבטים באזור ואדי מוסה בקרבת פטרה.תחנות משטרה הוצתו וכוחות המשטרה נסוגו זמנית מהאזור.
עד עתה זה היה סביר: היו לנו שתי מכוניות וכמון היה לנו אישור. עתה אנו מעונינים במשלחת. זו הייתה תמיד הבעיה שלנו. רק מספר מוגבל של אנשים יכול היה להעדר מעבודה בזמן נתון, לרבים מאלה לא הייתה הנטייה לבזבז את הקצאת החופשה השנתית היקרה שלהם בהנאה נסיונית שלא נמשכו אליה מלכתחילה. לבסוף קבלנו שלשה אחרים. קנת והאנסארד כנוסעים במכוניתנו, ובות'בי עם אופנוע 'הארלי דויידסון' גדול .
חלק לא מבוטל בהנאות מכל טיול הוא התכנון וההכנות. במקרה שלנו היה הרבה מה לעשות. במקום הראשון, על אף שהיו מפות ישנות של סיני ודרום פלשתינה, הם לא ציינו את המסלול שבו עברה המכונית הראשונה לפני מספר חודשים, ולא ניתן היה לתשאל אף אחד משני נוסעיה. ה-F.D.A חשבו עדיין במונחים של גמל ולא של מכונית. בהסתכלות אחורה, זה כמעט לא יאמן כמה מעט היה ידוע על הדרך בסיני.
אחר כך היה העניין של הכנת רשימות- של שיטוט בחנויות מזון וקניית מצרכים לשבוע. קסם מיוחד היה קשור למזון בקופסאות שימורים בקהיר: מוצרים אנגליים, צרפתים ואיטלקים התחרו האחד בשני בתוויות המהודרות שלהם, מעלים ציפייה מרגשת באשר לתוכנן. חלפים למכוניות חיביים היו להבחר במחשבה של כשל, דלק וצמיגים במחשבה ששום דבר לא יהיה ניתן להשגה ללא תמיכה של ה-F.D.A . סיוע אותו היינו נחושים לא לבקש. אני חושב שאפילו לפני טיול זה, נסחנו את העקרון, שבו דבקנו אחר כך, שחלפים ומצרכים מספיקים חייבים להילקח כדי לאפשר למשלחת לשוב על עקבותיה באותה הדרך במקרה ותיאלץ לעשות זאת אפילו במרחק קצר מהמטרה הסופית. זה היה די צפוי שגלישות של חולות נודדים או שטפונות ימנעו מאתנו להגיע לבאר שבע, המקום הראשון בו ניתן יהיה להשיג דלק, כך אנו חייבים להתכונן לכך שנאלץ לחזור לסואץ עם האספקה שלנו. כל מכונית נאה עמה 127 ליטר דלק, כמות גדולה בימים ההם וזאת בנוסף לכל הציוד האחר, מזון חלפים וכלי תיקון.
עזבנו את סואץ בבוקר אחד במרץ 1926. נעבור את תעלת סואץ במעבורת בקוברי ונכנס לתוך סיני באותו יום, ואם זה יתאפשר נגיע עד נ'חל שהייתה במרחק קטן מ-144 ק"מ. האנשים בחזית נתנו לנו הוראות לגבי המסלול "אתם נוסעים 10 ק"מ לקוברי, חוצים את התעלה וממשיכים ישר לאורך דרך המסומנת בגלי אבנים ומתחברת לדרך האפריקאית העתיקה של עולי הרגל למכה היא ד'רב אל חאג'. תעקבו אחר הדרך במעבר מיתלה ואחר במישורים בואכה נ'חל. אתם צפויים לעבור דרך חולות. אם יקרה וירד גשם במישורים תאלצו להמתין כשלושה ימים עד שהבוץ יתיבש!"
שני הימים הראשונים היו רצופי מכשולים. בתחילה, לא יכולנו למצוא את המעבורת, בתמימותנו חשבנו שתהיה דרך שתוביל אליה. אחר כך היתה דאגה לגבי האישור שלנו להכנס לסיני: השוטרים ילידי המקום טענו שהוא אינו תקף משום שאינו מכיל את מספרי המכוניות שלנו. רובו של היום הראשון הוקדש להתגברות על בעיות אלו, ולמציאת הדרך לצד השני באזור ביצות מלח וגדרות תיל חלודות מזמן המלחמה.
החשכה ירדה כאשר ראינו את נתיב הדרך שצוין בגלי אבנים שסומן על ידי ה-F.D.A . בלית בריריה עצרנו לחנית לילה לאור פנסי המכוניות.
נח'ל היתה רחוקה מתמיד. נהגנו לאורך 80 ק"מ מתישים, כאשר התקדמנו רק 11 בכיוון הנכון. 24 ק"מ של חול עדיין הפרידו בינינו לבין מעבר המיתלה. אפילו לא התרחקנו מספיק מהציויליזציה כדי להיות בטוחים משודדים ובאי חשק נאלצנו לשמור בתורנות במשך הלילה.
זה היה לילה מאיים וגשום. בעומדך על תלולית חצץ בסמוך לתעלות הרוסות, יכולת לראות את אורותיה של סואץ בחשכה ובסמוך את השאר ישנים, מכוסים בשמיכות ובתיקים ומפוזרים מסביב בשקעים בחול. מידי פעם הזרקור של ספינה שעברה בתעלה יצר מעין אור כוזב של שחר, שהבהיק והאיר את גדות התעלה הארוכים במרחק של 3 ק"מ מאיתנו. אחר גם הספינה עצמה החליקה בסמוך, עיר מוארת החוצה את המדבר עם פעימות מנוע חלושות שנשמעו בדממה.
משהתחלנו לעקוב אחר קו הרגמים, משטח החצץ הנוקשה, חרוך ואפור משנים של פעולת השמש, הפך למנוקד בכתמים צהובים של חול נודד. כל אבן וקוץ מדברי הטיל את צילו שהפך גדול יותר ויותר ככל שהתקדמנו, מחסומי חול עדיין נמתחו לרוחב הדרך, בקוברם את ציוני הדרך.
נעשה מאד חם. האדמה התרוממה באופן קבוע מעלה, קילומטר אחר קילומטר, והמנועים שלנו רתחו. החול היה כעת בכל מקום, בכריות גליות צהובות בהותירו פסים בודדים של אדמה אפורה חשופה. כל החול נראה דומה: אבל לפעמים הוא היה קשה כמו המשטח שמתחתיו, ובמקומות אחרים ניתן היה לראות את העקבות הקודמים של מכוניות שפלסו את דרכן בחול העמוק. הדרך היחידה בה ניתן היה להתגבר על כך הייתה לטוס עם משנק פתוח ולאחוז בגלגל ההגה בכל הכח. המכונית נראתה כמכושפת, מתפתלת ומתנענעת לצדדים כמו יצאה מכלל שליטה. לעיתים קרובות המכונית הגיעה לקצה של גלישות חול אלו בכל המהירות: לעיתים קרובות לא יכולנו כלל לאחוז בגלגל ההגה, והגלגלים הקדמיים ננעלו, מושכים את המכונית מקום ללא מוצא בתוך ענן חול.
עם צהריים הגענו למרגלות הגבעות אל מול מקומות בהן החול נערם בגלישות חול תלולות. חלק גדול מהרשתות של ה-F.D.A שרק באמצעותן ניתן היה להתגבר על העלייה, נקברו תחת משקעים טריים של חול שהוסעו לאחרונה על ידי הרוח. אבל לבסוף נאבקנו עם גבעה סלעית, רואים בפעם האחרונה את סואץ ואת הגבעות של מצריים, וצנחנו לקרקעית החולית של ואדי שקירות מתפוררים וחשופים סגרו עליו. כאן נתקענו באופן מוחלט. כמו שזה נראה לעולם לא נגיע לנח'ל. החום היה מאד קשה: הרדיאטורים של המכוניות העלו אדים. לאורך מספר קילומטרים דחפנו לסירוגין כל אחת מן המכוניות, ביגיעה, מספר מטרים כל פעם.
זו כנראה הסיבה מדוע נאמר שקשה להכנס לסיני. לא היה זה מכשול שהוצב על ידי הרשויות, אלא מכשול של החול, שנגדו מנועי המכוניות היו חסרי אונים. לקח לנו ארבע שעות כדי לעבור 16 ק"מ: מטלה שגמל יכול היה לבצע בפחות זמן. שוכנענו, כמו אחרים, ושנים שום דבר לא שינה הכרה זו, שלא משנה מה מכונית תוכל לעשות, היא לא תהיה מסוגלת להתמודד עם סוג קרקע שכזה, מכוסה בחול נודד עמוק.
סעדנו צהריים ביושבינו למרגלות צל, מתחת קיר של חול שגלש מטה עד לצוארנו, ולבסוף, בעזרת כמה בדואים הצלחנו להוציא את המכוניות מקרקעית הואדי לדרך זרועת בולדרים.
כל אותו אחר צהריים קפצנו והתפלתנו במעלה עמק, מעל סלעים, פנימה והחוצה מחריצים, מעפילים באופן איטי לאורך 40 ק"מ עד שלבסוף הגענו לראש מעבר המיתלה, והבטנו מזרחה מעל הרמה המרכזית של סיני . מעולם לא חלמתי שמכוניות מסוגלות להתפתל במידה שכזאת. לפעמים זה נראה כאילו הציר הקדמי והאחורי היו בזוויות ישרות האחד לשני.
לאחר מכן המשכו של המסע היה קל באופן מפתיע בהתחשב בנבואות הקודרות של חברינו בקהיר. הדרכים של המכוניות הקודמות של ה-F.D.A הובילו אותנו לנח'ל, הבירה הישנה של סיני לפני שמסילת הברזל לאורך החוף חיסלה את תנועת השיירות שנהגה לעבור בדרך זו: ומשם צפונית לביר חסנה. כאן התחברנו לדרך שנחשפה לפגעי מזג האוויר אך עדיין הייתה בשימוש צבאי שהטורקים בנו מפלשתינה בפלישה למצריים בחלק הראשון של המלחמה, ואשר הופכת כעת לנתיב העקרי לרכב בין אסיה ואפריקה. מאז היא ננטשה: גשרים נשטפו, אבל המשטח לאורך מספר קילומטרים היה עדיין די טוב. זה היה מוזר לנהוג במשך כל היום לאורך דרך חלקה ששום כלי ממונע או אדם נע עליה, לפגוש פה ושם שיח גדול צומח באמצעה, או דיונה, שזחלה לרוחבה מאז נעלמו עקבות הגלגלים של התנועה הישנה שפסקה.
לא היה כל סימן של המנהלה הפלשתינית, לא תחנת גבול, משטרה או מכס.
בירושלים התאכסנו באכסניה יהודית, משום ששני המלונות היו מלאים בצליינים שהגיעו לרגל חג הפסחא. ירושלים הייתה מקום מלוכלך ורועש עם חנויות גרועות ואנשים לא נעימים. המחירים היו גבוהים, מים היו יקרי מציאות, והרחובות היו מלאים במכוניות תיירים שנהגיהן הכריזו על ידי צפירה בצופריהם על חשיבות לקוחותיהם. אך הנוף מהר הזיתים לעבר ים המלח ועמק הירדן הרחק מתחת, והלאה ל-1500 המטרים של חומת הרי מואב האדומים בשעת השקיעה, היה שווה בהתחשב בכל שאר הדברים.
דרך מפותלת ומאובקת מלאה בסיבובים מסמרי סער הוליכה לחוף ים המלח. בחום הדביק התרחצו פלשתינים מישובים על חוף דמוי החוף של ברייטון. לאחר חציית גשר אלנבי לעבר הירדן, הקרקע התנשאה מעלה ומעלה שוב, עוקבת אחר זרם מים מתוקים לאורך עמק מפותל מלא שיחי הרדוף ופרחי בר, לרמה המזרחית 1500 מטרים ממעל.
עבר הירדן באביב המוקדם היא ארץ נהדרת של פלגים ועמקים פוריים, עם תבואות, סחלבים וגפנים. מדרונות הגבעות מכוסים מרבדים של פרחי בר, היוצרים משטחים מבהיקים של צבעים. במישורים הגליים הגבוהים היורדים אל עמאן עצרנו לתקן פנצ'ר מנגד לבריכה שאליה הגיעו פרות לעת ערב. זה בהחלט יכול להיות בשולי צוקי דארטמור האפורים התקועים בתוך העשב, מים מסביב ופרות.
בעמאן העניינים היו שונים לחלוטין מאשר בירושלים. פונדק קטן שזה עתה נפתח. נראה שכולם היו מרוצים לראותנו. בעל הפונדק עשה הכל כדי שנרגיש בנוח. אנשי הליגיון הערבי ששירתו באזור היו ידידותיים ונכונים להושיט עזרה. המקום היה מלא בבניינים חדשים ובטחון מחודש. בניינים אפורים קטנים התפשטו במעלה העמק הקטן, בין גבעות גיר מכוסות בפרחי בר מבושמים. ארץ שמחה.
אבל זמן קצר נותר לנו. אחרי יום שבו בקרנו בחורבותיה של ג'רש, והזמנה לערב במחיצת הפשה, מפקד הליגיון הערבי, נאלצנו לחזור לקהיר. כל הטיול לאורך 1600 ק"מ ארך עשרה ימים בלבד, ועלה ארבע או חמש פאונד לאדם, פחות מחמישית מהעלות הנורמלית שלו.