פרק 2 -פטרה
אחד מבין הדברים הרבים שלמדנו ממסע ראשון זה וציינו לעתיד היה הצורך ביד נוספת לדחיפה. ששה היה בבירור המספר של משלחת למסע בדרכים מפוקפקות ורבות מכשולים. המשמעות של כך שנדרשו שלוש מכוניות, משום שהיה זה ודאי שאופנועים הם בעלי שימוש מועט בסוג כזה של מסעות בשל הקרקע הסלעית, הצמיגים וחוסר היכולת שלהם לשאת את חלקם באספקה. מישהו אחר צריך היה להשתכנע לרכוש מכונית פורד נוספת. אנו רצינו מישהו עם גישה מכנית שיוכל לדאוג לתקינות מכוניתו, משום שעל כל נהג לבדוק את מכוניתו ולתקן את התקלה מוקדם ככל האפשר. הוא גם חייב להיות פתוח לשכנוע לא להיות מעונין רק באזור קהיר, לא להתנגד לעבודה פיזית קשה בשמש החמה או לוותר על נוחות הציויליזציה לזמן מה. ורצינו אחד שיאהב את אווירת המדבר ונוף הפרא הסלעי בדיוק כמוני וכמו הולנד.
אורגנה משלחת על ידי מספר אנשים מהמועדון שלנו לחקור באמצעות חבלים ופנסים את המבוכים החפורים מתחת לגבעות מוקאטאם ליד חלוון, המקום שממנו הבונים הקדמונים חצבו את אבני הגיר עבור הפירמידות מעבר לנילוס. הייתה אז די התלהבות, שהתחילה לפי דעתי על ידי הולנד, לראות את העתיקות הפחות ידועות, פיסות העתיקות האמיתיות שעדיין אף תייר לא ראה, משום שדי לא נוח להגיע אליהן, או שהם לא בתכנית הסיורים השגרתית.
סגן אי. באדר מחיל ההנדסה בלט כבחירה המוצלחת ביותר. לקחתי אותו איתי בפורד למבוכים החצובים, בבוחרי בכוונה נתיב מתיש דרך מהמורות, בין בולדרים, מעלה ומטה בגדות תלולות של ואדיות. המכונית השתעשעה: היא טיפסה לאורך שיפועים קצרים אך תלולים בצורה שלא תאמן, ירדה בשיפועי צד בזוויות משונות, מרימה גלגל אחר גלגל מעל סלעים, בדומה לסוס פוני בגבעות. באדר נהנה והתלהב. הוא חמד לרכוש פורד, חקר לגבי מחירה ובדק את עיצובה המוזר בעין טכנית. כמעט והצלחתי. לא נותר דבר מלבד לשכנע אותו למכור את מכוניתו הנוכחית ולגייס את הכסף. היה לו רומן עם מכונית בעלת שלושה גלגלים שאליה הוא היה ממש קשור וממנה היה לו קשה להתנתק. לבסוף, אלוהים התערב. לילה אחד באדר התנגש במחסום רכבת שלא הואר. מכוניתו נהרסה, והוא נחלץ רועד מבית החולים-אבל הוא היה שלנו. הוא רכש Thérèse , מכונית פורד דו-מושבית יפהפיה, חדשה לגמרי מחלון הראווה של סוכן המכוניות.
באדר היה נכס: הוא הביא ללידת השראה חדשה. הוא חלק עמי שאיפה אבסורדית להגיע לראשי הגבעות, לטפס על סלעים, שכף רגל לא דרכה עליהם משום שהזכירו לו את דרום אפריקה כשהיה קטן. יחד, לשם התערבות, טפסנו על מדרון חלק שכיסה את פירמידת צ'פמן בחשכה, בחפשנו צוקים נוחים לטיפוס. יצאנו לבדוק עם כמה מעט מים אדם יכול לתפקד, והלכנו 32 ק"מ לרוחב גבעות מוקאטאם ביום קיץ בוהק, עם בקבוק מים משותף לשנינו, שאת רובם היינו צריכים לשפוך לתוך כובע כדי לתת לעוזרי, שהתעקש לעקוב אחרינו עד שהתיישב והתייפח לבקש מים.
עם עודף בטחון עצמי, יצאנו במכונית Thérèse לסואץ בסוף שבוע קריר אחד, לטפס לפסגת ג'בל עתקה. בשל בולדרים נאלצנו לעזוב את המכונית 5 ק"מ מההר, ומשם ללכת לרגלי הצוק שהתנשא לגובה של 1000 מטרים שצפה על סואץ. התחלנו לטפס עם בקבוק בירה אחד בלבד שקנינו במלון. הרוח הצפונית הצפויה פסקה: במקומה אוויר חמסין קשה נשב מעלה מהים האדום, בהופכו את הטיפוס על הסלעים החדים כתער לחמים ובלתי נגיעים. בצהרי היום לאחר ארבע שעות טיפוס הגענו לרמה בפסגה, נחנו ללא צל, ובטפשות שתינו את הבירה המוגזת שלנו. שום דבר אינו יכול להיות מגעיל יותר מבירה חמה כאשר אתה באמת צמא. זה לא החיה את נפשנו אלא החריף את הרגשת הצמאון. הלכנו כ- 3 ק"מ לאורך השיא בתורנו אחר מקום נוח יותר לירידה, אך הצוקים היו תלולים ללא שום הפסקה. החום היבש והסלעים נתקו את הדבק בסוליות נעלינו. בתחילה את שלי ואחר סוליותיו של באדר התפרקו לחתיכות ונאלצנו להדק אותן ככל שיכולנו עם ממחתות יד ופיסות של חולצה. הירידה ארכה כארבע שעות נוספות, במיוחד בשל הבעיות שהיו לנו ברגליים. השמש שקעה מאחורי ג'בל עתקה לפני שהגענו למכונית, מעדנו על סלעים, פינו יבש, צרובי שפתיים, התחלנו לחשוב אולי בכל זאת הדרומיים צודקים, - רק כלבים אנגליים משוגעים הולכים בשמש. אף אחד מאיתנו לא ישכח את אותו היום. שתינו ככל שיכולנו ממי הרדיאטור עם השמן והחלודה, ו-14 ליטרים נוספים כאשר חזרנו לסואץ.
במקרה אחר, עם קולונל ס. פ. ניוקומב ובדרבונו, ניסינו למצוא דרך ישירה מאיסמעליה לקהיר ללא מעבר בשטחים המעובדים. התחלנו כראוי. זו הייתה כמו התחלה רשמית של הפשה. התברר שכל כפר דן בצרכיו הקטנים- גשר קטן פה, דרך שם, השתדלות הממשלה בנוגע למספר תלונות- שתיית קפה בלתי פוסקת. היו מספר מכשולים שעלינו היה לעבור עד שהתבררו לנו-גדות תעלה תלולות ללא שום דרך לעבור אותן. אולם הקולונל בקושי נפנף בידו וארבעים אנשים רצו –800 מטרים כדי לעזור, הם הרימו את שתי המכוניות ונשאו אותם לראש הסוללה. על אף שהם ידעו שאין לו סמכות רשמית לגביהם והוא לא היה קשור לחלוטין לממשלה. זה היה פשוט משום היותו ניוקומב, דמות אגדתית מהמלחמה שיכל לשכנע את יליד המקום לעשות כל דבר, שיכל להרגיע מריבה עם חיוך ושתי מילים בערבית.
זה ארך זמן, והיה זה צהריים כאשר הצלחנו להעביר את המכוניות דרך רצועה של דיונות לקרקע אבנית מוצקה. הוסכם שהקולונל אמור לספק את המזון, אך היום נמשך ולא אני ולא באדר העזנו להציע עצירה כדי לסעוד צהריים. לבסוף הוא הגיש את כל אספקת המזון שהוא הביא-שלוש מנות קטנות של ביסקוויטים.
המדריך אותו לקחנו כדי להורות לנו את הדרך לד'רב אל חאג', אבד את דרכו בחשכה-היינו באחור גדול, והעלה אותנו לשדה של דיונות בו בלינו עד חצות הליל בהחלצות משם. למרבית המזל התרנים הגדולים של תחנת האלחוט של אבו-זבל שבלטו באור הירח הראו לנו היכן אנו נמצאים. ראינו אור דולק בבית המשגיח של תחנת האלחוט, המפקד גראטאן, גששנו את דרכנו לשם דרך גדרות תיל, תעלות וחוליות. אני ובאדר היינו חולים וגם רעבים: פינו נמלא רוק כאשר גראטאן הציע לנו ארוחה, אך הקולונל בנדיבות לב רגילה לא מודעת לרעב, או תחושה גופנית אחרת, שום דבר מלבד המשימה שיש לבצע, סרב באומרו שזה עתה סעד.
בשתיים לפנות בוקר, לפני הגיענו לקהיר, נעצרנו לפני מחסום רכבת שבסמוך לו שכבה לרוחב הדרך רכבת חסרת תנועה. "כאן" אמר הקולונל, "הוא המקום בו נישן למשך רבע שעה". הוא נרדם כהרף עין. חמש עשרה דקות לאחר מכן הוא התעורר בפתאומיות, נתר מהמכונית, מצא מספר עובדי רכבת שהסתתרו בצללים, ובפחות מדקה אסף חבורה של אנשים, הפריד את הרכבת לשניים, ופתח את השערים.
בסתיו 1926 הפרויקט של הגעה לפטרה שב לחיים, הרעיון היה לחצות את סיני לא בדרך הטורקית כמו קודם, אלא מזרחה יותר לראש מפרץ עקבה, ומשם מעלה לאורך הרי עבר הירדן למען.
בפגישה מקרית ברכבת אני והולנד יכולנו לקבל את ברכתו האישית של הפשה, ואת ההבטחה שפקודות חיוניות בנוגע לנו יועברו לעבר הירדן. הוא אמר שעבודה מסוימת התבצעה בקרקעית ואדי ו'תם ובמעבר הגבוה שטר, ולאחרונה מכונית הצליחה לרדת לעקבה בדרך הזו: אבל אף אחד לא הגיע לשם עם מכונית מסיני או מצריים.
מנהלת החזית המצרית היתה מאד אדיבה. סיני היתה פתוחה בפנינו לאן שנרצה ללכת. מהם למדנו שהקושי העיקרי יהיה הנפילה הפתאומית בגובה של 600 מטרים של הרמה בסיני אל מפרץ עקבה. רק מכונית אחת באחריותו של קצין מצרי החליקה במורד המעבר, ונאלצה לחזור בדרך אחרת. הם לא חשבו שניתן לעלות במעבר, כך שאם נרד נהיה חייבים לחזור דרך צפון עבר הירדן, עמאן וירושלים, כך שנבצע הקפה שלמה של ים המוות.
לאור הנסיון של טיול הסתיו האחרון היה הרבה דברים לארגן. היה צורך להתגבר שוב על מעבר המיתלה לתוך סיני עם החוליות שבו, וכמו כן משהו היה צריך להעשות בכדי להקל את המעבר בשיפועי הצד של הואדיות בגבעות המיתלה. עבור החוליות אמצנו את האמצעי היחידי שהיה ידוע אז, גלילים של רשת ארנבות באורך של כ-20 מטר, שאותם צריך היה להניח לפני כל גלגל במעבר בקטעים גרועים שבהם נתקל בדרך.
חשבנו כי התשובה הטובה ביותר לקשיים של גדות הואדיות האנכיים יהיה על ידי רמפות קלות וניידות שיונחו כמו גשרים עבור הגלגלים, ובכך להמנע מן הצורך לחצוב בגדות דרך. לאחר נסיונות לא מוצלחים עם ברזלים גליים שרוקעו לצורת תעלות, באדר גילה לאחר רחרוח בחנויות הברזל הישנות בקהיר, מצבור של פלדה גלית ששימשה בזמן המלחמה לכיסוי מחפורות. הבאנו מספר מאלה באורך מטר וחצי האחד כדי לשאת עמנו. למעשה מצאנו שהדרך שופרה מאד ולא השתמשנו באמצעים אלו אפילו פעם אחת. הם נלקחו הביתה והונחו בירכתי המחסן של מועדון הקצינים למשך שלוש השנים הבאות, עד שבאופן מקרי, כמו שיסופר בהמשך, הן סללו את הדרך פשוטו כמשמעו עבור המשלחות המאוחרות.
האריזה הייתה מלאכה מתישה. מרכב המכוניות נועד במקורו עבור תיור, ונותר מקום מועט בלבד מאחורי המושבים עבור כל הציוד שלנו. מיקמנו את כל הפחים של 9 ליטר דלק והמים בשורה לאורך סיפוני המכוניות, וקרש שעבר דרך כל הידיות שלהם והוברג לגוף המכונית, אבטח אותם במקומם. שוב התעורר הספק בדבר הדרך הטובה ביותר לנשיאת המים. פחיות הדלק היו ללא ספק הנוחות ביותר, אך המים בהם הפכו לשחורים ומרים. בעיה זו נפתרה על ידי החלפת דיסקיות העור בפקקים שלהם, בדיסקיות גומי שנחתכו מפנימיות ישנות.
כמה קל הוא המסע שנערך בשנית. הגענו לסואץ בערבו של חג המוד 1926 מוכנים לחצות את התעלה עם השחר של היום הבא. כדי להמנע מהעיכוב של המעבורת, באדר ומניוסל הלכו עוד באותו ערב לארגן דברים הקשורים לכך עם ידידנו מ. וואנגלי סטפאנוס מחברת תעלת סואץ ועם שוטר חשדן שעיכב אותנו במשך ארבע שעות בחודש מרץ הקודם. התוצאה הייתה טובה; חצינו את התעלה כמעט לפני הזריחה, אפילו השוטר סייע בעבודה הקשה של הרמת המכוניות למעבורת.
רשתות המתכת חסכו מאמץ גדול של דחיפה וחפירה בחול, למרות שזו לא הייתה זו השיטה האידיאלית להתקדמות בשל איטיותה הרבה. בכל פעם שאחת המכוניות נתקעה, הן שוחררו מהמכונית שנשאה אותן, ונפרסו לפני הגלגלים הקדמיים של המכונית שנתקעה. כאשר כולם דחפו מאחור, המכונית התקדמה מטר אחר מטר, כאשר הגלגלים האחוריים מסתובבים בחול, עד שלבסוף היא התקדמה מספיק כדי לאפשר לגלגלים האחוריים לעלות על קצה הרשת. אז היתה להם התנגדות משום שהרשת קובעה למקומה על ידי המשקל של הגלגלים הקדמיים; ואם עד אז הגלגלים הקדמיים לא החליקו הצידה מהרשת, המכונית בדרך כלל אספה מספיק כח והתקדמה לאורך הרשת בהגבירה את המהירות. זה מה שמור היה לקרות. למעשה לעיתים קרובות, בגלל שהרשת היתה מגולגלת באופן הדוק על המכונית והתנהגה כמו קפיץ, וכך קרה שדוקא ברגע הקריטי לפני שהמכונית הגיעה לרשת היא שבה והתגלגלה מחדש. לאחר שמכונית עברה עליה ורצינו לשוב ולגלול אותה, זה היה כמובן מאד קשה משום שהיא עוותה.
למרות שעדיין לקח לנו שלוש שעות לעבור את מעבר המיתלה, הצלחנו להגיע לנח'ל בצהרי היום, כך שהצלחנו לעבור בבוקר מה שארך יומיים במסע הקודם. ללא ספק הדרך הייתה קלה יותר באזור הגבעות, משום שהפעם לא היה גשם ומכוניות ה-F.D.A שנסעו עד בדרך מיתנו את הדרך; אך זו הידיעה שהדרך היא אפשרית שזרזה את מהלך העניינים. אתה אינך מהסס או עוצר ומטיל ספק היכן הדרך אבדה לאחרונה, אלא מתקדם בידיעה שהדרך תשוב ותופיע.
מעודדים, המשכנו 64 ק"מ נוספים לת'מד לחניית לילה, עדיין על אותה רמה גירנית חשופה של סיני . קרני השמש שהוחזרו מהאוויר החם הסמוך לקרקע, יצרו אגמים לבנים בוהקים. גושי גבעות שעלו מתוך הרמה ברבדים ישרים, הופיעו ונעלמו חליפות באופק המתעתע של המיראז'.
זה היה די חשוך כשהגענו לת'מד, מספר צריפי אבן כפולי חדרים, מכונסים מתחת לצוק נמוך. שני שוטרי F.D.A בירכו אותנו לשלום כאילו לא ראו אדם במשך כמה חודשים. נרות הודלקו, ומדורה הוצתה, הלילה היה קר. במהרה מדורה של עצי שיטה, ענפי דקלים ושיחי מדבר התלקחה בפינה, מילאה את החדר בעשן נעים רווי ניחוח. היינו תשושים מאד לאחר שתים עשרה שעות של נהיגה רצופת מכשולים אך שבעי רצון מההתחלה הטובה יותר שבצענו שעלתה על המצופה. השתרענו ואכלנו את ארוחת הערב שכללה נקניקיות מטוגנות, נזיד בשר ובצל, ותה חוזק ברום.
הייתה דממה מזהירה לאחר הרעידות והטלטולים של היום. השקט היה מוחלט. היינו במרחק של שלוש מאות קילומטר מקהיר, ולא היה דבר בקרבת מקום שיוכל לגרום רעש. בחוץ אתה בדרך כלל מאזין בתקווה לשמוע קולות חלושים, צרצור של צרצרים או קריאת תרנגול, אבל שום דבר לא נשמע; רק משב רוח חרישי של אוויר קר שהתערבל באפרכסת האוזן. זה היה מוזר עד כדי כך שהכוכבים ממעל, מנצנצים ובוהקים במרץ, יכלו לעשות זאת ללא רעש מיותר.
דרך החאג' שיצאה מכלל שימוש לפני זמן רב, נמשכה ישר מזרחה, לעבר המצוקים שמהם החלה הירידה לעבר עקבה. אך הזמנים השתנו. עתה הדרכים היחידות הן של סיורים צבאיים שיצאו מהבסיס הקדמי של חיל המשמר בכונתילה, דרום מזרחה לאורך הרמה של הגבול המזרחי בואכה עקבה.
מכונתילה, הדרך עלתה באופן קבוע וחצתה מישור משופע של חלוקי אבן חומים, ששאגו תחת גלגלי המכונית. דרך מרווחים מקריים ברכסי הגבעות הנמוכים ניתן היה לראות את רכסי ההרים של עבר הירדן שמרחק של 30 קילומטר, שעתה נראו במזרח כצוקים סגולים זעופי פנים.
התהום של השקע הסורי אפריקאי בין ההרים הרחוקים לבינינו הזהירה אותנו בקיומה על ידי אובך מוזר. זה היה כאילו רצועת אור צהובה שזרחה כלפי מעלה מהמעמקים שלפנינו, או כמו להסתכל מהגג אל רחוב מואר על ידי פנס לילה סמוי.
הקרקע השתנתה בפתאומיות מצור בצבע חום לצבע אדום כדם, ומעבר לרכס הוולקני האחרון הבטנו מטה כ-650 מטרים: צפונה על החולות הנוצצים שבתחתית ואדי ערבה, דרומה אל חוף הים הכחול של מפרץ אילת שלמרגלותינו, הכל נתחם בשקע הסורי אפריקאי.
לפני עידנים הארץ כולה נסדקה לחצי לאורך מספר אלפי קילומטרים. כאן, כמו פצע עמוק, משטח העור הלבן של הגיר נדחף מעלה ואחורה, בשוליים של החתך הפתוח, על ידי חומר וולקני אדום וירוק שפרץ מהמעמקים משני הצדדים כמו צלקת ארוכה שבצרה את התעלה המרכזית.
הקרקע מתחתינו נפלה באופן חד ומבולבל על ידי מסות של סלעים חדים כתער בינות לקניונים ותהומות מפותלים שחסו בצל כהה ולא חדיר; גיהינום שממנו אתה מצפה לתימרות עשן. הרחק מטה בקרקעית, רצועה של דקלים ירוקים הקיפה את שפת המים והפרידה את החולות של ואדי ערבה מהים.
תעתוע ראיה גרם לתהומות להראות עצומים. מנגד, ימינה ושמאלה ככל שהעין יכלה לראות באובך הסגול, לכיוון ים המוות בצד האחד ולכיוון מדינה בצד האחר, התרוממו לגובה של 2000 מטר רכסי ההרים של עבר הירדן וחיג'אז, עטופים כמו בקיפולים של וילון אדום ענק.
לא הייתה דרך מאז עזבנו את סואץ- רק עקבות הגלגלים שחצו את הרמה הפתוחה והצחיחה. זה נראה בלתי אפשרי שנוכל למצוא אי פעם דרך מטה, אך פתאום הופיעה התחלה של דרך מעשה ידי אדם שנפרצה דרך הסלעים, תלולה בחוסר היגיון מכדי להיות בטוחה, וחסרת כל משטח מלבד משטחי סלע גס שנפלו במדרגות משוננות שגובהן כ-30 ס"מ, או פה ושם בשיפוע של אבנים גדולות שנזרקו באופן מקרי בסמוך לקיר בנוי. אולם, הייתה זו דרך, שנפרצה במאמץ מסוים; פיסת דרך מוזרה שלעצמה, שלאחר מכן גילינו נבנתה על פי תוואי קדום שנפרץ על ידי הח'דיב מוחמד עלי ובנו איברהים לפני מאה שנים כדי להעביר את התותחים והאספקה לחצי האי ערב, למלחמה בואהבים, ששליטם הקודם אבן סעוד כבש את המקומות הקדושים בחיג'אז. מאז הדרך נשכחה והיתה ללא שימוש והשגחה. זחלנו מטה בזהירות, הצוות כולו בלם את המכוניות ביד כאשר אלו החליקו ברעש מאיים של אבנים רופפות לאורך עיקולים בעלי שיפועים מסמרי שער. לעיתים קרובות השיפוע היה 1 ל-3 עם תהום בקצה. מטה ומטה הדרך התפתלה בקושי ניתנת למעבר; פה ושם היא הייתה חסומה על ידי מפולות. אבל הכובש מעולם לא התכוון שהאספקה שלו תחזור, והיה זה ברור שעם מכוניותינו העמוסות לעייפה לא נוכל לחזור בדרך זו. הייתה זו דרך חד סיטרית, עם גרביטציה בתפקיד שוטר תקיף מאד.
בתחתית, ואדי ערבה הפריד את הטריטוריה המצרית מזו של עבר הירדן והיה שטח הפקר ששום תחבורה חוקית לא חצתה אותו. כדי להגיע לעקבה מספר קילומטרים הלאה מסביב לראש המפרץ, הייתה לנו אלטרנטיבה לדרך זרועת החלוקים לאורך החוף, בדרך פנימית יותר בתוך חרסיות רכות, ביצות מלח וחולות נודדים של ואדי ערבה. הסיור המצרי שירד לכאן לפני מספר חודשים וחזר לכונתילה צפונה דרך אחד הואדיות, ניסה לחצות את הערבה ודיווח שזה היה ניסיון גרוע. הם צדקו. לא הייתה שום אפשרות אחרת מלבד מלנסות את החלוקים לאורך החוף. אבל זה שוב הוכח כבלתי אפשרי, ונראה כי הובסנו. על כל פנים, בהגיענו קרוב יותר ויותר לחוף, מצאנו תשתית מוצקה ממש מתחת לשפת המים, ומכיוון שלא היו גלים שיכלו להרחיק אותנו, הצלחנו לאחר הרבה דחיפות לעבור דרך המים.
הגעתנו לעקבה עוררה מהומה. אף אחד לא הגיע במכונית מסיני. התקדמנו לתחנת המשטרה, מלווים בקהל של כפריים ערבים סקרנים, התקבלנו על ידי שוטר שחור ענק בעל הופעה סמכותית. כסאות הובאו; ישבנו בשורה לאורך הקיר מול השולחן המשרדי כמו מוצגים בתערוכה, ודנו עלינו בתורכית. כאן חיכינו ולגמנו קפה עד שהמושל הגיע. עקבה היא כפר בוץ מוכה מלריה המונה מספר מאות נפשות, מקובץ סביב הריסות של מצודה מימי הביניים ונמשך מעט לאורך החוף. ישנו כאן מזח שימש תקופה קצרה במשך מלחמת העולם הראשונה, כאשר הצבא הערבי בראשותו של פייצל ולורנס התבסס על עקבה לצורך אספקתם. ב-1926 הוא נהרס ויצא מכלל שימוש. עקבה היא המוצא היחידי לים של הארץ ותהיה נמל אם מסילת ברזל או דרך שימושית יסללו כדי לחברה עם רמת עבר הירדן, מעלה מעבר למצוקים .
דברים התחילו לזוז עם הגעת המושל. משרדו פונה כדי לשמש לנו מקום שינה. בטקסיות מה, והרבה יעוץ מהמפעיל הערבי, נשלחה הודעה על בואנו לרשויות במען. הודעה זו נמסרה דרך תחנת האלחוט החדשה שהוקמה במבנה הטירה הישן.
בשעת השקיעה התקבלה הודעה שהמושל מזמין אותנו לסעוד על שולחנו בקצה השני של הכפר. רשמיות זו הכתה אותנו בתדהמת מה לאחר מספר ימים במדבר, כאשר הרעיון של רחצה, גילוח ולבוש של בגדים מכובדים נמוג מן המחשבה; לא שלקחנו איתנו משהו מכובד יותר מזוג מכנסי פלנל ישנים ועניבה.
המושל בזז את כל הכפר עבור רהיטים אירופיים. הכיסאות היחידים הושאלו מביתנו בתחנת המשטרה. צלחות, ארבעה סכינים וחמש כפיות גדולות היו כל מה שניתן היה להשיג. על פי מנהג המקום, הבשר נותר חי עד שממש הגענו, כך שציפתה לנו המתנה רעבה מסביב לשולחן בזמן שמורה מצרי שדבר מעט אנגלית העביר את זמננו. לבסוף, לאחר דג מקומי, הגיעה המנה הנהדרת והמבורכת של אורז ובשר. שזו נגמרה, וידינו נרחצו תחת זרם של מים שנוצקו על ידי משרת מתוך קנקן, מארחנו שעד עתה המתין לנו, הצטרף אלינו לסיבוב אחד או שניים של תה ערבי ריחני. שוחחנו, באופן חלקי באמצעות הערבית של הולנד ומיונסל, והערבית המצרית העילגת שלנו.
המושל היה אדם מענין, טורקי נלהב מאד לכפרו ולחשיבות העתידית שלו כנמל ימי של עבר הירדן אם וכאשר סעיף מסילת הברזל החיג'אזית ממען תבנה. הגבול עם הוואהבים היה מרוחק מספר קילומטרים מהכפר והיו קשיים, הערבים לא ראו שום צורך להשתייך לשום מדינה מסוימת. הוא התנצל על המקום והדלות של הכנסת האורחים של פיקה פשה. ההודעה מעמאן על הגעתנו התקבלה רק לפני שעה. לו היה יודע על בואנו דברים היו נראים אחרת. פנס הרחוב היה מודלק.

הדרך לעמן סומנה על ידי גלי אבנים נמוכים כמו בסיני. עקבנו אחריה בבוקר המחרת ממש מחוץ לכפר, בליווי של רוכבי גמלים חמושים. תשעת הקילומטרים הראשונים נמשכו במעלה הערבה וחבקו את חומת ההרים בצדם המזרחי; אחרי סיבוב פתאומי, הדרך הובילה לפתחו של הקניון של ואדי ית'ם, שבמורדו לורנס והצבא הערבי צעדו כדי לכבוש את עקבה. שרידי משאבת מים טורקית שלורנס מצא לפני תשע שנים, היו עדיין מוטלים בינות לבולדרים. משני הצדדים, התרוממו לגובה של 1000 מטר קירות של סלע ארגמני חרוץ במחדרים וולקניים כמו זפת שחורה שבעבעה מעלה לאורך סדקים ישרים. הקרקעית הייתה חול, בולדרים וחלוקים. הסלע התרומם אנכית בשני הצדדים, כך שמקרה של שטפון פתאומי, הסיכוי להמלט ללא פגע עם המכוניות היה קטן למדי.
לא חלף הרבה זמן עד שמכוניתו של הולנד, עדיין מודל ישן של T פורד עם מוט ההילוכים המשונה שלה, החלה למרוד. היא הייתה שנה ישנה ממכוניתנו ואבדה כבר את זריזותה. עתה נוצר סדק בראדיטור. כל שלוש המכוניות רתחו במשך כל העלייה. לאחר שעצרנו כדי שמנועיהן יתקררו, גילנו שהולנד לא עקב אחרינו ולמעשה חזר אחורה, התגלה לנו ששכחנו לדחוף אותו מהחול. הוא וקרייג היו עדיין חופרים ללא נחמה מסביב לגלגלים.
לאחר כ-56 ק"מ, קירות הקניון נעלמו בפיתאומיות, ונפתח המשור היבש של גוהירה, משור של סחף אדום שמתוכו הזדקרו ללא שום זיזים גבעות סלע מבודדות כאילו חציין היה מוסתר על ידי הסחף האדום . היו כאן שיחים ירוקים, ובמקומות מסוימים ....השלם את המשפט. מתחת לצוק בודד שהדרך הובילה אליו, עצרנו לארוחת צוהריים במתחם של תחנת המשטרה בגוהירה שנשרפה בשנה שעברה על ידי השבטים שמסביב לפטרה. הריסות של מאגר מים רומאי היו בסמוך ובאר שאליה הגיעו שני עדרי עזים מתחרים נהוגים על ידי מספר נשים בדואיות חסרי שיניים שרבו בקולניות. מתחת לצוק אבן חול מגוונת כמו עץ הצבוע פסים, נמצאו תרמילים מקרבותיו של לורנס מלפני מספר שנים.
לאחר חציית המישור, הדרך הפכה לרכה יותר ויותר עם חול עדין. מכוניתו של הולנד נתקעה. שתי האחרות התקדמו יפה אבל עצרו לדחוף אותה. מיד כשעצרו הן בעצמן לא יכלו להתחיל בנסיעה ללא דחיפה הגונה. כל זה התרחש כל הזמן כך שהתקדמנו בקצב של הליכה. מים נשפכו מהרדיאטור ממכוניתו של הולנד, ובכל עצירה דלי מקנבס הונח מתחתיו כדי לאסוף את המים ככל האפשר משום שלא היו לנו הרבה. מספר פעמים המכונית נעזבה בהתרגשות מאחור לראות האם לאחר מאמץ קשה של דחיפה, היא תוכל להתקדם בכוחות עצמה. בכל פעם קרייג הנוסע הסבלני של הולנד נאלץ להחזיר אותה לנתיב.
הקרקע החלה להתרומם לעבר רכס נוסף של מצוקים. רשתות ברזל ישנות עדין היו מפוזרות במקומות מסוימים. מכוניתן של הולנד החלה להתקדם יפה, והובילה במשך קילומטר ויותר ונעלמה מהעין מאחורי גבעה קטנה. זמן קצר לאחר כך הדבקנו אותה וגילינו שנעצרה שוב. הולנד נשא את ידיו ביאוש. "הכל אבוד עכשו", הוא אמר, "יש רעש נוראי בתוך המנוע. זה גמור" . ידית ההתנעה הייתה תלויה באופן רפוי, אחזה בחוט ברזל שנמתח לאורך הדרך ומשכה אותו כך שהוא התפתל מסיב לגל ההינע במנוע. המכונית כולה כמעט ונתמכה על הערבוביה של התיל מתחת. מטרים של חוט ברזל חלוד, נתפסו סביב כל פינה ובורג בולט, נכרכו סביב כמו סוג של כרית שעליה המכונית עמדה.
בשקיעה עדין היינו בטווח ראיה של גוהירה, אבל הגענו למרגלות ההתרוממות הגדולה האחרונה, נק'ב אל שטר מעלה אל המשור של מען. היינו עתה בצידם המזרחי של ההרים שנראו לנו כה עצומים מסיני, וטפסנו מספיק גבוה כדי להביט מעליהם מערבה, מעבר למעמקים של ואדי ערבה אל האזור שמסביב כונת'ילה, וגם דרומה מעבר למשור של גוהירה אל הפסגות האדומות והמשוננות, אדומות מתמיד בשקיעה, שמתחה רכס אחר רכס, גבוה יותר ויותר עד לחצי האי ערב.
תחילת המעלה הייתה לא מבטיחה, שיפוע תלול וארוך של חול רך עם טלאים של רשתות ברזל ישנות, פה ושם בלויות וחלודות, אך בתוך שעה העלינו את כל המכוניות למעלה בעזרת הרשתות שלנו והרבה דחיפה. את שארית המסע היה עלינו לבצע לאור הפנסים. לולא הקור המר והמחשבה על המלון במען היינו כבר עוצרים לחניית לילה. לפנינו, בדיוק לפני שהחשיך, היה טיפוס של 300 מטר בשבעה או שמונה זיגזגים על מדרון גדול. מילאנו את מכוניתו של הולנד בכל דבר אפשרי, מים, דלק ושמן ונתנו לה דחיפה אחרונה.