מסע באלטיפלאנו  בבוליביה

השתתפו:   חזי יצחק, אורי בנימני, ישראל קיסר, יהודה פלד, סימונה בראל, איל אלנצוויג

אוגוסט 2015. 
סאג'אמה ההר הגבוה בבולוביה - צילם: ישראל קיסר
תיאור המסלול

השעה הייתה אחת בלילה, לאחר מספר שעות של אי שינה  ורעידה מקור באוהל במחנה הבסיס הגבוה (5600 מטר וגובה זה שנוי במחלוקת), יצאנו בדרכנו לפסגת ההר הגבוה בבוליביה – Sajama שגובהו 6540 מטר.   ירח גדול נתלה בשמיים וכוכבי שמי הדרום נצצו בשמיים. מדרונות הקרח המפחידים התנשאו ממעל.   אני וסימונה תלינו את יהבנו בחואן המדריך הבוליביאני המנסה בטיפוס על ההרים.  התחלנו  לטפס במעלה דרדרת תלולה, כאשר מסביב דממה. הקור היה עז, לא עזרה חליפת הגורטקס שחואן נתן לנו, וגם הכפפות העבות הפכו  סרבלו מאד.  כל מספר צעדים, היינו צריכים לעצור כדי לסדר את קצב הנשימה. הדרדרת הפכה לתלולה יותר ולבסוף הגיעה למרגלות מדרון קרח, זה היה הרגע להחליף לנעליים המצויידות  בקרמפונס מעין שיניים שמולבשים על הנעל ומאפשרים אחיזה טובה יותר בשלג. התיישבנו על סלע גדול וחואן התחיל  במלאכת הנעילה. זו הייתה הפעם הראשונה שנעלתי נעליים כאלו  והשעה לכך הייתה קצת הזוייה.  לקח לחואן כ-20 דקות להרכיב לי ולסימונה את הנעליים בקור מקפיא, אנחנו ישבנו ורעדנו מקור מבלי יכולת לסייע לו. הערצתי אותו על היכולת לתפקד בתנאים הקשים הללו.  כדי לחבר את הקראמפונס הוא היה צריך לעבוד בידיים חשופות, ובין נעל לנעל הוא הכניס  כפות הידיים לכפפות כדי שהן לא תקפאנה.  

צילום קבוצתי בסלאר. צילם ישראל קיסר.
נקשרנו בחבל אבטחה, אחד לשני וביד אחת אחזנו בגרזן קרח. התחלנו לטפס במדרון קרח מאד תלול שתהומות ומדרונות חלקלקים נשקפים למטה, השתדלתי לעקוב אחר אחרי חואן ולהתרכז בצעד הבא ולא להביט למטה. הנעליים ננעצו בקרח והגוף נמשך למעלה, המדרון החלקלק היה מאחורינו. מכאן התחיל טיפוס מייגע  על מדרון של עמודי קרח שנוצרו כתוצאה מהמסה של הקרח.  עמודים בעלי צורות מוזרות ומשונות – יער של עמודי קרח שנקראים פניטנטס שנוצרים על ידי שחיקת הקרח ע"י הרוח.  טיפוס מייגע ומפרך שדרש הרב מאמץ כדי לפלס את הדרך ביניהם. אי אפשר היה לעצור בשל הקור העז.  התקדמנו באופן איטי.
בירידה מההרץ
הרחק למטה, נראו אורות הכפר Sajama, קינאתי באנשים הישנים שם בשלווה ובחום, בעוד אנחנו נאבקים בעמודי הקרח האלה ובקור הנורא.  המדרון הארור  הזה לא נגמר וכילה את כל הכוחות. השעות הקטנות של הלילה חלפו,  שחר של יום חדש החל להפציע במזרח. ההתקדמות הפכה איטית יותר  בשל הגובה הרב והאוויר הדליל, ונאלצנו לבצע הפסקות תכופות יותר, ההליכה עם הנעליים האלו שאנו לא מורגלים בהם, דרשה מאמץ רב. יום חדש עלה ואנו עדיין מטפסים במדרון עמודי הקרח, הנוף מדהים ושני הרי הגעש התאומים על הגבול בין בוליביה לצילה חסמו את המראה לכיוון מערב, למה לא יכולנו להסתפק בפסגה של  600 מטר.  
מדרון הקרח בטיפוס להר.
הבוקר עלה ומצבנו לא היה מזהיר. חואן כתב על כף ידו שאנו בגובה של 6000 מטר, כלומר נותרו לנו עוד  יותר מ-500 מטר של טיפוס שבקצב שלנו  יארכו עוד מספר שעות ומה עם הדרך למטה שגם היא חוויה מפוקפקת. הוא הציע שנשקול האם להמשיך. הסתכלתי עלי ועל סימונה, לא היינו בנויים לכך- בלית ברירה החלטנו לרדת- עוד פסגה שלא נכבשה, גם עם זה נצטרך להתמודד. לו היה מקום שניתן לנוח בו להחליף כח לאכול משהו, אבל אי אפשר היה לעצור, כי הקור היה עז. 
בירידה מההר.

גם הירידה למטה הייתה קשה מאד ומסוכנת וארכה זמן. השמש עלתה ונעשה חם יותר, אבל שוב נאלצנו לפלס את דרכנו דרך  מדרון עמודי הקרח. בשלב מסוים, החליט חואן שנרד בנתיב אחר ללא הקרמפונס על דרדרות אבנים חלקלקות.  ההליכה הפכה להיות מסוכנת  ומפחידה מאד, כאשר מדרונות תלולים פעורים מתחת.  בנקודה מסוימת כבר לא הייתה ברירה אלא לרדת במדרון קרח תלול מאד  בעזרת סנפלינג על חבל שאורכו 60 מטר.    ירדתי ראשון כאשר אני משתדל לא להביט למטה ובקצה החבל נשארתי, תלוי להמתין לסימונה שירדה אחרי. לאחר הקטע המפחיד הזה, הירידה הפכה ליותר אנושית ובשעה 13  הגענו למחנה הבסיס העליון ולקראת הערב  למחנה הבסיס התחתון.  ירח מלא ועגול,  נתלה מעל פסגת  הקרח, והרגשתי ללא מילים שההחלטה לרדת מההר הייתה נכונה. 

ישראל מצלם פלמינגו.

בעניין תכלית החיים כתב הרב אורי שרקי:

"האם התכלית של ידיעת ה' היא בת מימוש? הרמב"ם, בפרק החמישי ב'שמונה פרקים', הגדיר: "השגת ה' יתברך, כפי יכולת האדם לדעת אותה", כלומר ידוע מראש שהאדם איננו יכול להשיג את ה' בשלמות אלא רק כפי יכולת האדם. היה מקום לטעון שגם באופן זה התכלית איננה  בת השגה בשלמות . אלא שרק אם האדם יציב לעצמו תכלית זו הוא ישיג ממנה חלקים מסוימים.  הדבר דומה לטיפוס על הר: אדם שהציב לעצמו מטרה להגיע לפסגת ההר יתאמץ לטפס יותר מאדם שלא הציב לעצמו מטרה זו, ואף אם לא יגיע לפסגה העליונה, יגיע לפסגות משנה גבוהות בדרך. כשמדובר בהשגת ה' אפשר  גם לומר שהפסגות השונות בדרך הן רסיסים של הפסגה העליונה, ולכן האדם תמיד משיג במידת מה את מטרתו. נוסף על כך, אם תכלית החיים תהיה תכלית קרובה ופשוטה להשגה- האדם לא יחתור לממשה, מפני שאז יגיעו חייו לקצם. תכלית אינסופית היא תכלית נפלאה- הרגע שבו היא תושלם לעולם לא יגיע; והחיים יהיו לעד בעלי משמעות".

אם בטיפוס להר הצלחנו להבין את הדברים הללו – דיינו. 

בשוק הירקות בלה פז.

שדה התעופה אל אלטו שבגובה 4000 מטר הוא שער הכניסה ללה פז . העמסנו את קרטוני האופניים שלשמחתנו הגיעו ואת הציוד הרב על שלוש מוניות ועשינו את דרכנו למלון בלה פז. אל אלטו היא העיר של שבט האימארה  שנשיא המדינה אוו מוראלס משתייך אליו. מראה העיר הפרושה על רמה נרחבת לא מלבב במיוחד, כמו שהחבר'ה אומרים "עזה ביום טוב".  בכבישים במאמרים גבוהים שמטלטלים את הרכבים ומזעזעים את העצמות, אבל כל זה מתגמד למראה המדהים של לה פז שמתגלה בקצה המישור ולפני הירידה.  לה פז  פרושה  על מדרונות  ההרים ובעמק ארוך ומעליה פסגות מושלגות  שמתנשאות לגבהים של 6000 מטר ומעלה.   לבירינת עצום של בתים רעועים עם גגות פח וכבישים  תלולים, העין לא יכולה לקלוט את המורכבות  הזאת. כדי להגיע למרכז העיר צריך לרדת בכבישים שגם נהגי המוניות מצטלבים לפני הירידה,  אני אמרתי רק "שמע ישראל". רחובות לה פז הם בזאר אחד גדול, ובה שווקים צבעוניים. בכל פינה יש רוכלים ובעיקר נשים שמנסות למכור, ירקות,  דברי מאפה, בקבוקי שתייה ומה לא.  השוק המפורסם ביותר הוא שוק המכשפות שבו תלויות עוברים מיובשים של אלפאקות  או פוחלצים של ארמדילו  ואוסף גדול של מיני תרופות ואבקות לטפל במכאובים למיניהם. 

לה פז העיר ואין לי אוויר.

התנועה בכבישים סואנת  וצפופה, ערב רב של מוניות והולכי רגל איכשהוא משתלבים זה בזה באופן לא מובן. בעיר נבנה רכבל מודרני שמאפשר חיבור מהיר בין מרכז העיר לרמה שנמצאת 600 מטר למעלה וכן חוצה את העיר. הוא מתוחזק ברמה אירופאית ומאפשר  להכיר באופן נהדר את המבנה הסבוך של העיר ומספק זווית צילום מיוחדות.  העיר עצמה די נקייה ומזג האוויר באוגוסט היה  יחסית סביר. בעיר יש מסעדות טובות אבל המאכל הלאומי הוא כנראה עוף, וכמובן שאי אפשר שלא לקנות, כובעים צעיפים ושאר ביגוד מצמר אלפקה שלאחר מכן אין מה לעשות איתו בחורף החם של הארץ. 

פלמינגו

האלטיפלאנו  או הרמה הגבוהה נמצאת בדרום בוליביה, צפון צ'ילה וצפון ארגנטינה וכוללת מספר שקעים שבהם התפתחו מלחות. הרמה היא בגובה של 4000-4500 מטר ובה הרי געש המתנשאים לגבהים של 5000 -6000 מטרים.  מיקומו בין שני רכסי האנדים גורם לכך שהוא למעשה מדבר בצל הגשם.  האקלים מתאפיין ברוחות חזקות, ובהפרש טמפרטורות קיצוני בין יום ללילה. כמות המשקעים  השנתית היא כ-200 מ"מ  והיא פוחתת ככל שמדרימים.  תנאי אקלים אלו, הופכים את האלטיפלאנו לאחד האזורים הקשים בעולם למגורי  קבע ומעטים בו הישובים והכפרים. 

לגונות עם פלמינגו.

אל אויוני (Uyuni) הרחוקה (3500 מטר מעל פני הים)  הגענו באוטובוס לילה מאד נוח לאחר נסיעה ארוכה של 11 שעות. העיר המאובקת שוכנת בסמוך לאחת האטרקציות הגדולות של בוליביה- סלאר דה אויוני- (Salar de Uyuni) מדבר המלח הגדול בעולם ששטחו 11,000 קמ"ר. הסלאר הוא שריד לאגם גדול יותר שנקרא אגם Minchin שכיסה בעבר את כל החלק הדרומי של בוליביה.  הסלאר הוא המאגר הגדול בעולם של ליתיום, וניצול בלתי מבוקר שלו עלולה לפגוע בו.  בפרברי העיר  יש אתר מאד מעניין  שהוא בית קברות לקטרים ישנים. אוסף מדהים של קטרי קיטור חלודים שיצאו משימוש במהלך השנים והונחו לנפשם על המסילה. במשך השנים  הצטבר חול הגלגלים, אך עדיין המראה של מפלצות הברזל האלו שפעם נעו בגאון במרחבי האלטיפלנו ועתה הם דוממים כפגרים הוא מדהים. בכל מקום אחר בעולם, המקום היה הופך לאתר תיירות פופולרי, אך כאן אין מי שיספר את סיפורם של קטרי הקיטור ואין את אריק לביא שישיר על  קטר הברזל 70414. 

איים בזרם.
רוכבים בסלאר

כאן הרכבנו את האופניים והעמסנו את הציוד על שני  הג'יפים שילוו אותנו במהלך המסע באלטיפלאנו. נסענו לכיוון הסלאר דרך העיירה קולאצני, שממנו עולים על הדרך המוליכה לאי הקקטוסים Isla Inca Huasi. עשרות של ג'יפים נעות על הציר המוביל מהסלאר ללגונה ורדה בדרום האלטיפלאנו. זהו נתיב הטיולים העיקרי ובדרך כלל משך טיול כזה הוא שלושה ימים וכולם עוברים דרך אותן האטרקציות.  נתיב שמפרנס  סוכנויות טיולים רבות.   בחורף שהיא העונה היבשה קרום  המלח נסדק לפסיפס מרהיב ומהפנט של פוליגונים (לא רק משושים). באי שהוא גוש של סלעים בלב מישור המלח קקטוסים גבוהים ומזרים היוצרים נוף סוריאליסטי. הגזעים משמשים להכנת רהיטים ודלתות לבתים.   מהאי יצאנו לרכיבה של כ- 70 ק"מ על משטח המלח- חוויה מוזרה. הסלאר מבהיק בלובנו כמו שדה קרח גדול ובאופק הוא עטור בהרי געש גבוהים ומושלגים. מידי פעם נפערים בורות קטנים שמתוכם מבצבצים מי מלח ירקרקים. לא הייתה רוח, ומזג האוויר היה נפלא,  לקראת ערב, שמי המערב נצבעו כתום זרחני והשמש שקע. המשכנו לרכב לאור פנסים, עד למלון המלח המפואר שבו התאכסנו. זהו מלון 5 כוכבים, שכולו בנוי מלבנים של מלח והוא מציע פאר ונוחות שיכלונו רק לחלום עליהם במהלך השבועיים הבאים. במיטות היה סדין חשמלי ומחוץ למלון הטמפרטורות צנחו אל מתחת לאפס. 

גייזרים.

למחרת כבר הרגשנו את  הקושי העיקרי שאיתו ניסינו להתמודד- רוחות חזקות וקרות שמדכאות כל רצון לרכב. רכבנו מערבה  ויצאנו דרומה מהסלאר.  הדרך הפכה לחולית,  ונמתחה דרומה ללא סוף. הרוח העיפה גרגרי חול וההתקדמות הפכה לקשה יותר. מימין השתרעו המלחות שמדרום לסלאר ומימין, שדות חרושים שבהם הכפריים מגדלים קינואה. מסתבר שהקינואה מותאמת לתנאים האקלימיים הקשים של האלטיפלאנו ובוליביה מגדלת כ-46% מהתצרוכת העולמית- אכן מעצמה של קינואה.  הקינואה מכילה 15% יותר חלבון ומלחים מחיטה ותירס ויש 17 מינים של קינואה הגדלים בבוליביה. מחיר הקינואה הוא פי 5 ממחיר הסויה. את הלילה העברנו במלון פשוט בכפר סחוף רוח בשם סאן חואן. המלונות הפשוטים הללו מציעים חדרים יחסית נקיים אבל חסרי חימום ולכן כשהערב יורד  נעשה קר מאד ואין הרבה בריריה אלא להיכנס לשק השינה די מוקדם ואין כמו הקול של סגירת הרוכסן של השק שינה (כך לפחות טענו בגולני...). 

לגונה ורדה.
מדרום לכפר יש מוזיאון מעניין שמציג את התרבות  של התושבים הקדומים שהתגוררו כאן  וקברו כאן מתיהם בנקרופוליס.  המתים נקברו עם חפצים אישיים שישמשו אותם בעולם הבא שבו הם אמורים להיוולד מחדש. בכוכים ניתן לראות את הגולגולות של  אותם אצילים שאולי חיים  בעולם אחר.  
בדרך ללגונה ורדה.
Salar de Chiguana
מהנקרופוליס חצינו סלאר נוסף (יש הרבה כאלה) – Salar de Chiguana . הרכיבה הייתה קלה על משטחי מלח ומזג האוויר היה מושלם לרכיבה. באופק ניתן היה לראות מיראז'ים שנוצרו כתוצאה מהתחממות האוויר שמעל המלח. חלפנו על פני אתר כרייה של Borax  שהוא מלח  של חומצה בורית המשמש בתעשיית חומרי הניקיון והקוסמטיקה. ראינו  אתרי כרייה רבים כאלו לאורך המסע  שבלטו למרחוק בערמות   גבוהות  ולבנות. הבוראקס הוא משקע טבעי באגמים מלוחים.  את ארוחת הבוקר אכלנו בסמוך למסילת הברזל ובתיאום מושלם הגיחה רכבת משא ארוכה וחלפה על פנינו.   המראה היה מעט מוזר, כי הרכבת הארוכה הייתה חריגה בנוף של המרחבים הריקים הללו.  מסילת הברזל הזו ממשיכה הלאה לצ'ילה ודרכה עוברים כל המחצבים, כי לבוליביה אין גישה לנמל ימי. 
באחד הכפרים באלטיפלאנו.

בלילה ישנו באוהלים שאותם הקמנו בתוך מבנה אבן ללא גג על שפת לגונה קטנה. הנוף היה מדהים.  מסביב גליתי תבניות צומח מעניינות מאד שכללו מעגלים ופסים של הצמח שנקרא Paja Brava Grass. צמח זה מכסה שטחים עצומים באלטיפלנו מעל  4000 מטר  והוא מותאם ביותר לתנאי האקלים הקשים שהם של מדבר גבוה- טמפרטורות קיצוניות, רוחות חזקות וכמות משקעים נמוכה. הצמח יוצר תבניות ודגמים מרהיבים שמאפשרים לו לשרוד טוב יותר בתנאים הקשים, מעגלים גדולים ומעגלים בתוך מעגלים, פסים על המדרונות.   לכל אורך הטיול, אני לא הפסקתי להתפעל ממגוון המופעים של הצמח הזה שהוא למעשה הבסיס של כל המערכת האקולוגית.  

מבט אל העתיד של בולוביה.
פלמינגו
באלטיפלאנו שתי תופעות  נוספות מאד מעניינות הלגונות והגייזרים והמעיינות החמים.  הלגונות מיוחדות בצבעים המיוחדים שלהם, לגונה קולורדה אדומה בשל האצות הגדלות בה, לגונה ורדה ירוקה בשל   המגנזיום והארסן שנמצאים במים שלה.   בחלק מהלגונות ניתן לצפות בלהקות פלמינגו שעומדים במים הקרים ונוברים בקרקע אחר מזון. הצבע האדום שלהם בולט למרחוק. יש שלושה מינים של פלמינגו:  Flamingo Andino, Flamingo Chileno, Flamingo James וניתן לראות את שלושתם בלגונות.  הפלמינגו מאד פוטוגניים וביחוד כאשר אין רוח ניתן לצלם אותם יחד עם  הבבואות שלהם המשתקפות במים.
חיים שהיו ואינם.
לגונה ורדה

החלק הדרומי של האלטיפלאנו הוא חלק משמורת טבע גדולה National Reserve of Andean Fauna Eduardo  ששטחה כ-700 קמ"ר והיא הוכרזה בעיקר כדי להגן על הפלמינגו. ברחבי השמורה ניתן לראות גם עדרים גדולים של ויקוניות שמדלגים בחינניות ומזכירים צבאים. לגונה קולורדה לא האירה לנו פנים – רוח מקפיאה נשבה והפכה את הסיור לאורך החוף לסיוט. לעומת זאת בלגונה ורדה  שנמצאת בקצה הדרומי של האלטיפלאנו בקרבת הגבול עם צ'ילה, לאחר לילה מקפיא במלון ללא חימום וללא מים זורמים, יצאנו להקפה של הלגונה עם האופניים. הרכיבה הייתה על גבישי מלח חדים בקרבת קו המים.  הר הגעש  Licancabur  שצורתו החרותית המושלמת ופסגתו מכוסה שלג  השתקף במים הירקרקים. השמיים היו כחולים והאוויר צלול וקר- היה יופי מדהים במקום המרוחק הזה. 

מעגלים צומח של paja brava
גייזרים
דרומית ללגונה קולורדה בגובה של 4900 מטר נמצא שדה  של נביעות תרמיות   וגייזרים שנקרא sol de manana.   בורות של גופרית ובוץ מבעבע  וחם  בצבעי לבן, חום ושחור והכל רוחש אדי גופרית רעילים, מעין שערי הגיהינום. המראה מהפנט  ומוכיח שמתחת לפני השטח רוחשים עדיין הכוחות שיצרו את כל הרי הגעש שמסביב ובטח עוד לא אמרו את המילה האחרונה. תופעה הרבה יותר נעימה הקשורה לפעילות הגעשית ומזכירה יותר את גן העדן היא בריכות המים החמים. בספרדית זה נשמע טוב יותר aquas termalle . הבריכה המפורסמת היא לפני האזור שהם מכנים מדבר סלוואדור דאלי (השם יותר בומבסטי מתופעת הטבע).  הנביעות החמות ממלאות בריכה לא עמוקה  ויוצרות מעין ספא פתוח. המים חמים אבל בחוץ הקור מקפיא וזה הופך את הרחצה למושלמת. המקום מסודר וכולל אף תא הלבשה וכמובן שכל שיירות הג'יפים לא פוסחות עליו.   
בדרך לטופיזה.

לתופעות הללו, יש להוסיף את שמי הלילה המדהימים של האלטיפלאנו. האוויר היבש והצלול גורם לכוכבים לזהור בשמיים באופן שלא ראיתי בשום מקום אחר. הבעיה היא שבשל הקור העז לא ניתן לשהות בחוץ לזמן ממושך.   קטע הדרך מלגונה טרדה לטופיזה הוא היפה והפראי ביותר. זהו נתיב פחות ראשי מהציר לאויוני והוא עובר במרחבים הרריים עצומים. בדרך חולפים על פני עדרים של אלפקות ולאמות, מעט כפרים או ועיירות קטנות שבכל אחת יש כמובן מגרש כדורגל וגם מגרש כדורסל מקורה שהממשלה בנתה. בעיירה הנידחת סאן פאבלו דה ליפז אף נבנה מגרש עם דשא סיננטי ויציעים מלבני בוץ. הדרך חוצה רכסים הנושקים ל-5000 מטר  המכוסים בתבניות צומח  מדהימות שכאילו נוצרו ע"י משיכות מכחול של  צייר. 

הדרך היורדת מהרמה לטופיזה
טופיזה
הירידה מהרמה לטופיזה היא אחד  מקטעי הרכיבה היפים ביות. הדרך יורדת בתלילות בנוף של רכסים  אדומים הבנויים מקונגלומרט  שהמים חרצו בהם נקיקים והם עצמם ניצבים זקופים. לאורך הדרך  גדלים קקטוסים גדולים שיוצרים נוף של מערב פרוע.   הדרך יורדת מגובה של 3500 מטר ועד 2300  וגם מזג האוויר נעשה חמים כף שיכולנו סוף סוף לעבור לקצר. גם ירידה וגם חם. לאחר 9 ימים באלטיפלאנו, העיר טופיזה נראתה לנו כהתגלמותו של גן העדן. התמקמנו במלון הכי מפואר בעיר (3 כוכבים) ומידי ערב בדקנו את המסעדות המקומיות שמציעות תפריט מגוון, רק שלא  כל מה שכתוב קיים וכן  המנה מגיעה לאחר נצח.   בעיר עצמה מספר שווקים צבעוניים ומעניינים.    גם הרכיבות בטופיזה  היו יפות. 
רכבות העבר באויוני.
. רכבנו אל שער השטן  Puerta del Diablo שהוא מעין פתח  בתוך קיר אנכי של סלע אדום. לאחר שער השטן מגיעים לעמק הגברים Valle de los Machos   שבו עמודי סלע פאליים שהעניקו לעמק את שמו. הנחל נסגר והופך לקניון שבו ניתן ללכת ברגל. הליכה וטיפוס מאומץ הביא אותנו לאוכף יפה שממנו נשקף נוף פרוע  ומבותר של סלעי הקונגלמרט האופייניים של טופיזה.  המסלול הבא כלל רכיבה במורד נהר טופיזה שבו זורמים מים. לאורך הנחל משפחות שלמות על ילדיהן נצלו את הפגרה של יום ראשון כדי לכבס את הבגדים במים הזורמים בשילוב עם פיקניק בחיק הטבע.  ניסינו לצלם את הנשים, אבל בדרך כלל נתקלנו בהתנגדות עזה. במרחק של שעה וחצי נסיעה דרומה מטופיזה, על הגבול עם ארגנטינה נמצאת העיר ווילאזון (Villazon).   האזור הקרוב למעבר הגבול  הוא מעין בזאר אחד גדול של מוצרים שונים שכנראה כדאי להעביר לארגנטינה. הנוף פחות דרמטי מאשר טופיזה ובדרך חזרה נסענו לכפר קטן ועלוב שבו כד החרס הגדול בעולם בתוך מבנה קטן. גם זו דרך לזכות בהכרה.
ממתיקות סוד.
סיום

גם ימי החסד של טופיזה תמו, ויצאנו בנסיעה עם הג'יפים בדרך העפר המחברת את טופיזה עם אויוני. זו דרך יפה והררית עד לעיר המכרות Atocha. לאורך הדרך מתבצעות עבודות עפר ותשתית  נרחבות כדי להפוך את הדרך לכביש. הדרך מטפסת שוב לאלטיפלאנו ואחר יורדת ל Atocha ומשם ממשיכה באזור של דיונות חול שנמצאות מדרום לסלאר דה אויוני ונכנסת למלחות  שמדרום לאויוני. העיר אויוני המאובקת קבלה את פנינו ואנו סגרנו את המעגל- יצאנו לאויוני לפני כמעט שבועיים ועתה חזרנו אליה שוב.