מדבר דאנאקיל- אָפָאר, מלח ואש
רוכבים על משטחי המלח מזרחית לחמד אלה
השתתפו
חזי יצחק, ישראל קיסר, אורי פולישוק ואילן שוהם
דקל דום מצפון לאפדארה
מדבר דאנאקיל, המשתרע בצפון מזרח אתיופיה לאורך הגבול עם אריתריאה, הוא המדבר הגדול ביותר שלאורך הבקע הסורי אפריקאי. מדבר זה מפורסם בזכות בני שבט האפאר הקשוחים החיים בו ובזכות התופעות הגיאולוגיות הצעירות המתפתחות בו בהווה. מדבר דאנאקיל הוא אחד האזורים החמים ביותר על פני כדור הארץ. בעונה החמה הטמפרטורות עולות מעל 50ºC ובעונה ה"קרה" (התקופה בה ערכנו את ביקורנו) הטמפרטורות מגיעות רק ל- 37ºC. מדבר זה הוא אחד האזורים העוינים ביותר למחיית בני אדם. האזור לא היה ידוע עד שנות השלושים של המאה שעברה ונחצה לראשונה ב-1928 על ידי נסביט (Nesbitt), מהנדס מכרות בריטי, ושני שותפים איטלקיים, במסע הירואי על גבי דבשות גמלים שארך שלושה וחצי חודשים ולאורך של כ- 1200 ק"מ. מסע שמהלכו נרצחו שלושה ממלוויהם האיתיופיים. גם כיום קשה מאד להשיג מידע עדכני על מדבר דאנאקיל. המפות הטובות ביותר שהשגנו היו בקנה מידה של 1:1,800,000 והן נתנו לנו מושג די מעורפל על הטופוגרפיה והדרכים באזור, כך שהנתיב המדויק של המסע לא היה ידוע לנו ולמדנו "תוך כדי תנועה".
דאנקיל 2009 - עמרי וולק
דאנאקיל 2010 - דן אתגר
לבו הפועם של כדור הארץ - תמר שק
אז מדוע בכל זאת נמשכנו, ארבעה ישראלים, לאזור מאיים זה ועוד הבאנו איתנו אופני הרים כדי לשלב רכיבה במהלך המסע ? רצינו לחוות מפגש קרוב ולהכיר את בני שבט האפאר תושבי הדאנאקיל. רצינו לחוות את התופעות הגיאולוגיות של השבר במקום בו הן הפעילות ביותר: לראות את הר הגעש הפעיל Erta Ale שתוכו לבה רותחת. לראות גבעות של מינרלים צבעוניים שנוצרים מנביעות של מעיינות חמים. רצינו לבקר במכרות המלח שבצפון הדאנאקיל בקרבת הכפר Hamed Ela ואת שיירות הגמלים המשמשות להובלת המלח. כל אלו היוו סיבות מספיקות כדי להשקיע זמן, כסף ומאמץ פיזי ונפשי ולהגיע למחוז אפאר שבו נמצא מדבר דאנאקיל. כך, לאחר יום של התארגנות באדיס אבבה בירת אתיופיה, שבו התרוצצנו מקצה אחד של העיר לקצה השני מספר פעמים כדי לקנות מזון וציוד לבישול, התחלנו בנסיעה בשני ג'יפים עמוסים לעייפה במזון ובמים, בלווי מדריך אתיופי בשם מאפי ושני הנהגים דאוד וברוק (האחרון היה האתיופי השמן היחידי שפגשנו בטיול).
כדי להיכנס לאזור הדאנאקיל יש לעבור דרך Samera שהיא בירת מחוז אפאר; עיר חדשה, קטנה ומאובקת, שהוקמה ע"י הממשלה האתיופית כדי לנסות ולחזק את השלטון המרכזי באזור. חשיבותו של מחוז האפאר לאתיופיה נובעת מכך שהוא שוכן על הגבול עם אריתריאה, אשר בינה לבין אתיופיה קיימים סכסוכי גבול רבים. סמארה ממוקמת על הכביש הראשי המחבר את אדיס אבבה עם ג'יבוטי השוכנת לחופו של הים האדום. זהו למעשה צינור החמצן של אתיופיה ודרך נמל ג'יבוטי מתנהל רובו של היצוא והיבוא של המדינה. הכביש עמוס במשאיות ובמיכליות. בשל מרחקי הנסיעה הגדולים וחד גוניות הכביש הנהגים נרדמים מידי פעם ומאבדים שליטה על כלי הרכב הכבדים. כך חלפנו לעיתים על פני משאיות מעוכות והפוכות שהיו מוטלות כפגרים בצידי הדרך. עם הירידה לכיוון עמק השבר נכנסנו לנוף של סוואנה שבו בלטו עצי שיטה. ככל שהמשכנו מזרחה קטן כיסוי הצומח ונעשה חם יותר.
בסמארה קבלנו אישור כניסה לדאנאקיל וחויבנו לקחת מדריך נוסף, אפארי בשם אבו-בכר איברהים באמצעותו תקשרנו עם אנשי השבט שמדברים כמעט רק אפארית. איברהים דובר ערבית כך שיכולנו לדבר איתו באופן ישיר. העמסנו עוד מיכלי דלק ומים על גג הג'יפים ונכנסנו דרךSerdo צפונה לכיוון Afdera, השוכנת לחופו של אגם מלוח. בין סרדו לאפדראה מפרידים כ-170 ק"מ של דרך עפר כבושה, העוברת בנוף מדברי שטוח ברובו ובו הרי בזלת כהים. משאיות כבדות עמוסות במלח חלפו על פנינו מידי פעם. האיתיופים, בסיוע סיני, סוללים את הדרך, ואין ספק שכאשר יושלם כביש האספלט האזור יעבור תהליך שינוי מהיר. מקור האגם המלוח במדבר דאנאקיל הוא בחדירה והצפה של ים סוף עקב הפעילות הטקטונית. לפני כ- 10,000 שנה התרומם החלק הצפוני של השקע, הקשר לים נותק פעילות טקטונית שהרימה גושי בזלת ונכלא אגם שריכוז המלח בו עולה עקב התאדות. עובי שכבת המלח בחלק הצפוני של השקע, איזור שמסומן במפות בשם "שקע דאנאקיל" ומצוי ברום של 120 מ' מתחת לפני הים, מוערך בכ- 300 מ'.
שמורה במצב טוב... צילם: ישראל קיסר
האפאר
הפגישה הראשונה עם האפארים הייתה המפחידה בטיול. בדרך לבירה סאמרה עצרנו בצד הדרך מתחת לעץ שיטה כדי לאכול ארוחת צהריים. הוצאנו קופסאות טונה וחתכנו מספר עגבניות והנה כאילו משום מקום, הופיעו חמישה גברים, חלקם חמושים ברובי קלאצ'ניקוב וחגורים בחרב המעוקלת המפורסמת שנקראת ג'יל. בשלב זה לא היה איתנו מדריך מקומי ולא יכולנו לתקשר בשפתם. ניסינו להרגיע את החששות בכמה ברכות 'סאלמה' והם התיישבו לידנו ונעצו עיניים באוכל כאילו לא ראו מזון כמה ימים. המבטים שלהם העידו על חוסר שביעות רצון, אין ספק שהיינו טרף קל בעיניהם. הסיטואציה הייתה קצת מלחיצה ולא ידענו איך להתנהג איתם. חיוורון נראה על פניהם של מאפי והנהגים. מובן שניסינו לרצות אותם והזמנו אותם לאכול ואף כבדנו אותם בקפה. ישראל ניסה לצלם אותם אך הם סירבו ואף איימו להשליך לעברו אבנים. שמחנו לסיים את הארוחה ולהסתלק מהמקום. קיווינו שהמפגשים הבאים עם האפארים יהיו באווירה קלילה יותר (וכך אכן קרה).
נערים אפארים מצפון לאפדארה
בני שבט האפאר הם השולטים בחבל ובמדבר דאנאקיל. זהו שבט נווד המונה למעלה מ- 1,000,000 בני אדם המתגוררים באתיופיה, אריתריאה, סומליה וגי'יבוטי. כ- 100,000 אפארים חיים במדבר דאנאקיל בתנאי אקלים קשים מאד, באזור בו אין כמעט מים ומקורות מזון. האפארים הגיעו לקרן אפריקה מחצי האי ערב במאה ה-3 לפנה"ס לערך ובמאה ה-9 חדר האסלאם לאיזור ומנהגיהם הקדומים נטמעו במנהגים האיסלמיים. פירוש המילה אפאר באמהרית הוא עפר (כמעט כמו בעברית) ושם זה מתאים היטב לתיאור חייהם הקשים במדבר דאנאקיל- אנשי העפר.
מלכת שבא.. צילם: ישראל קיסר
עיקר פרנסתם של האפאר הוא גידול עיזים וגמלים וכן שליטה על כריית המלח. במקומות הספורים בהם יש מים (סמוך לואדיות שטפוניים שם ניתן לחפור בורות מים) מגדלים האפארים גם פרות. שמנו לב שעל אף החום הרב וקרינת השמש החזקה הם הולכים ללא כיסוי ראש ולפעמים גם פלג גופם העליון חשוף. כך לדוגמא נתקלנו ברועה מבוגר שהלך בגפו בצהרי היום עם ארבע עיזים ועם המקל על כתפיו, בתוך איזור של סלעי בזלת כהים. כאשר ראה אותנו רץ לבקש מים. האפארים ידועים גם כאנשים בעלי כבוד ושוחרי חופש ואבוי למי שיפגע בכבודם, הוא עלול להרגיש את להב החרב המעוקלת במקומות רגישים בגופו...
אפארית ותינוקה. צילם: ישראל קיסר
בדרכנו פגשנו מספר משפחות אפאריות מורחבות שהתגוררו בסוכות קטנות חצי כדוריות בקוטר כ- 2.5 מ', הדומות לאיגלו (אפאר א'רי Afar Ari). הסוכות עשויות ענפי עצי שיטה ומכוסות במחצלות קנים ונותנות הגנה מלאה מקרינת השמש החזקה. הסוכה מתקפלת בקלות ומוטענת על גב גמל בעת הנדידה. הסוכה שייכת לאשה והגבר מתארח בביתה. בד"כ לגבר אישה אחת, אם כי ריבוי נשים מקובל. כך כתב נסביט על האפארים: "אנשים אלו חיים על חלב ובשר. העוני והזוהמה של בתיהם גרמו לי לחשוב שאלו משכנות של חיות פרא. בתים אלו פרימיטיביים ובנויים ממספר מוטות המכופפים לכיפה קטנה ועליהם מספר מחצלות קנים מרובעות. המבנה כל כך קטן וגובהו אינו עולה על 1.3 מטר כך ששני אנשים השוכבים בפנים ממלאים אותו". נראה כי חל שנוי קטן מאד באורח החיים של האפארים מאז ימי נסביט.
ילד מדודום. צילם: ישראל קיסר
הנשים שפגשנו היו יפות תואר ובדרך כלל נענו לבקשתנו לצלמן. הן התהלכו כאשר מתחת לזרוען האחת נאד העשוי עור גדי והמלא בחלב, וכך הן חובצות את החלב לחמאה, ועל זרוען האחרת תלויים כמה ילדים. להפתעתנו הסתובבו הנשים כשפלג גופן העליון חשוף. דבר שלא הסתדר לנו עם העובדה שבני שבט האפאר הם מוסלמים. הגברים האפארים נראים קשוחים מאד ומצדיקים את המוניטין שיצאו להם. רובם נושאים קלצ'ניקוב וסכין מעוקלת ועליהם גאוותם. הם התפרסמו ככאלו המבתרים ומסרסים את אויביהם. בעבר, כדי שגבר יוכל להינשא היה עליו להרוג אדם ורצוי שיהיה זה אדם משבט עוין. קיווינו שלאחר ביקורנו באזור לא יערכו ארבע חתונות...
אפארים וקלצ'ניקוב בדודום
האפארים, שניתן לראות אותם כבדואים של מדבר הדאנאקיל, אינם מכניסי אורחים. הסוכה שלהם קטנה וכאמור שייכת לאישה ואינה בנויה לאירוח עוברי אורח. אוכל, מים (שלא לדבר על קפה או תה) הם מצרכים שאינם מצויים בשפע ויש לחסוך בהם. המזון שלהם מבוסס בעיקר על חלב ובשר כמעט ללא תוספות. כיבוד אורח בחלב נאקה מהווה סימן של רצון טוב. רק פעם אחת זכינו לכבוד זה.
המלח
מלח הוא מצרך חיוני, הן לאדם והן לבהמה. במרכז אפריקה, באזורים המרוחקים מהים אשר בהם המסלע עשוי סלעי יסוד, מלח הוא מצרך נדיר ויקר. שקע הדאנאקיל, בו קיימת ימת מלח גדולה, מהווה מקור חשוב למלח למרכז אפריקה. האפארים, שליטי האזור, שולטים על הכרייה והאספקה של המלח מהימה. אפדראה (Afdera), הממוקמת בצד הדרומי של השקע, היא עיירת פועלים בסגנון המערב הפרוע הבנויה צריפים ארעיים. אי של כאוס בתוך המדבר הגדול: חנויות, ערב רב של אנשים, גמלים, עיזים וחמורים, בתי קפה ונערות לווי בבתי אירוח. על שפת האגם הרדוד בריכות אידוי קטנות. את המלח המתגבש עורמים לערימות קטנות ובעזרת מריצות עורמים אותו לערימה גדולה שממנה ממלאים את המשאיות.
גם בחלק הצפוני של השקע, בימת Assale הסמוכה לכפר Hamed Ale, כורים מלח ועל כך נספר בהמשך. כריית מלח ידועה גם מניג'ר וגם שם שם מובילים בני שבט הטוארג המפורסמים את המלח לאורך מסע מפרך של 1100 ק"מ באמצעות שיירות גמלים החוצות את הסהרה.
המסע לאורך שקע הדאנאקיל
באפדראה (Afdera) חויבנו לקחת, בתשלום מלא, שני שוטרים חמושים שילוו אותנו בהמשך המסע, ועוד אפארי חמוש בקלצ'ניקוב ובמכונת תפירה כטרמפיסט. כך הפכנו לפמליה בת 11 איש. כמובן היינו צריכים לדאוג לכל מחסורם של המדריכים, הנהגים, המלווים והנלווים. גם זו דרך להתפרנס במדבר. הדם החם של האפארים רתח באפדרה ובזמן הקצר ששהינו בעיירה הצליח אבו-בכר, המלווה האפארי שלנו, להסתכסך עם אפארי אחר והושם במעצר בתחנת המשטרה. בעזרתנו הוא שוחרר כעבור שעה קלה.
מאפדראה התחלנו את המסע צפונה לאורך השקע, תוך שילוב של רכיבה באופניים ונסיעה בג'יפ בשעות החמות. הדרך צפונה עברה בנוף של דקלי דום יפים ואחר המשיכה דרך גבעות נמוכות של בזלת וחצתה מלחות. החום התחיל להעיק עלינו והיינו צריכים לשתות כמויות גדולות של מים. בדרך ראינו להקה של יענים שהתרחקה מאיתנו במהירות וחוברות חצו מידי פעם את דרכנו. מתוך המישורים של הדאנאקיל התנשאו הרי געש חרוטים גבוהים ולמרגלותיהם קילוחי לבה שחורה. הדרך המשיכה ועקפה את האזורים המבותרים של הבזלת. עצרנו ליד מאהל של משפחה אפארית מורחבת ופגשנו בגבר ששתי בנותיו הנשואות התגוררו בסמוך וסבלו כנראה מהתקררות. הם ביקשו את עזרתנו. נתנו להם מספר כדורי אקמול בתקווה שאם זה לא יעזור אז לפחות לא יזיק. לקראת צהרים היינו כבר על סף התייבשות ועצרנו להפסקה בשקע נמוך בו גדלו שיחים נותני צל. הקטעים החוליים שעברנו דרשו מאיתנו מאמץ רב, הרגשנו די תשושים מרכיבה של 50 ק"מ. אפילו החיפושיות השחורות המקומיות (דומות לאלה הנפוצות בנגב) נתלות על ענפי השיחים כדי להימלט מהחום הרב שהקרקע הבזלתית השחורה קולטת.
למחרת המשכנו ברכיבה כ-20 ק"מ נוספים עד לכפר קטן בשם דודום (Dodum), השוכן על גדת ואדי רחב ועצום, בתוך תלוליות חול שיוצבו ע"י שיחים ("נבקות") . האפארים חופרים בואדי בארות כדי להגיע למי התהום הגבוהים, וממלאים שקתות הבנויות בוץ כדי להשקות את העיזים והגמלים. דודום הוא נקודת הזינוק להר הגעש Erta Ale, אשר את הביקור בו צריך לתאם עם ראש הכפר. התיישבנו בתוך סוכת עץ שהגנה עלינו מהשמש הקופחת כשכל בני הכפר צופים מבחוץ. התחיל משא ומתן שמטרתו "לחלוב" מאיתנו כמה שיותר כסף. הדיון התנהל בנוסח המוכר של : "אתם יכולים ללכת לבד אבל אני לא יודע מה עלול לקרות..." הבנו את הרמז העבה ושכרנו את שרותיו של מדריך מקומי נוסף, גמל ומוליכו שישאו את הציוד לראש ההר והשארנו תשלום "שמן" (50 ₪ שזה סכום כסף גדול במושגים איתיופיים) לראש הכפר. כזכור, לא כדאי להתחכם עם ה"חבר'ה" האלה, שרובם חמושים בנשק חם.
נפרדים מהמקומיים ומכירים את המדריך שהוצמד לנו, אפארי מזוקן בעל מראה קצת מאיים, אך בהמשך מתגלה כבחור חביב. כדי להגיע למרגלות ההר יש לחצות איזור של דיונות חול שמאחוריהן הר געש גדול וממזרח לו הר געש נמוך הנחבא אל הכלים. זהו "ההר המעשן" Erta Ale (ראה מסגרת). הדרך עוזבת את הדיונות ועוברת בין שפכי הבזלת ולאחר כ-12 ק"מ שבהם היטלטלנו בתוך הג'יפים הגענו אחר הצהריים לתחילת השביל העולה אל ההר. העלייה (כ-15 ק"מ ) ארכה כ-3 שעות של הליכה בתוך זרמי בזלת שהתקררו לאט תוך יצירת מבנים שונים ומשונים: בריכות לבה שהתקרשה, בזלת חבלים הנראית כצמות קלועות, מנהרות שנוצרו בעת שהקרום העליון התקרר והלבה החמה שבפנים המשיכה בזרימה במורד ההר. בשקעים מקומיים הצטברה קרקע והתחיל צימוח של עשבים ושיחי רותם, המעידים שהאזור זוכה בכל זאת לכמות משקעים של כ- 100 מ"מ בשנה.
עם אור אחרון הגענו לראש ההר והתמקמנו על שפת הלוע הקדום של ההר, כאשר מנגד התמרה אל-על הילה אדומה שהאירה את שמי הלילה האפלים. ירדנו בזהירות והתקרבנו לשפת הלוע הפעיל. משבי רוח נשאו ענני גז מחניקים עם ריח אופייני של גפרית . בחשש ותוך זהירות רבה התקרבנו אל שפת הלוע והמראה שנגלה לעינינו היה מדהים ומהפנט. בתחתית הלוע רחשה אמבטיית מגמה רותחת ומבעבעת. הקרום העליון מתקרר, מתמצק ומשחיר, אך הוא נקרע כל הזמן והלבה האדומה נחשפת ויוצרת קווי אש שתבניתם משתנה. בהיקף עולים ענני גז. מידי פעם מתרחשת התפרצות של לבה השולחת גלי חום למעלה. ללא ספק, זהו הגיהינום במלוא הדרו, הצצה אל תוך החומר ההיולי של כדור הארץ. שהינו על שפת המצוק זמן ממושך, מתבוננים ומשתאים למראה הפלא, אל מול הכח הקדמוני והעצום הזה. חזרנו אל שפת הלוע הגדול שם התמקמנו לשינה. מרחבי מדבר הדאנאקיל נמשכו מאופק לאופק, אפלים ללא שום נקודת אור. שקט מוחלט. דממה חגיגית שרק אוושת הרוח וקולות הבעבוע של הלבה הרותחת מפרים אותה. ובתוך המרחבים הריקים הללו חיים האפארים על גבול הקיום האנושי.
עם שחר חזרנו אל הלוע ועם אור ראשון ניתן היה להבחין בתוך הלוע בערוצי זרימה של הלבה הצמיגה בתוך הכאוס המבעבע. את קטע דרך העפר בין שפכי הבזלת שלרגלי ההר רכבנו על האופניים. ביציאה אל החולות נקהלו מספר ילדים ונערים שניסו את כוחם ברכיבה. האופניים היו עבורם חידוש מעניין. היה חם מאד, כ- 37 מעלות, וסופות חול החלו להתפתח. העמסנו את האופניים על הג'יפים ונסענו לכיוון דודום והכפר Hamed Ale (כ- 75 ק"מ), בדרך העוברת באזור של דיונות ומלחות בנתיב ממש לא ברור. הג'יפים חזרו ושקעו ונדרש מאמץ רב כדי לחלצם. בתחילה חלפנו על פני שדות עשב ירוקים שגדלו במשטחי הצפה של הואדיות הרחבים המגיעים ממערב, מהרמה האיתיופית הגבוהה. המראה היה מעט סוריאליסטי; בתוך המדבר הלוהט הזה מסתובבים עדרים גדולים של פרות וגמלים הרועים בנחת בתוך עשב גבוה וירוק. למזלנו, היה אחד שהכיר את הדרך והיה זה דווקא הטרמפיסט עם מכונת התפירה. לאחר 3 ימים של נסיעה משותפת התברר לנו שהוא אחד האפארים המסוכנים ביותר, אשר היה מבוקש זמן רב בשל היותו איש כנופיה רב מעללים (השמועות אומרות שהרג חמישה אנשים וזה נחשב כבוד באפאר). הממשלה הגיעה איתו להסדר וכדי להרגיעו נתנה לו בית, אשה, שכר חודשי, מכונת תפירה ואותנו, כמסיעים למקום מושבו החדש ב- Hamed Ale. לפני שהתברר לנו שאנחנו צריכים להיות מודאגים ממנו, מצאנו אדם חביב ששמח לעזור בחילוץ ובניווט בין דיונות החול.
באור אחרון הגענו אל הכפר Hamed Ale השוכן מערבית לימת המלח Assale. Hamed Ale "הבאר של חמד", הוא תחנת הבסיס החשובה על נתיב שיירות המלח. כל שיירות המלח מחויבות לעבור דרך כפר זה ולשלם מיסים לאפארים המקומיים השולטים באזור ובמשאב החשוב. כשנכנסו לכפר הוא רחש פעילות; אורחות גמלים ארוכות עמוסות במלח עלו מהימה בדרכן מערבה. אורחות גמלים ריקות הגיעו ממערב ללינת לילה בכפר לקראת יום כריה נוסף למחרת. הכפר מספק לכורים ובהמותיהם שירותים בסיסיים ואפשרות להתעדכן בחדשות המקומיות. גם אנחנו ניצלנו את ההזדמנות והתקלחנו במים שהובאו בג'ריקנים. אפילו בלילה היה חם מאד ויכולנו לדמיין את החום הצפוי לנו למחרת. לא לחינם נחשב איזור זה של שקע הדאנאקיל לאחד האזורים החמים ביותר על פני כדור הארץ.
עם שחר ירדנו למקום חניית הגמלים כדי להתבונן כיצד השיירות מתארגנות. זו הזדמנות נדירה לחזות במעין "דרך בשמים" שמתפקדת כמעט ללא שינוי זה מאות בשנים. הואדי הרחב היה מלא ב-300 גמלים ועוד כ-200 חמורים שנחלקו לקבוצות בנות 10 עד 20 בהמות כל אחת. המלווים התכוננו לקראת היציאה; הגמלים נקשרו ראש אל זנב והחמורים הוטענו במים. האנשים, לבושים בגדים בלויים ועייפים מהדרך הארוכה שעברו, התכוננו ליום מפרך נוסף. חלקם היו צעירים מאד, כנראה בתחילת הקריירה המקצועית שלהם ככורים ומובילי מלח. אנשי השיירות הם בעיקר טיגרים נוצריים מחבל טיגרי הנמצא ממערב לחבל אפאר. בפתח השביל העולה מן הואדי לכיוון הימה ניצב ראש הכפר, אפארי תמיר ולבוש היטב, קלצ'ניקוב על כתפו ופנס מצח איכותי על ראשו. שערו צבוע אדום, סימן להיותו חאג'. נראה שעל פיו יישק דבר והוא הקובע את סדר ההליכה. כמובן שלדבוקות הראשונות היה יתרון. הם יגיעו לשדות המלח ראשונים ומן הסתם יתחילו גם לחזור ראשונים, ירוויחו את השעות היותר קרירות לעבודה ויגיעו למנוחת הלילה לפני כולם. השמש הפציעה ונראה היה שחלק מהאנשים התחיל לאבד את הסבלנות. הם רצו כבר לנוע אל שדות המלח. ראש הכפר התחיל לשחרר את השיירות, לאחר ספירת כל הגמלים והחמורים וגביית המס בהתאם. הגמלים החלו להעפיל באיטיות בשביל. כך, אט אט התרוקן הואדי משוכניו: גמלים, חמורים ואנשים, האירוע כולו ארך כשעה וחצי והתנהל בשליטה ובסדר. השיירות נעו מערבה לכיוון שדות המלח ונעלמו באדים שעלו ממישורי המלח.
התארגנו לרכיבה לכיוון הימה ודחינו בטפשות את שירותיו של מדריך מקומי שבקש להראות לנו את הדרך לימה ולדאלול (Dalol). שני המדריכים הקבועים שלנו טענו שהם מכירים את הדרך. בדיעבד הסתבר שזאת הייתה שגיאה קשה. רכבנו בדרך נוחה כאשר הג'יפים מלווים אותנו לכיוון אגם המלח, אך לאחר כ- 3 ק"מ הקרקע הפכה לאדמת מלחה רטובה. הג'יפ הראשון שבר את הקרום העליון ושקע "עד צוואר" בתוך הבוץ. ניסינו להוציא אותו בנסיעה לאחור, אך זה רק החמיר את המצב. כל ניסיונות החילוץ שלנו ע"י הרמת הג'יפ בעזרת מגבהים והכנסת ענפים מתחת לגלגלים עלו בתוהו. נראה היה שהמצב אבוד. השמש עלתה לרום השמיים והחום היה בלתי נסבל. שלחנו את הג'יפ השני בחזרה לכפר להביא עזרה. הגיעו ראש הכפר וחוסיין, המדריך המקומי שקודם דחינו את שירותיו.. שניהם נענעו בראשיהם ואישרו שהמצב אכן ביש, אבל היחס שלהם היה הוגן מאד (מובן שעכשיו שילמנו להם עבור הדרכה כפולה ומשולשת). חוסיין שינס את מותניו, הביא אבנים בג'יפ השני ממרחק, הרים את גלגלי הג'יפ ודחף את האבנים מתחתם. בניצוחו של החאג' (ראש הכפר) דחפנו את הג'יפ ובליווי קריאות 'אללה הוא אכבר' חילצנו אותו מהמלחה. הדרך הטובה, המהודקת ברגליהם של אלפי גמלים, עברה רק כ-30 מטר בסמוך למקום השקיעה. לא היה לנו סיכוי לאתר אותה מראש ללא הכרות טובה של השטח. בזבזנו זמן יקר וכוחות רבים ושוב נקלענו לרכיבה בחום. הדרך הפכה לקשה יותר והאופניים בוססו בתוך הבוץ ועל פני משטחי מלח נוקשים שמעליהם שכבת מים דקה. ההרגשה הייתה כמו לרכוב בשדות קרח שנמצאים בתוך סאונה. לפתע, בתוך המישור שהבהיק בלובנו, הגענו לאתר כריית המלח שאליו נעו השיירות שעזבו את הכפר בבוקר. קשה לתאר במילים את החיזיון שנגלה לעינינו: כל הכורים, הגמלים והחמורים, היו מכונסים על פני משטח המלח המסנוור, במעגל שקוטרו כ- 200 מ', ויצרו אנדרלומסיה של אדם ובהמה. בשטח החשוף השמש פשוט ממיסה אותך. בעבודה מדהימה באכזריותה כרו האנשים את המלח. שכבת המלח העליונה הופרדה באמצעות מוטות עץ שנתחבו לסדקים שנכרו במלח. שכבה זו נוקתה ונחתכה באמצעות גרזנים לבלוקים במשקל של כ- 6 ק"ג האחד שנקראים Mollie. הבלוקים נקשרו לחבילות של 8 והועמסו על הגמלים, סה"כ משא של כ- 100 ק"ג לגמל. כל קבוצה עבדה לבדה ודאגה לגמליה ולחמוריה. המלח פצע את הידיים והרגליים החשופות של הכורים ורבים פנו אלינו לעזרה עם פצעים פתוחים. רוב הכורים היו ללא כובעים, משקפי שמש וקרם שיזוף לא הגיעו למקומות אלו. הם אכלו לחם יבש ושתו מים מנאדות עור (נאד העור שומר על טמפרטורת מים נמוכה יחסית עקב התנדפות המים). התרשמנו שבגלל תנאי החום והקרינה הבלתי נסבלים עבודת כפיים זו היא הקשה ביותר שראינו אי פעם. בספרו Desert and Forest, נסביט תאר שכדי להתגונן מחום השמש, הכורים בנו מעין איגלו מבלוקים של מלח.
מחיר של בלוק מלח כאן הוא 2 ביר (1 שקל) ובשווקים של מקלה (Mekele) שנמצאת כ- 240 ק"מ מערבה מכאן – מחירו מגיע ל-10 ביר. כורה מלח משתכר כ- 200 ₪ לחודש. הסתובבנו בינות לכורים ולבהמות מנסים לקלוט את המראות ואולי לנסות ולהרגיש במקצת את סבלם. למרות הקושי, היחס של הכורים לתיירים הצבעוניים המשונים עם המצלמות היקרות, שיכולות לפרנס כל אחד מהם למספר שנים, היה חייכני ומסביר פנים. שיירות הגמלים והחמורים מובילות את המלח מהימה מערבה למרחק של כ- 120 ק"מ, אל Berahile שנמצאת בגובה של 650 מטר מעל פני הים. חלק מהשיירות ממשיך עוד כ- 120 ק"מ מערבה עד לעיר המחוז מקלה (Mekele), כאשר בדרך הם עוברים מעבר הרים בגובה של 2350 מטר, מסע קשה ומפרך. משום מה מוליכי השיירות אינם רוכבים על הגמלים אלא הולכים לצידם. אוכף הגמל שלהם מאורך, שונה מזה של הבדואים במזרח התיכון, ואינו מותאם לרכיבה. תהינו כמה שנים תשרוד תרבות זו של חציבת המלח בידיים והובלתו על דבשות גמלים, בטרם יחליפו אותה אמצעים ממוכנים מהירים יותר. כיום מקצוע זה עדיין מפרנס משפחות אפאריות וטיגיריות רבות ומן הסתם הם לא יאהבו שינויים שישברו את מטה לחמם.
דאלול-צבעים בקצה המדבר. צילם: ישראל קיסר
ביקשנו להגיע לדאלול וחוסיין טען שהוא מעולם לא היה שם בצהרי היום. "אפילו הציפורים מתות שם בצהריים" אמר. לבסוף התרצה בתנאי שניסע לשם בג'יפים ולא נרכב על האופניים. המשכנו צפונה על גבי משטחי המלח הלבן של הימה, היוצרים תבניות מבוך מעניינות. התקרבנו לגבעה נמוכה, בנויה כולה ממינרלים שהתגבשו לסלעים משוננים וחדים כתער. משטחי המלח הלבן נצבעו בצהוב מרהיב שנתן לגבעה כולה מראה צבעוני. הגענו לדאלול, אחד מהמקומות המרהיבים ביותר במדבר דאנאקיל. במקום מאות ואלפי נביעות מים רותחים עשירים במינרלים שונים כמו גפרית ותחמוצות ברזל. המים מתאדים והמינרלים מתגבשים ויוצרים גן פסלים צבעוני מדהים ביופיו: פטריות בדומה לאלו שבים המלח, אלא שכאן הן אדומות וירוקות וגבישים בצורת אלמוגים בצבעים עזים של צהוב וכתום. המים הרותחים מבעבעים דרך הקרקע וניגרים באיטיות במורד. פסענו בזהירות אחרי חוסיין, כאשר אנו מנסים לא לפגוע ביצירות המופת של הטבע. זהו ליבו של שקע הדאנאקיל והפעילות הגיאותרמית כאן נמשכת גם כיום.
ב-Hamed Ela נפרדנו מחוסיין והודינו לו על עזרתו. הבטחנו שבפעם הבאה נהיה חכמים ולא פקחים ונשכור את שירותיו מראש. התחנה הראשונה בדרך הארוכה חזרה לאדיס אבבה הייתה העיירה Berahile. הנסיעה היא בדרך חתחתים המטפסת בתוך ואדי תלול העובר בין סלעים מטמורפיים, אתגר לכל ג'יפאי. בדרך עוד הצלחנו לחלץ בחור מקומי שנתקע עם ג'יפ באחד המעברים הקשים. הגענו בלילה לעיירה והתארחנו בחצר בית הספר המקומי. בבוקר הגיעו התלמידים וחזינו בטקס הנפת הדגל האיתיופי ודגל מחוז אפאר. הילדים האפארים, כך לפחות התרשמנו, ממושמעים ושקטים יותר מעמיתיהם הישראלים. תרמנו למורה מעט כסף לרווחת התלמידים ובקשנו ממנו לומר להם מספר מילות ברכה בשמנו.
כאן, למעשה יצאנו מהמדבר וממחוז האפאר. הדרך מ Berahile למקלה עוברת בין כפרים קטנים ומטפסת בתלילות מדהימה, כאשר הצמחייה משתנה על פי כמות המשקעים ההולכת וגדלה ולבסוף מכסה את כל המדרונות. הגענו אל הארץ הנושבת שהיא מחוז טיגרי. בדרך עוד ראינו מספר קבוצות גמלים עמוסים בבלוקים של מלח המטפסות באיטיות במעלה הדרך התלולה. נושאות עמן את הסבל והעוז האנושי בדממה, מהמדבר נורא ההוד של הדאנאקיל אל השווקים העירוניים של מקלה.
ילדה טיגרית
מידע גיאוגרפי נוסף
הר Erta Ele (ארטה עלה)
“Ele” (עלה) באמהרית הוא "הר". ה- Erta Ele הוא הר געש מסוג Shield volcano. זהו הר שטוח בעל שיפועים מתונים, כיוון שהוא נבנה בעיקר מקילוחי לבה. ב- 125 שנה האחרונות התפרץ ההר 7 פעמים בצורה עזה. ההתפרצות האחרונה היתה ב- 1967. מאז מבעבעת בלוע שלו אמבטיה של לבה. הסתכלות ב- Google earth על ההר (13.6ºN 40.7ºE) מגלה שגם מהחלל רואים את הלוע והלבה המבעבעת בו.
חבל האפאר ושקע דאנאקיל - רקע גיאולוגי וגיאוגרפי
השבר הסורי- אפריקאי (Rift Valley) הוא מערכת של שברי חילוף החורצת צלקת עמוקה בקרום כדור הארץ לאורך כ- 6000 ק"מ, החל מדרום טורקיה ועד למוזמביק. חבל האפאר ושקע דאנאקיל שבתוכו ממוקמים במפגש של שלושה לוחות יבשתיים, הנקרא בספרות The Afae triple junction. שלוש זרועות הסידוק הן: הים האדום לכיוון צפון, מפרץ עדן לכיוון מזרח והמשך השבר הסורי אפריקאי לכיוון דרום. שתי זרועות הסידוק הראשונות מפרידות את לוח אפריקה מהלוח הערבי. בזרוע השלישית, השבר האפריקאי לדרום, מתחיל תהליך של ההפרדה של קרן אפריקה מהיבשת, תוך יצירת אוקיינוס חדש. תנועת הפתיחה של הסדק נגרמת מלחץ של מגמה מלמטה ודחיפת הלוחות לצדדים, בדומה לתהליך של הבקע המרכזי באוקיינוס האטלנטי. תהליכים אלה מתבטאים בתופעות הבאות: סידוק ושבירה של פני השטח, שבאזור זה ממש ניתן לראות את ההתפתחות שלו. הרי געש פעילים, כדוגמת Erta Ale. מעיינות חמים והתפרצות גזים, דוגמת Dalol. שקע דאנאקיל הוא מבנה גיאולוגי הנקרא "גרבן" – שהוא אזור שנחת למטה כתוצאה מהיפרדות הלוחות שבצידיו. השקע התמלא מלחים ומשקעים כתוצאה מהצפה של הים ומזרימות שטפוניות לכיוונו. בשנים האחרונות מתרחשות רעידות אדמה רבות באזור האפאר ויש עדויות ראייה להתפתחות נרחבת של סידוק. בספטמבר 2005 נחת הליקופטר עם חוקרים באזור. מייד לאחר הנחיתה החלה רעידת אדמה והתפתחות של סידוק שקרע את פני הקרקע תוך סיכון האנשים. לאחר שבוע של רעידות אדמה נראה סידוק עמוק מאד בשטח גדול של כ- 900 ק"מ מרובעים. מתוך הסדקים החלה יציאת גזים לוהטים. יש עדויות להתקדמות לבה מהעומק לכיוון סדקים אלה. בפעם הראשונה מדענים יכולים לחוות ולחקור התפתחות של רצפת אוקיינוס חדשה. . המדבריות, דאנאקיל, צ'אלבי וקאיסוט (Kaisut) לאורך השבר באפריקה אינם גדולים בהשוואה למדבר סהרה וגם מפורסמים פחות ממנו. מיעוט המשקעים במדבריות אלו מוסבר ע"י שני גורמים. הראשון בשל ההשפעה של רוחות המסחר (אני חושב שאומרים רוחות סחר) שמגיעות מצפון מזרח מחצי האי ערב. רוחות אלו הן רוחות חמות ויבשות. הגורם השני למיעוט המשקעים קשור לעובדה שבשל השקע הטופוגרפי העננים מתחממים ויכולים להכיל יותר לחות – כלומר נוצר מעין מדבר בצל הגשם בדומה למדבר יהודה שלנו.