מפגשים מהסוג הבדואי - הבדואים של המישורים הגדולים במזרח ירדן


אל פני המישורים של קע א-ג'פאר

"עם כל השינויים והתמורות במנהגים, בהליכות ובתרבות בין הערבים בעבר הירדן, ובמיוחד בארץ ישראל המערבית, עדיין קיים קיבוץ אנשים אחד, שלא חל בו שינוי מהותי כל שהוא במשך מאות ואלפים שנה. קיבוץ זו הם בדואים, ובמיוחד אותם הבדואים הנודדים במדבר. אמנם יד התמורות המודרניות השיגה גם את משקם. השימוש בנשק חם, בטבק בסוכר ובתה חדר עד תוך תוכו של המדבר. אולם בעיקרם, אין תושבי ערב  הגדולה שונים בהרבה מאבות אבותיהם לפני מאות ואלפים שנה. לעולם הם רעבים, ובלי הרף הם חומדים את  הארצות הנראות בעיניהם זבות חלב ודבש."

נלסון גליק, עבר הירדן המזרחי, 1954.

כתבה על הטיול בגיליון Mountain Bike Action, July 2012
סרט מדהים על הבדואים בחצי האי ערב עם קטע על הציד עם בזים. (איתר: ירון פירסט). העתק את הקישור ופתח בחלון דפדפן חדש.
אבו עלי
מידע שימושי
בירדן ליווה אותנו יוסף חסאנאת.

ניתן ליצור איתו קשר בנייד: 962-2777282730

או במייל: yousifl77@hotmail.com

 

גמלים על רקע השקיעה

מבט ראשון על האופניים ומגע ראשון הספיקו לנו להבין שאנו צפויים להתמודדות לא קלה.  מיד שחררנו את הבלמים שהפריעו לגלגלים להסתובב בחופשיות, הרי אין צורך במעצורים במישורים. לאחר רכיבה קצרה, השרשרת נקרעה בשניים מהזוגות והחלטנו לבטל את ההילוכים וקבענו  את האופניים על הילוך אחד, הרי מי זקוק להילוכים במישורים. במשך השעתיים הראשונות התקדמנו כחמישה ק"מ ונאלצנו לחבר את השרשרת שנקרעה כל הזמן. למזלנו ירון הביא שרשרת רזרבית  וכך נשארנו עם זוג אופניים אחד שעליו רכבה סימונה שהמשיך לעשות לנו בעיות לאורך כל הטיול.  הפעלת כח מעט גדול יותר על הפדלים גרמה לשרשרת להיקרע  ונאלצנו להחליף את החוליות הפגומות ולחבר מחדש את השרשרת- פעולה שהפכה לעבודת צוות שגרתית במשך מספר פעמים ביום.   כמובן שתקלות אלו האטו אותנו מאד, אבל מצד שני איפשרו לנו להתרשם מהנוף בקצב אידיאלי. 

ילד וגמל

הערב עמד לרדת ואבו עלי הבדואי שהיה בצוות שליווה אותנו לא רצה שנתמקם בלב הקע בשל  רכבי הבדואים שחצו אותו בסערה מידי פעם והעלו ענן אבק. הוא פחד שרכב כזה יעלה עלינו בטעות. בכלל לא הבנו מאן ולאן דהרו הבדואים  הללו. את זה הבנו מאוחר יותר.  התקדמנו במהירות על פני משור של קרקע מהודקת וסדוקה לפסיפס מרהיב של צורות. האזור זה שמוצף בשנים גשומות במים שמתאדים במהירות הוא חשוף מכל צמח ושטח מאופק לאופק. ניסינו גם  רכיבה עם עיניים עצומות וההרגשה הייתה מוזרה מאד, פשוט אין סיכוי שתתקל במשהו, צריך רק להתגבר על הפחד המנטאלי ולהמשיך להתקדם.  רכיבה של 10 ק"מ צפונה הביאה אותנו לשולי הקע שבו צמחו יפרוקים שיצרו נבקות, תלוליות חול קטנות. כאן הגי'יפים לא יכלו להתפרע והרגשנו בטוחים יותר.  התמקמנו ללינת לילה מתחת לשמיים שהוארו באור הירח המלא, מרחוק הבליחו האורות של העיירה ג'אפר.

רוכבי המישורים
בבוקר המשכנו מזרחה, על  משורי חמאדות כהים ומרחוק זיהינו שני אוהלים בדואים גדולים. ליד האוהלים חנתה מיכלית מים.  הבדואים פתרו את בעיית המים באזור צחיח בצורה אלגנטית, בכל אחד מהמאהלים שהתארחנו בהם, הייתה מכלית מים כזו. המכליות וגם שאר הרכבים של הבדואים באזור מרוחק זה הם ללא רישיונות, וחלקם נקנה מבדואים מערב הסעודית במחיר זול ללא המיסים שמטילה הממשלה הירדנית. ידו של השלטון הירדני, אינה מגיעה לאזור זה והבדואים היו ונשארו אדוני המדבר. את המיכלית ממלאים בג'אפר אחת למספר ימים והמים משמשים לשתייה ולהשקיית הצאן. כל מאהל כזה הוא מעין נאת מדבר קטנה במרחב השומם הזה.  הגברים לא היו ומי שאירחה אותנו הייתה זקנה בדואית "שתפסה פיקוד" על הנשים ועל מספר ילדים. 
חליבת הנאקות

כיבדו אותנו בתה בדואי מתוק ובתמרים. האוהל היה גדול והעיד על עושרה של המשפחה. שטיחים היו פרושים על הארץ  וממעל נמתחו יריעות קידר  הארוגות מצמר עיזים. הבדואים הנודדים באזורים אלה הם משבטי אבו סייף, דמאני וחוויטאת שהוא השבט הגדול בדרום ירדן ובערב הסעודית. מחזור הנדידה של בדואים אלה שלחלקם בתים בג'אפר כולל שהייה במדבר במהלך חודשי הסתיו, חורף והאביב ובחודשי הקיץ כאשר החום במדבר המזרחי הוא בלתי נסבל הם חוזרים אל רמת עבר הירדן הנעימה והקרירה  יותר.  הזקנה שמרה בקנאות על פרטיותה וסירבה להצטלם. 

חרדון מדברי
לאחר מנוחה, המשכנו לרכוב על דרך עפר טובה. מצפון, נמשך רכס לא גבוה שיצר מדרגה טופוגרפית שגובהה כ- 100מטר מעל המישורים, השם המקומי של רכס זה הוא ג'בל גזימה והוא היה הפרט הבולט ביותר בכל המרחב. עמודי אבק ריצדו על פני משטחי החמאדות. המשכנו לרכוב בדרך  עפר רחבה ופגשנו בטנדר טויוטה לבן שנהגו היה בדואי  תמיר חמוש באקדח וברובה צייד. התברר לנו שהוא צייד בזים. צייד בזים המיועדים לאילוף והנמכרים במחירים של 30,000 דולר לשיכים הסעודים, הוא אחד מענפי הפרנסה של הבדואים באזור בתקופת הסתיו. זוהי התקופה שבה הבזים חולפים מעל המשורים הגדולים בנדידתם דרומה. שיטת הצייד היא באמצעות יונים ושלווים שמהווים את הפיתיון. 
שלוש הגרציות

הוא הראה לנו תמונה דהויה של אחד הבזים שצד בעבר. ברכב הייתה לו גם משקפת איכותית ואף מכשיר ניווט  לוויני. הבחור היה די שתקן ונראה שלא חיבב במיוחד חברת בני אדם.  לקראת אחר הצהריים זיהינו מרחוק אוהל שדומה לאוהל 11 צבאי ולידו מכלית מים.  במקום היו מספר בדואים צעירים ומספר ילדים. מרחוק ראינו מספר כתמים לבנים גדולים שהלכו והתקרבו בטור. אלו היו גמלים שחזרו למאהל לעת ערב. הבדואים התכוננו לבוא הגמלים, הם מלאו השקתות במים ואת מכלי המזון בשעורה. הגמלים שהריחו את המים החישו את צעדם ונדחקו לכיוון השקתות. 

ילד ליד באיר.

תוך שניות המקום רחש המולה. הגמלים עברו משקתות המים למכלי השעורה. אלו היו גמלים מטופחים שצבעם לבן. שני הצעירים הבדואים החלו לחלוב את הנאקות ולמלא כד מתכת בחלב.  חלב הנאקות נחשב אצל הבדואים למזון רב ערך (וגם סגולה לחיזוק כח הגברא...). הערב ירד והגמלים רבצו על הקרקע. הבדואים נעלמו ונסעו חזרה למאהל שלהם. התברר שהאוהל שייך לצייד הבזים שהיה אחראי גם הגמלים. לדבריו הוא שוהה מספר ימים במקום אחד ואחר  עובר למקום אחר .  מידי בוקר הגמלים משוחררים למרעה ושבים עת ערב לאוהל.  

בוקר שגרתי במאהל בדואי ליד באיר.

לילה ירד על המשורים הגדולים וכוכבים זרחו בשמי המדבר החשוכים. שום אור לא הפריע את חשכת הליל, רק קולות הלעיסה של הגמלים הפרו את הדומייה.

לאחר התארגנות הבוקר, התחלנו ברכיבה צפונה לעבר רכס ההרים הנמוך, טיפסנו למעלה והמפגש הראשון עם עלייה היה מעט מוזר לאחר היומיים האחרונים. למעלה השתרעו משורי חמאדות נרחבים שביניהם כתמים לבנים של מלחות. מגמת פנינו הייתה לבאיר שממוקמת על צומת דרכים חשובה בלב המדבר. התקדמנו בזהירות ומידי פעם נעצרנו לתקן את השרשרת שנקרעה. מרחוק ראינו את המצודה של באיר שנראתה כמו מבצר מהאגדות. המלווים הירדנים העדיפו שנעביר את הלילה במאהל בדואי קרוב ולא במבצר משום שהוא משמש מלון לעובדים של חברת חיפושי נפט.  כשלושה ק"מ לפני באיר סטינו מערבה מן הדרך הראשית והתקדמנו לכיוון מאהל בדואי. 
תמונה קבוצתית. צילם: תום מאיר

אל המאהל הגענו בקרני האור האחרונות. הגבר  יצא לקראתנו והזמין אותנו להיכנס לאוהל ונראה שממש שמח על הזכות שנפלה לידיו להכניס אורחים. ישבנו באגף הגברים ושתינו תה מתוק. ולאחר מכן, הוגשה קערה של פיתה בדואית מעורבת בלבן עיזים ושמן זית. הילדים כמו הגבר היו די שתקנים. יוסוף, סיפר לי את הסיפור על אבו זייד אל הלל, גיבור בדואי אגדי שלטענתו חיי באזור לפני כ- 1000 שנים (מי באמת יודע  כמה לפני כמה שנים הוא חי). אותו אבו זייד אל הלל, היה מפורסם בכוחו ובאומץ ליבו ויום אחד הגיע לבאר המים בבאיר. הוא בקש שישאבו לו מים לו ולסוסו היגע, אך המקומיים סיפרו לו שבתוך הבאר יש נחש גדול שאם שואבים יותר מידי מים, ראשו מתגלה ואז הוא יכול לתקוף את האנשים. אבו זייד אל הלל, לא נבהל והחל לשאוב מים מן הבאר ולפתע זינק עליו הנחש. מבלי להסס הוא הניף את חרבו וכרת  את ראשו של הנחש. עשרה אנשים נדרשו  כדי להוציא את ראש הנחש מן הבאר... שאלתי את הבדואי האם הוא מכיר את הסיפור והוא הודה שאכן שמע על גיבור זה שחי כאן לפני  כ-100 שנה.   בינינו, אין הבדל גדול בין 100 ל-1000 שנים, העיקר שהמסורת הבדואית משמרת את האגדות.  פרשנו את שקי השינה מחוץ לאוהל בסמוך למספר גמלים שעמדו בשקט בחוץ.   בחורף הקור כאן מקפיא עצמות אך בתחילת הסתיו הטמפרטורה עדיין נסבלת. 

הבאר בבאיר. תילם: תום מאיר

בבוקר, הנשים שהתגוררו באוהל נפרד עם הילדים הקטנים, השכימו קום וחלבו את הנאקות והכינו לילדים תה עם חלב גמלים. לאחר מכן הם האיצו בעדר לצאת למרעה. אין ספק שהחיים שנראים למתבונן מהצד רומנטיים, הם קשים מאד והשגרה היומיומית מפרכת ושוחקת. שאלתי את הגבר מדוע הם מתגוררים במדבר הקשה הזה ולא עולים ליישובי רמת המדבר והוא ענה לי שהם מעדיפים את החופש (בערבית "חורייה"). אכן חופש יש כאן למכביר.  לאחר תה של בוקר, התחלנו להעמיס את הציוד לטנדר ועאטף שהרים את אחד התיקים נעקץ ע"י עקרב. מבלי להתבלבל הוא שלף ערכה קטנה לטיפול בהכשות נחשים. שפ לעצמו חוסם ערכים על הזרוע, ובעזרת סכין חדה מאד, ביצע חתך קטן ליד פרק היד (מקום העקיצה) ובעזרת מזרק מיוחד שאב את הדם. נראה שהבחור היה מתורגל בכך. הילדים הבדואים הסתכלנו בשלווה בנעשה והמשיכו לשוטט יחפים. בשיחה עם הבדואי נודע לי שחמישים ק"מ מזרחה לבאיר יש מכתש של מטאוריט שקוטרו כ-1000 מטר. יהיה מעניין בעתיד לבקר שם. 

צייד הבזים. צילם: תום מאיר
התחלנו לרכוב לכיוון מצודת באיר שבלטה למרחוק. חצינו ואדי רחב מאד, שמספר צמחים של אבטיחי פקועה היו פזורים על קרקעיתו וטיפסנו לשלוחה שעליה היה המבצר. בסמוך למבצר היו מספר כלי רכב כבדים ומשאיות של חברת חיפושי הנפט הירדנית שבבעלות משותפת עם חברת Shell.  דיברנו עם העובדים הירדנים והם הזמינו אותנו להיכנס פנימה אל חצר המבצר שהייתה מצוחצחת. ישבנו ליד שולחן שיש גדול ומפואר וממול היה מסך טלוויזיה מודרני. בבת אחת עברנו מהאוהל  הבדואי אל העולם המודרני. מסתבר שחברת הנפט שכרו את המקום מהמשטרה הירדנית וכבר מספר חודשים הם משקיעים מאמץ בחיפושי נפט ופצלי שמן ברחבי המדבר שממזרח לבאיר. 

אמרנו להם שאנו מישראל והם קבלו זאת יפה מאד ושמחו לדבר איתנו. הם כבדו אותנו במשקאות קרים ובבירות. נראה היה שתנאי המחייה שלהם במקום המרוחק הזה טובים מאד. עלינו למגדל למעלה. באחד החדרים היו שלוש מיטות. כאן כנראה ישנו הבכירים. ברצפת החדר היה חלון ברזל סגור והירדני שליווה אותנו אמר שכנאה זה היה הפתח של מתקן התלייה של עבריינים בעבר.  המבצר ששופץ ע"י הממשלה הירדנית  נראה שמור ומטופח.  הארכיאולוג נלסון גליק שביקר כאן בשנות השלושים של המאה שעברה כתב  על המקום:

"אין דוגמה טובה לשלטון הנבטים במדבר המזרחי של עבר הירדן ממבצר הנבטים החרב בבאיר.  הרחוקה 87 ק"מ בקירוב מאל קטארני לצד דרומית מזרחית, כ-70 ק"מ מקצר טובא לצד דרומית מזרחית וכ-120 ק"מ מקצר אזרק. המבצר יושב על פרשת דרכים חשובה במדבר, והיום נמצא בו מבצר גבול חדש של ממשלת עבר הירדן , מאותו טעם ממש שהיסב את בניית מבצר הנבטים בו לפני כאלפיים שנה, היינו להשגיח על הסדר במרכז תחבורה חשוב זה, לקיים בו את ביטחון המעבר בדרכים, לפקח על ביטחון הציבור, לשמש משמר חלוץ בהדיפת כל התקפת בדואים אפשרית על השטחים הפוריים ואף לשמש תחנת שיירות. "

מבאיר ירדנו בירידה תלולה ללא בלמים לבארות המים שנמצאות מערבית למבצר.  בבארות הותקנו משאבות אבל החריצים של משיכת הדליים על החבל ניכרו היטב באחת הבארות. מהבארות המשיכה דרך עפר כבושה שחברה את באיר עם כביש המדבר שמצא כ-20 ק"מ ממערב לבאיר שלשם היו מועדות פנינו. חצינו עוד מספר מלחות ועוד חמאדות ומרחוק זיהינו את מכליות הנפט שנעו על הכביש. כביש המדבר המחבר את אל אזרק עם ג'אפר הוא כביש בטון שנבנה במהלך מלחמת המפרץ הראשונה במימון של סאדם חוסיין. זה היה עורק החמצן שחבר בין נמל עקבה לבגדד. כיום, הוא משמש בעיקר לתנועת מכליות הנפט שמובילות את הנפט מנמל עקבה לעמאן וזאת משום שהירדנים לא מתירים למכליות לנוע על האוטוסטראדה הראשית.  כביש זה חוצה מדרום לצפון את מרחבי המדבר האדירים של ירדן. רק שנסענו חזרה לכיוון ג'אפר,  קלטנו את המימדים של המישורים החשופים הללו ואת היכולת המופלאה של הבדואים לשרוד בתנאים הקשים הללו שבני תמותה רגילים מדירים את רגלם מהם. ארבעה ימים ו-120 ק"מ של רכיבה והתמודדות עם האופניים איפשרו לנו לחוש במקצת את הרגשת החופש אך גם את הקושי שבקיום במישורים הגדולים של המדבר המזרחי בירדן.