התפתחות ענף האופנים בישראל ב-20 השנים האחרונות
נתי ברגמן
גיאוגרף באוניברסיטת בן גוריון, רוכב כביש
ענף האופנים עבר ב-20 השנים האחרונות תהפוכות רבות הקשורות הן לתהליכים פנימיים שקרו בישראל כגון התפתחות תרבות הפנאי והן לתהליכים שיובאו מבחוץ פנימה לחברה בישראל ולעיתים הם שלובים אחד בשני וקשה להפרידם. על מנת להבין את המצב הנוכחי בו אנו נמצאים היום יש לבחון תהליכים בפרספקטיבה של זמן. ההרצאה שלי תתמקד בסקירה סובייקטיבית של 20 השנים האחרונות מאז היותי ילד המתבגר בארץ ואופנים מהווים חלק בלתי נפרד מחייו עד היום.
רקע
ראשית ענף האופנים בארץ מקורו בעולים חדשים שבאו ממדינות עם מסורת ותרבות ארוכה של אופנים למשל מדינות צפון אפריקה הקשורות לצרפת, עולים מברה"מ ומזרח אירופה וממספר נוסף של מדינות אנגלוסקסיות. לאלה הצטרפו רוכבים צברים במקומות בהם הוצע חוג אופנים. הענף בשנות ה-80 היה מצומצם מאד וכלל כמה מאות רוכבים תחרותיים פעילים שהיו מאוגדים במספר קבוצות די קטנות. איגוד האופנים שהיה אז ועדה נשלט בצורה הגמונית ע"י מרכז 'הפועל' כשקבוצת הפועל נצרת עילית היוותה את קבוצת הדגל עם המאמן המיתולוגי עקיבא רזניק ומספר קבוצות נוספות בסביבה שייכות אליה – הפועל מגדל העמק, הפועל עפולה והפועל חיפה. במקביל לקבוצות הפועל הציע אלי סמוכה אלטרנטיבה לאיגוד בארגון תחרויות וקבוצות תחת מועדוני 'גלגלי העץ'.

בסוף שנות ה-80, לאחר 3 שנים מהקמתם בלבד השתלטו אגודות 'הדוושנים' בראשותו של עו"ד ידין מכנס על איגוד האופנים. בכך הגיע לסיומה ההגמוניה ארוכת השנים של 'הפועל', מאמן הנבחרת עקיבא רזניק סיים את תפקידו ובמקומו מונה מאמן זר מפולין. רוחות של שינוי החלו לנשב בענף כשמאמן הנבחרת הופך אותה למוקד הפעילות של הענף. כל התפיסה השתנתה והקבוצות התאימו את אימוניהן לתוכנית הנבחרת שהתחרתה בחו"ל זמן רב או שהייתה במחנות אימונים שם.

לאורך זמן אי סדרים גרמו לכך שהאיגוד התפרק לגמרי ובמשך שנה שלמה לא נערכו תחרויות בארץ. הרוכבים המובילים ניסו את מזלם באירופה ומשלא הגיעו לקבוצות מהדרג הראשון חלקם פרשו לגמרי והמשיכו בחייהם וחלקם עברו לאימון רוכבים צעירים והקימו קבוצות חדשות בארץ. לקח מספר שנים בשנות ה-90 המאוחרות עד שענף האופנים התחרותי התאושש והתבסס מחדש עם גרעין קשה וקבוצות חדשות כשכל קבוצות 'הדוושנים' נעלמו והיום אין באיגוד האופנים שיוך מוסדי כמו בענפים אחרים והקבוצות נקראות על שם המאמצים. היום הסקטור התחרותי עדיין יחסית מצומצם ומונה כמה מאות רוכבי כביש בעוד דווקא ענף אופני ההרים והטריאתלון זוכים לעדנה. עם זאת, זליגה של רוכבים בין הענפים השונים מתרחשת כל הזמן ורואים רוכבים שעוברים מהרים לכביש ולהיפך כך שלא ממש ניתן להתייחס לענפים למרות השוני הגדול ביניהם כמתחרים על אותו קהל יעד.
מהפיכת התקשורת
מהפיכת התקשורת נחלקת ל-2. האירוע הראשון הוא כניסתה של הטלוויזיה הרב-ערוצית בשנת 1990 (הכבלים) שאפשרה לראשונה לכל אחד שרצה לראות תחרויות אופנים בשידור חי (או חוזר במקרה הגרוע) ביורוספורט או הערוצים האירופאים ויותר מאוחר גם ב-ESPN. עד אז חווית הרכיבה התבססה על כתבי עת שנשלחו לארץ מחו"ל והגיעו זמן רב אחרי ההתרחשות ומאוחר יותר מגזין 'אופנים' בעברית. חווית הענף והאפשרות 'לחיות אותו' הפכו למאד ממשיים. אפשר היה לראשונה לראות את הטור דה פראנס, ג'ירו והוואלטה (ושאר הקלאסיקות) בלי לחכות ליום המחרת לעיתון הצהריים רק כדי לראות כתבה די שטחית במוסף הספורט במקרה הטוב או 2 שורות במקרה הרע...

מעבר להנאת הצפייה בתחרויות אפשרה הטלוויזיה לעקוב אחרי הטכנולוגיה המתפתחת בזמן אמת לעומת היצע החנויות הדי מצומצם בארץ באותה תקופה. אחת התופעות המעניינות היא כיצד משפיע מגה-כוכב על הענף. כאשר מיגל אינדוריין ואחריו בפער של כמה שנים לאנס ארמסטרונג זכו באופן סידרתי בטור דה פראנס הם יצרו 'נפח' סיקור תקשורתי בכל המדיות שגרם להרבה עניין ומצטרפים חדשים לענף. אפשר לשמוע לעיתים קרובו את המשפט "התחלתי לרכוב בגללו" אצל רוכבים רבים. לעומת זאת, שיש רוכבים בודדים שזוכים בטור או בקלאסיקות כגון ביארן ריס, יאן אולריך, מרקו פנטאני, אלחנדרו וולוורדה ובטיני השמות הללו נותרים יחסית אלמוניים בקרב הציבור הרחב והחשיפה שלהם בד"כ איננה גדולה בעוד הם נחשבים לגיבורים למי שכן מצוי כבר בענף.

מתי כן יש עניין תקשורתי נרחב? כאשר יש שערוריות סמים שמדביקות לענף תדמית שלילית שמקרינה על תדמית הענף בארץ בקרב הציבור. לא פעם נתקלתי במשפט "תגיד - כולם מסוממים אצלכם?" בלי בכלל להבין שקיים הבדל מהותי בין רכיבה כתחביב לרכיבה מקצוענית. שערורייה כמו השנה בה נזרקה קבוצת אסטנה-וורת' מהטור יחד עם איבן באסו ויאן אולריך זכתה לכותרות גדולות. שפלויד לנדיס נתפס האכזבה הייתה כבר מובנית הרי מה כבר אפשר לצפות מהענף הזה? לנדיס אף נבחר השנה "כמסומם השנה 2006"...אירוע כזה ופרשות מביכות כמו פרשת פסטינה ב-1998 או השעייתו לשנתיים של טיילר המילטון האלוף האולימפי מבריחות רוכבים חדשים פוטנציאלים בעיקר צעירים שמחפשים מודל לחיקוי כשהם בוחרים ספורט להתמקצע בו. איזה הורה ישלח את הילד שלו לענף שמספק כותרות בד"כ לא חיוביות? בעיקר שישראל אינה מדינה עם מסורת היכולה להתגבר על אירועים כאלה.

המהפיכה השנייה היא כניסת הרשת לחיי האזרחים בסוף שנות ה-90. בתחילה האינטרנט הופיעה בעסקים, בתעשיית ההיי-טק ובמוסדות מחקר אבל ברגע שהחל האינטרנט לחדור לבתי אב ולחיים הפרטיים של האזרחים הוא הפך לכלי חשוב ומרכזי בענף יחד עם הטלביזיה. קודם כל ניתן היה לעקוב אחרי אתרים מובילים בחו"ל, אתרי הקבוצות המקצועניות, פורומים על אופנים ומיד גם קמו פורומים בעברית שהיום פורומים וקומונות של פורטל 'תפוז' הם המובילים. כמעט כל האתרים המובילים בעברית מסקרים היום את הטור עם פרשנות נלווית בזמן אמיתי.

בנוסף, אפשרה הרשת לרכוש ציוד מחו"ל באמצעות כרטיס אשראי תוך שיטוט באתרים בדומה לתופעת ה-window shopping רק בלי הצורך לצאת מהבית. כיום, כ-1.2 מיליון בתי אב מחוברים לאינטרנט מה שהופך את המדיה הזו למובילה ודומיננטית בחיי היומיום כשאנשים יכולים להשתמש בה בכל שעות היום כולל שהם בעבודה. למרות שעדיין רוב האנשים מעדיפים 'למשש את הסחורה' בטרם יבצעו קניה, רוב היבואנים והחנויות מחזיקים אתר אינטרנט, קומונה או רשימת דיוור בהם הם מפרסמים מבצעים או מדווחים על ציוד חדש שברשותם, מה שמוכיח שלמדיה הזו יש כוח, קהל רב ופוטנציאל גדול. עדיין, אתרי הרשת בישראל מפגרים ביחס לאתרים בחו"ל הן מבחינת תדירות העדכונים והן מבחינת מהירות התגובה כשלא תמיד מפורסמים בהם המחירים. האתרים הגדולים ברשת מאפשרים לדבר עם נציג שירות בזמן אמת (טכנולוגיית Instant Service LIVE CHAT) לפני ביצוע הזמנה מה שמקטין את אי הוודאות בקניה ברשת. בנוסף, הבעיה הקשה והפחד שהיו בעבר של העברת פרטי כרטיס האשראי והחשש מהונאות נפתרו ע"י אתרים עם אבטחת מידע גבוהה. השאלה היא האם נראה בעתיד בישראל חנויות וירטואליות בקנה מידה גדול? התשובה כנראה נעוצה במחירים ובשירות – אם הקנייה ברשת תהיה זולה ונוחה מקנייה בחנות פיזית ייתכן ומגמה זו תתפוס בקנה מידה גדול.

חנויות, אופנים כחלק מתרבות פנאי, התאגדות בקבוצות וכיחידים
בשנות ה-80 היו למעשה בארץ 2-3 חנויות שאפשר להגדיר אותן "מקצועיות" וייעודיות רק לאופנים, בניגוד לחנויות האופנים המסורתיות בשכונה או רשתות שמוכרות בעיקר אופנים פשוטים וזולים ('אופני מדבקה' בכינוי הגנאי שלהן) מהמזרח ופונות לציבור הרחב. ההיצע היחסית דל והאוכלוסייה היחסית מצומצמת שקנתה בחנויות המקצועיות הללו גרמה לכך שהמחירים בהן הרקיעו שחקים. אולם ברגע שיש ביקוש רב החלו לצוץ רשתות אופנים וגם חנויות של רוכבים פעילים או שפרשו שראו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בענף.

מדוע בשנות ה-80 מספר החנויות היה כה מצומצם והיום יש עשרות חנויות שעונות על ההגדרה של "מקצועיות"? התשובה נעוצה בהתפתחות תרבות הפנאי והעלייה המתמדת ברמת החיים בישראל. אם בעבר ספורט היה נחשב רק לתחרותי ("משוגעים לדבר") או נעשה במסגרת חוגים ואגודות בלבד אז היום מקובל לעשות ספורט באופן קבוע כחלק מאורח החיים הבריא. אופנים נחשב לספורט "ירוק" ולא מזהם וכך יש היום עפ"י הערכה בין 20,000 ל-30,0000 רוכבי כביש שניתן להגדיר אותם כ"מקצועיים". כמות כה גדולה של רוכבים מחייבת שירותים בהתאם ואכן החנויות בעיקר באזור המרכז (רח' החשמונאים כמייצג התופעה של תרבות רכיבה תוססת) אך גם בפריפריה נותנות מענה הולם לצורך זה. בנוסף, אי אפשר שלא להתייחס לזמינות הטיסות והנגישות לחו"ל. בשנות ה-80 נסעו מעט מאד אנשים לחו"ל לנושאים שאינם קשורים לעבודה וטיולים היו לוקסוס של מעמד סוציו-אקונומי יחסית מצומצם או אירוע די נדיר בחיי השגרה. כיום, יש רוכבים שיוצאים לחופשות ייעודיות אם במטרה להתחרות, לראות תחרות מסוימת בלבד, לעשות טיול רכיבה או שילובים שונים ביניהם. בעקבות הביקוש הזה פועלות היום בארץ מספר חברות להוצאת טיולים מאורגנים. גם חברות התעופה מוכנות להטיס אופנים ללא כל בעיות ולרוב לא כמטען חורג שצריך לשלם עליו עלויות גבוהות.

למעשה היום קיים מצב הפוך לזה שהיה בעבר – רוב הרוכבים בארץ אינם שייכים לאגודה או מועדון מסודר הרשום באיגוד האופנים אלא רוכבים ומטיילים להנאתם בעיקר בסופי שבוע (תופעה שקיבלה את השם weekend warriors). כאשר שואלים רוכבים רבים מדוע אין הם נרשמים לקבוצה מסודרת או לאיגוד הם משיבים שהרכיבה נותנת להם הרגשה של מרחב, בחירת חברותא כראות עיניהם, חופש ואנטי-ממסדיות ואין הם מעוניינים להיות מוגבלים ע"י ארגון גג "ששולט בהם" הרי מזה הם בורחים מלכתחילה. אולם, בראייה כוללת העובדה שרוב הרוכבים אינם רשומים או מאוגדים גורמת להקטנה בכוח האמיתי שיש לרוכבים מבחינת התייחסות הרשויות. למרות שרוב אוכלוסיית האופנים אינה סובלת ממחסור בכיס (ולראייה הציוד המקצועי המרשים שעל הכבישים), רוב הרוכבים אינם מוכנים לשלם כמה מאות שקלים מידי שנה לאיגוד. בכך נוצר מצב של רכיבה עממית רחבה מאד לעומת סקטור מתמחה – אלה שרשומים באיגוד ולרוב מתחרים בקטגוריות השונות. הדבר בולט בעיקר באירועים המוניים כגון "גלגלים של תקווה" והקפת הכנרת השנתית בהם מופיעים אלפי רוכבים. כאשר מחסירים את אלה שבאו לרכוב באופן חד פעמי אי אפשר שלא לשאול איפה הרוכבים הללו בתחרויות או אפילו כצופים באליפות ישראל?
מהם החסמים של ענף האופנים לאורך השנים?
מעט מאד רשויות מקומיות לוקחות על עצמן את האופנים כחוג או פעילות ספורטיבית המוצעת לתושביהן. כתוצאה מכך, החשיפה של הענף היא מועטה ונעשית בד"כ בשיטת חבר מביא חבר או כאשר מישהו "נדלק" על רכיבה קצת יותר רצינית מאשר אופנים כמשחק או כלי תחבורה בתוך הישוב. העובדה שבמדינה יש מעט מאד קריטריומים או מסלולים בתוך פארקים עירוניים או אזורי תעשייה המאפשרים רכיבה בטוחה עם מינימום סיכונים ממחישה זאת. וולודרום שידוע כמתקן שהופך עיר ל"עיר אופנים", ודוגמאות מהעולם לא חסרות, אינו בנמצא היום בישראל ועד שיקום הגוף הציבורי או יזם פרטי שייקח זאת על עצמו כנראה שלא נראה הרבה ערים שהן ידידותיות לרוכבים (bike friendly) ובונות תשתית כבישים עבור רוכבים כחלק מובנה ולא כטלאי על תשתית קיימת.

כאן מגיעים לאחת הסוגיות הכואבות ביותר - תשתית הכבישים במדינת ישראל וחינוך הנהגים כלפי רוכבים. למרות שרוכבי אופנים (כולם ללא הפרדה למקצועיים ולא מקצועיים) מהווים עפ"י נתוני משטרת ישראל רק 1% מכלל הנפגעים בכבישים, כאשר בודקים את סטטיסטיקת הפצועים קשה וההרוגים מספר זה עולה ל-8% - ללא כל פרופורציה. הסיבה לכך כמובן נעוצה בפגיעות הגבוהה של הרוכבים בדומה להולכי הרגל ורכב דו גלגלי בעוד תאונות רכבים מציעות מיגון מסוים. הסיכון הגדול על הכבישים ומספר ההרוגים והפצועים הגדול מידי שנה מרתיעים רבים. איזה הורה ירשה לילד שלו בלב שקט לרכוב בכבישים סואנים באזורים אורבאניים? אפילו רכב ליווי וקבוצה מסודרת אינם ערובה לביטחון בכבישים ועד שלא יחול מפנה דרסטי בנושא בעיקר מצד רשויות המדינה לא יחול שינוי. להיות רוכב כביש במדינת ישראל צריך להיות "אמיץ" (או טיפש אחרים יגידו) ו'כמעט ונפגע' הם אירועים שכיחים שלצערנו כמעט כל רוכב ותיק יכול לספר מניסיונו האישי.
עוד גורם שפוגע בענף הוא השירות הצבאי בצה"ל. מעט מאד רוכבים מן הסתם מקבלים (בצדק) את התואר 'ספורטאי מצטיין' ולכן לרוב נקטעת קריירת הרכיבה של הנוער בגיל 18 כשהרוב פורשים לגמרי, מעטים ממשיכים לרכוב במהלך השירות בסופי שבוע וחלק קטן חוזר לרכוב אחרי הצבא. העובדה שאין מערכת תומכת ושכבת גיל שלמה נעלמת בגיל מסוים יוצרת מצב שרוכבים שבילו חלק ניכר מילדותם ונעוריהם כרוכבים פעילים אינם מעבירים הלאה את ניסיונם לדור הצעיר. גם אם הם חוזרים לרכוב כמה שנים אחרי שכבר מצאו עבודה, למדו, הקימו משפחה והתבססו בחיים הם לרוב חוזרים למסגרת רכיבה לא רשמית ופחות מחייבת וכך ניסיון מקצועי רב יורד לטמיון. חלק חשוב ביצירת תרבות אופנים תחרותית בריאה היא פירמידת גילאים מלאה. ברגע שיש "חור" מובנה שלא ממש נסתם עם השנים יש לחשוב כיצד יש לפתור את הבעיה הזו כיוון שבניגוד לכישרון שנולדים עימו ומשייפים אותו באימון ניסיון נרכש לאורך שנים.