מנאלי-לה – סיפור דרך


תמונה קבוצתית בפאס האחרון

השתתפו: חזי יצחק, דני זך, קובי יוגב, אמנון חביב, איתמר בריל וקובי יונתן.



לפני כ-80 מיליון שנים תת היבשת ההודית התנגשה עם יורואסיה היבשת העיקרית בחצי הכדור הצפוני. התוצאות של התנגשות אדירים זו, יצרה את  הקימוט הכביר בתבל- רכס הרי ההימאליה- "מעון השלג" בסנקרסיטית. התנגשות בין יבשתית זו נמשכת גם כיום וההרים ממשיכים להתרומם בקצב של 5 מ"מ בשנה. רכס ההימלאיה נמשך לאורך כ-2400 ק"מ  מדרום מזרח לצפון מערב והוא מפריד בין הודו לבין הרמה הטיבטית. הרכס הגבוה חוסם את רוחות המונסון הגשומות ולכן האזור שמצפון לרכס הוא מעין מדבר בצל גשם ואילו חלקו הדרומי עשיר מאד במשקעים.
רשמים מהטיול
סיפור מסע- איתמר בריל
סיפור מסע-קובי יונתן - חלק א
סיפור מסע-קובי יונתן - חלק ב
סיפור מסע - דני זך
סיפור מסע- אמנון חביב
מפת המסלול
רשימת ציוד בסיסית
פרופיל גבהים של הדרך
סרט המסע - קובי יונתן (בחר פתח קישור בחלון חדש)
כתבה בטבע הדברים
נוף ב-Marhi
הרי ההימלאיה היוו לאורך השנים  מחסום טופוגרפי כמעט בלתי עביר והתפתחו בו תרבויות מבודדות כמו המוסלמים בקשמיר והבודהיסטים בלאדאק. לפי התיאור במפות, ניתן לחשוב שההימלאיה הוא רכס הרים אחד ורציף, אך כפי שגילינו בדרך, הרכס מורכב ממספר רכסים משניים וביניהם עמקי נהרות עמוקים שהופכים את ההרים למרהיבים ומעניינים יותר. אחת הדרכים היפות בעולם שנפתחה רק ב-1987 חוצה את הרכס המרכזי של ההימאליה (Great Himalayan Range)  ומחברת את מנאלי שבמדינת הימאלצ'ל פראדש ללה בירת חבל לאדאק.
מידע נוסף
האתר של Raju
תבניות צמחייה באזורים יובשניים.
דני בעלייה לרוטהאנג פאס

לאורך 492 ק"מ נפרצה דרך שכאילו לועגת להרים הגבוהים וחוצה אותם בחמישה מעברי הרים בגבהים של 5000 מטר ומעלה. הדרך חוצה נהרות זורמים ועוברת בסמוך לתהומות מסחררים ובנופים מדהימים. רוכבי אופניים, רוכבי אופנועים, ונהגי רכבי שטח מגיעים מכל העולם כדי לעבור את הדרך הזו ולחלוק כבוד למאמץ האנושי האדיר המושקע בשמירתה פתוחה במשך ארבעה חודשים בשנה, מיוני ועד סוף ספטמבר, בטרם ששלגי החורף יחסמו את מעברי ההרים. סיפורה של הדרך הזו הוא סיפור מסע האופניים שלנו ממנאלי ללה. שישה רוכבים ו-7 מלווים הודים, מיניבוס וג'יפ עמוסים בציוד רב שיאפשר לנו ללון ולאכול בנוחיות יחסית בשטח.  

עובדים על הדרך.

את מנאלי עזבנו בבוקר והתחלנו לרכוב במעלה הכביש לכיוון רוטאנג לה,  הפאס הראשון  בגובה של 3900 מטר כ-2010 מטר טיפוס מצטבר.  פירוש השם בהודית הוא ערימת גוויות- לזכר כל אלו שקפאו למוות בדרך לפאס. הכביש מטפס בפיתולים ארוכים  ומתונים בנוף של יערות והדרך חוצה קניונים עמוקים שבהם זורמים נהרות בשצף קצף. הכביש עמוס יחסית במשאיות ובמכוניות של מטיילים הודים העולים לפאס לחזות בשלג, לחלקם זו תהיה הפעם הראשונה שבה הם יגעו בשלג. גשם טורדני החל לרדת ואנו נכנסנו לתוך העננים והדלקנו פנסים כדי שהמכוניות המגיעות ממול יזהו אותנו. את הלילה הראשון בילינו ליד כפר קטן בשם Marhi בגובה של 3200 מטר. הגובה התחיל לתת את אותותיו  ומחייב רכיבה בהילוכים נמוכים. מעלינו מתנשא רכס גבוה ועליו נמתחות סרפטינות   שמטפסות מעלה מעלה לעבר השמיים – זו העלייה המחכה לנו בבוקר. בלילה ירד  גשם והאוהל עומד בו בכבוד.

עמל כפיים.

לאחר ארוחת הבוקר שההודים מכינים לנו, אנו ממשיכים לטפס.  עיקול ועוד עיקול ועוד אחד- סדרה אינסופית של עיקולים שמתגברים בתבונה  על המכשול הטופוגרפי, חולפים על קטע בוצי וחלקלק  ועל פני קבוצות של עובדים שמנסים לתקן  בידיהם את הכביש. עובדים אלו הם למעשה הסיפור של הדרך הזו. בכל רגע נתון עובדים בדרך אלפי עובדים (חלקם נפאלים  ואחרי ם מגיעם מדרום הודו), ביניהם נשים שמגיעות עם הילדים הקטנים. קבוצות עובדים אלו הפרוסות לאורך כל הדרך עם מעט מאד כלים כבדים, מנסים בכלים פשוטים ובעבודת ידיים סיזיפית, למנוע מפולות סלעים, להרחיב את הדרך, לבנות קירות תמך ואף לבנות גשרים. בגובה רב ובתנאי מזג אוויר קשים, הם עובדים ללא לאות כדי שהדרך הזו תהיה עבירה – עבודת נמלים אנושית שמנסה להתגבר על הגבוהים שבהרי העולם. לא אחת ראינו עובדים שבמהלומות פטיש מנסים לנפץ סלעים אדירים לגושים קטנים. אחת הסיבות למאמץ  הרב המושקע בשיפור הדרך, הוא החשיבות הצבאית שלה, שכן הדרך מובילה לשטח המריבה במזרח לאדאק בין הודו לסין.  בסופו של דבר הדרך המטורפת הזאת (ואין הגדרה קולעת יותר) היא הישג אדיר של תעוזה ותושייה אנושית והרבה מאד ידיים עובדות של פועלים ופועלות אלמוניים שאף אחד לא יזכור אותם, אבל  לו האבנים יכלו לדבר, היינו שומעים  על המאמץ האדיר שהשקיעו האנשים הללו במשך השנים. 

דאבה מאולתרת.
הדרך מופיעה במפות בתור highway
אבל  זו ממש בדיחה גרועה. קטעים מסוימים היא דרך עפר קשה ויש מספר מקומות שבהם שיש לחצות בזהירות פלגי מים שחוצים את הכביש. הכביש צר ויש קטעים ששני רכבים לא עוברים בו זמנית. בקטעים אחרים הדרך עוברת בסמוך לתהומות מסחררים ללא שום מעקה בטיחות. טעות קטנה אחת או חוסר ריכוז יכולה להוביל להתרסקות  במורד התלול. משאיות, אופנועים, אוטובוסים ואופניים חולקים את אותה דרך ויש להתחשב בכולם. המשאיות  חולפות על פניך ומותירות אותך בשובל של עשן שחור שקשה להתחמק ממנו, וכולם צופרים לכולם.  המהירות הממוצעת  אינה  עולה על 40 קמ"ש.  אי אפשר  לתאר את הדרך ללא אותם מזנוני דרכים מאולתרים  שנקראים דאבות (וביחיד דאבה). 
דוכן תירס בדרך לרוטאנג.

מין אוהלים הבנויים מיריעת בד מצנח צבעוני המתוח על עמוד מרכזי. בפנים נעים וניתן למצוא מחסה מן הרוח והגשם ולאכול מאגי – מעין אטריות בסגנון של מנה חמה  שיכולה להשיב את נפשך לאחר עלייה ארוכה.  בחלק מהם, מיטות שניתן לישון בהם  וחלקם מציעים למכירה מעילים וכובעי צמר לאלה שהגיעו לכאן ושכחו  שהם נמצאים בהימאליה. לאורך הדרך מוצבים שלטים שעליהם סלוגנים באנגלית הקוראים לנהגים לנהוג בזהירות. מישהו שם למעלה אימץ את מוחו הקודח כדי למצוא את  משפטי המחץ הללו כמו:

"peep peep don’t sleep"

או

"Drive slow, enjoy virgin nature of Ladakh"

מאמץ הטיפוס השתלם לבסוף  ובערפל  סמיך הגיענו לפאס. בכל פאס גלי אבנים ודגלי תפילה צבעוניים המתנוססים ברוח. בפאס תמיד קר . אתה מתאמץ שעות על גבי שעות להגיע אליו, אבל לאחר מספר תמונות, אתה ממהר לעזוב אותו ולהמשיך הלאה. הירידה מהרוטאנג הייתה ארוכה, ממול התנשאו הרים גבוהים ולמטה בעמק זרם נהר גדול. חולפים על פני הפנייה לספיטי ולאהול. מעל הנהר האדיר, פסיפס של חלקות מעובדות בעיקר של תפוחי אדמה. 
מעבר ההרים רוטאנג לה.
את הלילה עברנו ב-Sisu. במדרון ממול זרם מפל אדיר שנוצר ממי הפשרת הקרחונים.   למחרת המשכנו לרכב לאורך הנה ואחר המשכנו  לטפס לכיוון העיירה קייאלונג, שבה מספר מלונות ושוק קטן וססגוני. איתמר ניצל את ההזדמנות כדי לתקן את נעלי הרכיבה אצל סנדלר מקומי,  ואני  קניתי תרמיל North Face  במחיר מצחיק וכל הדרך התווכחנו בינינו אם הוא מקורי או חיקוי סיני. מידי פעם ירד גשם, בכלל הסתבר לנו "שצל הגשם" לא כל כך אפקטיבי  והצל הוא חלקי ביותר ,וגשם ליווה  כמעט לאורך כל המסע.  הגענו די קפואים לכפר ג'יספה שבו לשם שינוי התמקמנו במלון קטן וזכינו ולמקלחת מים חמים, האחרונה במשך ששת הימים הבאים. 
בירידות מהרוטאנג

מג'יספה הדרך  עוברת דרך דארצ'ה שנמצאת על מפגש שני נהרות אדירים, ומכאן גם מתחיל אחד מהטרקים הפופולריים בלאדאק המוביל לפאדום אליה מגיעים לאחר שמונה ימי  הליכה בהם חוצים את הפאס Shingo La בגובה 5100 מטר. מנצלים את ההזמנות לאכול מומו – כיסני בצק ממולאים בתערובת ירקות שטובלים ברוטב צ'ילי פיקנטי- די טעים.

 חוצים את הנהר על גשר צר- פועלים הודים עמלים על בניית גשר בטון חדיש. ההודים החלו בסלילת כביש שיוביל לזאנסקאר, אבל זה יבוצע בזמן הודי ויזרמו הרבה מים בנהר עד שכביש זה יושלם. ממשיכים לטפס ולמעלה תצפית יפה אל הכפר דארצ'ה ואל הנהר המתפצל למספר אפיקי זרימה. המרחק  בקו אווירי שעברנו בשעה האחרונה הוא הוא כ-2 ק"מ אבל רכבנו כ- 10 ק"מ- לרכיבה בהימלאיה נוסף מימד הגובה, הטופוגרפיה היא תלת מימדית והכביש יכול להתפתל מספר ק"מ לגובה מבלי להתקדם באופן משמעותי במרחק האופקי.
רוכבים בין פרות.

הדרך צרה ושתי משאיות שמגיעות האחת מול השנייה, יוצרות פקק כאשר האחת מנסה לתמרן לאחור על שפת המדרון החלקלק.  טור של אופנועים מגיע ממול ואנו מנצלים את המרווח הצר שנותר וחומקים ועוברים את הפלונטר – סבלנות זה שם המשחק בדרך הזו. ממשיכים לכיוון זינגזינגבר תחילת העלייה לכיוון הבראלצ'ה לה – פאס בגובה של 5100 מטר. היום נגיע רק למרגלותיו. בדרך עוצרים בדאבה לשתות צ'אי ואני מזהה שבחלק האחורי תלויים מעילי פוך למכירה. לא הבאנו איתנו מעילים כדי לחסוך במשקל ועתה הקור החל להציק לנו, לאחר עמידה על המתח, כמעט כולנו קנינו מעילים. המעיל שאני קניתי הותיר עלי נוצות שנשמטו מאחד החורים שמעטפת הפנימית (לפחות ידעתי שאכן המילוי היה פוך נוצות..), אבל הוא עשה את העבודה. שכן איך שהגענו, למאהל שמוקם במדרון סחוף רוח,  גשם החל  לרדת וקור עז השתרר בלילה. הלילות עבורי היו ארוכים מאד, כי אני לא רגיל לישון בשעה 10 בלילה. 

נשים ליד קאילונג.

הבוקר בא ולעבודה... מתחילים לטפס בסרפנטינות  הארוכות למעלה. צריך לשמור על קצב נשימה  מונוטוני.  לא להגיע לנשימות מהירות ולשמור על קצב דיווש איטי ואחיד. לקראת הפאס, ענן יורד ומכסה את הדרך. אנו רוכבים בתוך ערפל שיוצר אווירה מיסטית. הגוף והנפש מתאחדים כדי להתגבר על חוסר החמצן והעלייה הארוכה. עוד עיקול ועוד אחד והנה אנו למעלה ליד גלי האבנים ודגלי התפילה הססגוניים- עברנו עוד פאס. על פי האמונה הבודהיסטית הרוח נושאת את התפילה לשמיים, אל האלים שיגנו על שלומם של העוברים בפאס-אכן סיעתא בשמייא לא תזיק כאן. מצטלמים למזכרת ומתחילים לדהור מטה אל מקבץ דאבות שבו אנו מנסים להפשיר מהרוח הקרה ולאכול מאגי חם. לאיתמר קשה מאד עם העליות. קשה לא להסתגל לאוויר הדליל. הוא כבר לא בחור צעיר ועבר זה מכבר את גיל 70.  לחם בגבעת התחמושת ובחווה הסינית ועכשיו הוא  לוחם  בעליות הארוכות. הוא מגיע לדאבה מאוחר יותר, ומצליח "לתפוס" גשם שמקפיא אותו לגמרי.  החבר'ה מנצלים את מנוחת הצהריים לשינה  על  המיטות בדאבה המכוסה בבד צבעוני היוצר אור כחלחל מיוחד. 

תבניות צמחייה.

הנוף משתנה ונעשה מדברי. מדרונות חשופים שבתחתיתם צמחייה המסתדרת בתבניות של פסים וכתמים האופייניים למערכות מוגבלות מים, שהם אחד מהנושאים שאני חוקר אותם בעזרת מודלים מתמטיים.  התפתחות הצמחייה  בפסים (כמו פסים שעל גבי הזברה) מאפשרים ניצול טוב יותר של התנאים הארידיים. הנגר המתפתח במרווח שבין הפסים נעצר בפס התחתון שכתוצאה מכך מקבל כמות מים גדולה יותר מאשר כמות המשקעים. התבניות במציאות יפות ומעניינות מאילו שקבלתי על צג המחשב. אני עוצר מידי פעם לצלם מזוויות שונות את  הצומח על המדרונות. 

מנוחת צהריים.

לקראת ערב אנו מגיעים לסארצ'ו (Sarchu), מעין קמפינג בסמוך לדרך הראשית. אני מנצל את הזמן שנותר עד לחשיכה ועורך סיור רגלי על המדרונות לבדוק את הצומח . לקראת ערב השמיים מתבהרים , האוויר נעשה צלול ואור מדהים מאיר את פסגות ההרים החשופות והמשוננות.  למטה בעמק זורם נהר גדול. אני, אמנון וקובי יורדים לכיוון הנהר ופוגשים באיש זקן המקים גלעד שבראשו אבני מאני שעליהן פסוקים בודהיסטים. הוא עובד במרץ כדי לנצל את קרני האור האחרונות, מרים אבנים ומניח אותם בגל. לבד אל מול ההרים הכבירים הללו. פניו חרושי קמטים, אבל מביעות טוב לב, ונראה שהיה מרוצה ממעשה ידיו. חזרנו למאהל, לארוחת שהכינו לנו. מחר אנו אמורים לעבור שני מעברי הרים מעל 5000 מטר, וצריך לנוח היטב לקראת המשימה הזו.  

ההרים ליד sarchu

ההתחלה הייתה דווקא מאד נוחה, רכיבה בירידה עד לגשר  צר שעבר מעל נחל גועש ואחר מישור שנמשך במגמת ירידה עד שלפתע ללא כל התראה מוקדמת,  הדרך שברה חזק ימינה והתחילה לטפס על צלע של ההר בסדרה של נהדרת של 21 עיקולים Gata loops. ממול ניתן היה לראות בבירור את השביל הקדום המטפס לפאס בנתיב מעט שונה. מידי פעם אנו מביטים למטה אל  הכביש ולא מבינים, מי המשוגע שהחליט להעביר כאן דרך. לאחר סדרת הפיתולים העלייה נמשכת , ונמשכת- כאילו עולה לשמיים. לבסוף אנו מגיעים לנאקילה פאס (Nakeela), שממנו יורדים , אבל לצורך עליה לפאס נוסף בעל שם מפחיד Lachulungla  והסיפוק בהגעה למעלה הוא אדיר.  תמונה למזכרת וממשיכים. מכאן עד לפאנג כ- 25 ק"מ של ירידה. זהו הקטע המדהים ביותר  של הדרך לכל אורכה. הדרך נכנסת לקניון עמוק שבקירותיו נוצרו עמודי בלייה מיוחדים. פסגות מושלגות ברקע, ולידינו נהר זורם. מKangla –Jal הדרך יורדת בתלילות  בנוף דמוי ירח. אני לא מספיק להתפעל מהתעוזה של מתכנני הדרך שהעיזו להעביר את הדרך דווקא בנתיב הזה.  שלא יגמר לעולם, אבל בדמדומים אחרונים אנו מגיעים לפאנג ומתמקמים ללינה בשטח מוכה רוח מעל מחנה צבאי. במקום אוסף של דאבות ומגורים של עובדי הדרך.  ערב שבת, ולאחר ארוחת הערב, אני ודני קוראים בפרשת השבוע – "כי תבוא", הכוללת אוסף של מצוות של צדק בסיסי בין בני אדם. 

אוהל שירותים...

מפאנג, הדרך מטפסת לכיוון  רמה שנקראת Moray Plains .  אנו פוגשים קבוצה של רוכבים  שממשיכים ללה עם כל הציוד עליהם. הם רוכבים לאט יותר, אבל סוחבים משקל של 35 ק"ג  על האופניים וזה לגמרי לא פשוט.  הרכיבה על המשורים היא במגמת ירידה ואנו מתקדמים במהירות .  מגמת פנינו היא לכיוון אגם טסוקאר (Tsokar) שממנו אנו ממשיכים לאגם טסומורירי. למעשה בפניה לאגם אנו עוזבים את הדרך הראשית מנאלי-לה, מדלגים על הפאס הגבוה ביותר –טאנגללה לטובת שני פאסים מעט נמוכים יותר. הגענו בשעת צהריים לאתר קמפינג שמצפון לאגם טסוקאר. היה חם מאד והשמש קפחה על ראשנו. לאחר מנוחה, החלטנו אני ואמנון לרכב לכיוון האגם שהוא גם שמורת טבע. בדרך הצלחנו לצלם חמור בר, ואת ההרים המשתקפים במי האגם הקטן. אבל כמו שהמלווים שלנו אמרו:

You cannot trust the weather in Ladakh and the fashion in Mumbai"."

נוודים.
בדרך חזרה נקלענו לגשם שהלך והתחזק השמש בצבצה בין העננים,  וקשת יפה נגלתה בשמיים. הגענו למאהל רטובים. הגשם התחזק, ונמשך גם בלילה. נכנסנו לאוהלים והמטר לא פסק. נותר לנו רק לקוות שהאוהלים הם עמידים למים. זה לא כל כך נעים להיכנס לתוך שק השינה ולשמוע את נקישות טיפות הגשם על היריעה החיצונית של האוהל. אבל התברר שבזה ההודים לא פישלו ועל אף הגשם, נותרנו יבשים.  בבוקר לשם שינוי הגשם פסק, והתחלנו בהקפת האגם האגם ממזרח. ברגע שירדנו מהדרך הראשית, המשאיות נעלמו, התנועה הפכה לדלילה יותר והדרך הפכה לחולית. מהאגם התחלנו בטיפוס איטי. היה חם והתקדמנו לאט, אפילו לאט מידי בהתחשב בשיפוע העלייה, זה היה האפקט של  האוויר הדליל. חלפנו על מאהל של נוודים. אישה עם פנים נאות, שיער שחור כפחם ופנים צרובות מהשמש והרוח וילד קטן נצבו  ליד האוהל. נתתי ליד חטיף חלבה והוא הוא הושיט יד ולקח את החטיף בשמחה. לנוודים, עדרי עיזים ויאקים  והם נעים במרחב בתורם אחר מרעה. התנאים  באזור הגבוה הזה לא קלים ובחורף הטמפרטורות צונחות עמוק אל מתחת לאפס. התקדמנו לכיוון Polokonga Pass שגובהו  "רק" 4970 מטר ושוב, מזג האוויר התהפך ורוח קרה וגשם דק קידמו את פנינו בפאס.  
פרסומת לחלבת בארכה.

מכאן החלה ירידה מטורפת של כ-10 ק"מ על דרך עפר משובשת. טסנו במורד, שומרים על עירנות  וריכוז עילאיים. הירידה נמשכה לאורך 25 ק"מ נוספים עד לכפר רפאים בשם Sumdo.  היה קר ורוח חזקה נשבה וחיפשנו מקום מוגן מהרוח כדי לאכול צהריים.  החנויות הקטנות שבמרכז הכפר היו סגורות ונפש חיה לא נראתה בחוץ. הכפר הקטן נראה כנטוש. המרחק לאגם Tsomoriri  היה גדול והחלטנו לבצע הקפצה עם הרכבים, ומחר לרכב בחזרה את הדרך.

רגע של אושר.

תיירים זקוקים לאישור כניסה (שניתן לקבל בלה) לאזור האגם בשל קרבתו לגבול  הסיני.   מראה המים הכחולים של האגם המוקף בפסגות עטורות שלג הוא מרהיב ביופיו.  אורכו של האגם כ-40 ק"מ ורחבו הממוצע כ- 6 ק"מ. אגדה עתיקה מספרת שנזירה בודהיסטית שנקראת chomo הגיעה לאגם ברכיבה על יאק. היאק לא ידע לשחות והחל לשקוע במים. בצר לה החלה האישה לקרוא לעזרה ri ri (קריאה בטיבטית המבטאת פחד), אבל אף אחד לא הושיט לה יד לעזרה והיא טבעה באגם שקבל את שמו chomoriri  ואחר Tsomorari.  הבודהיסטים מתייחסים בקדושה לאגמים ומאמינים ששוכנים בהם רוחות מים. מי האגם הכחולים משנים את צבעם במשך היום מכחול לירוק טורקיז  ובולטים על רקע ההרים החשופים. 

אגם Tsoakar

עברנו את נקודות הביקורת של הצבא בדרך לכפר קורזוק (Korzog). זהו כפר ישן מאד של בתי טיט  מטים לנפול שעד לפתיחת האזור לתיירים היה מנותק מן העולם. עתה הוא מתחיל לעבור שינוי,  והמקומיים החלו להכשיר מעין צימרים בבתים. האטרקציה בכפר הקטן היא המנזר הבודהיסטי שבו ניתן לבקר תמורת תשלום סמלי (במונחים שלנו).  הדת הנפוצה באזור זה של לאדאק היא בודהיזם טיבטי ווגגם הנוף מזכיר את טיבט. נזיר שמנמן, לבוש בגלימה בצבע אדום,  קבל אותנו לביקור בתוך המנזר שעל קירותיו ציורי קיר של מוטיבים שונים של הדת הבודהיסטית. במרכז המזר מעין במה קטנה ועליה תמונה גדולה של הדאלי למה. הנזיר התיישב ליד שולחן קטן, והחל למלמל תפילות מתוך ספר מאורך, ומידי פעם הכה בגונג, הקיש במצלתיים והניד פעמון קטן. בסמוך לו התמר עשן כחלחל מקערה קטנה בה בערה קטורת.  זו הייתה תזמורת שלמה של אדם אחד. את הלילה העברנו  בתוך אחד הבתים שעבר הסבה לצימר קטן. בעלת הבית חלבה פרה לא גדולה בסמוך לכניסה. בבוקר ערכנו סיור בכפר המתעורר- סמטאות צרות, מכלאות לצאן בחצרות הבתים.  שדות ירוקים נמתחו במישור שבין הכפר לאגם. פגשנו שוב באותו נזיר שפתח את היום בתקיעה מרשימה משתי קונכיות גדולות שהיוו מעין שופר. על אף הדלות, הכפר היה מצודד בפשטותו והחיים נראו בו שלמים. ברור שאם זרם התיירים המגיעים לכפר יגדל, אורחות החיים המסורתיות לא ישרדו את  השינוי המהיר. 

זקנה בקורזוק.
חזרנו לאופניים ולרכיבה מהאגם צפונה ל-Sumdoלהפתעתי גיליתי דיונה קטנה ועליה גלונים. עצרתי והחלתי לצלם ולקחת מספר דוגמאות חול. המלווים ההודים הביטו עלי בהשתאות ולא הבינו מה בדיוק אני מחפש בחול ולך תסביר להם שאתה חוקר דיונות. בכל מקרה, נוכחתי לדעת שאותם העקרונות הפיזיקליים השולטים בתנועת החול, פועלים גם בגובה של 4500 מטר.
  הטיפוס ל-Namshang La  פאס  לא היה קשה.
זה היה הפאס האחרון שלנו למסע ומכאן התחילה הירידה הגדולה ללה. הירידות הן כיף גדול, האופניים דוהרות למטה ללא מאמץ, אתה יכול לפזם שירים והנוף משתנה במהירות.
הקטע מ-Sumdo ועד ל-Mahe Bridge עבר בתוך קניון בסלעי גרניט והזכיר מאד את הנופים של ההר הגבוה בסיני. 
הדרך התפתלה בין  הרי גרניט מעוטרים בדייקים. ההרים היו בצבעים שונים, ומעליהם נמתחו שמיים כחולים.
ב-Mahe Bridge  חברנו לדרך העוברת לאורך נהר האינדוס עד לכפר הקטן Cumathang.

קטע זה כבר היה עמוס במשאיות וברכבים צבאיים שנסעו בשני הכיוונים. בכלל עד ללה הדרך חולפת ליד מספר בסיסי צבא גדולים של הצבא ההודי. האזור נמצא בתווך בין הגבול עם פקיסטן לבין הגבול עם סין, שתי מדינות עם פוטנציאל בעייתי מאד מבחינת ההודים. על אף הגודל הפיזי של המדינות הללו, כנראה שתמיד ניתן יהיה למצוא עילות לסכסוכים ולצערנו גם למלחמות. זה כנראה טבעו של האדם.



 
Moray plains

נהר האינדוס רחב בקטע זה והזרימה בו היא מהירה. האינדוס אחד מהנהרות האדירים בתבל המתחיל בטיבט ואחר חוצה את לאדאק בכיוון צפון מערב  וממשיך דרומה בפקיסטן עד  שהוא נשפך לים הערבי לאחר 3200 ק"מ מנקודת מוצאו. הנהר העניק להודו את שמה India.  הכביש ל- Cumathangעבר בגדתו הצפונית של האינדוס ובשל עיקולי הנהר, הוא טיפס  על המדרונות ואנו נאלצנו להתמודד עם עליות  נוספות. ב- Cumathang מספר נביעות של מים חמים שלא מנוצלים ליצירת בריכה הראויה לרחצה, והכלל המקום עושה רושם די מדכא בעליבותו. בערב ערכנו מסיבת פרידה מהצוות ההודי שכן למחרת אנו אמורים לסיים את הטיול ולהגיע ללה. הצטופפנו כולנו באוהל חדר האוכל ובחוץ שוב ירד גשם. לימדנו אותם מספר שירים בעברית והם החזירו לנו בשירים הודים,  פארקש וגולו הפליאו בריקוד ובתיפוף על מיכל פלסטיק, הם כבר היו די שתויים  ובמצב רוח מרומם. איתמר, בתור זקן החבורה נושא נאום תודה לכל אנשי הצוות שליוו אותנו לכל אורך הדרך ונתנו לנו להרגיש כמו קצינים בריטיים בסיפורים של סטנלי ולוינגסטון באפריקה. משום מה הם התאהבו בשיר "הנה מה טוב ומה נעים" ובקשו מדני שישיר אותו שוב. את השיר הזה לפחות לא זיפנו. המסיבה נגמרה ברוח טובה והבירה המקומית עזרה לי הפעם להירדם. 

ילד בקורזוק.
אף פעם המסע לא היה קרוב כל כך לקיצו (זה היה הביטי החביב על קובי שמידי בוקר דקלם אותו). בינינו ובין לה הפרידו כ-140 ק"מ. לאחר כשעת רכיבה, החלטנו אני, דני ואמנון להגביר קצב ולנסות לגמוא את המרחק הזה ביום רכיבה אחד. הגברנו קצב כאשר אנו רוכבים, אחד אחר השני, מה שנקרא בעגת רוכבי האופניים  drafting, ומידי פעם מישהו אחר נוטל את ההובלה (בסוף השארנו את הכבוד הזה לאמנון). 80 הק"מ עד ל-Upshi  עברו בנוף מדהים. נהר האינדוס יוצר מעין קניון שמשני עבריו הרי גרניט אדירים שמשנים את צבעם. במספר מקומות, הגרניט הייתה אדומה  בדיוק כמו בג'בל אחמר  בהר הגבוה בסיני, רק כאן היה נהר זורם במקום ואדי חרב. הדרך עלתה וירדה, וחצתה את הנהר מידי פעם  בגשרים ציוריים. חלפנו  בסערה על פני כפרים ומחנות צבא. קבוצות עובדים לאורך הדרך עודדנו אותנו כאשר ראו דבוקה של שלושה רוכבים, שועטת קדימה כאילו קפאה השד. הירידה בגובה מורגשת ופתאום ניתן לרכוב בהילוכים מהירים ולהפעיל כח על הדוושות. סימוני הק"מ חולפים ביעף ולקראת צהריים אנו מגיעים ל-Upshi שהיא צומת דרכים חשובה. מכאן   אנו חוברים שוב לדרך הראשית מנאלי-לה. 
נהר האינדוס.

נחים ואוכלים צהריים. מכאן עוד 50 ק"מ של רכיבה ואנו בלה. הכביש מתרחב, ועמק האינדוס גם הוא נעשה רחב. אנו חולפים דרך כפרים  רבים, שדות מעובדים, אנשים מסיימים את יום עבודתם וחוזרים לבתיהם, ואני ודני מנסים להיצמד לאמנון שמדווש בכל כוחו. המטרה לא להיכנס לרכיבה בחשיכה. הישבן כואב ודואב מהישיבה הממושכת על אוכף האופניים, וצריך לנצל כל הזדמנות כדי לעמוד כל הפדלים ולתת לישבן הפוגה קלה. מצד שמאל, על ראש צוק סלע, ניצב לו בגאון מנזר stakna. אנו מחליטים  לנצל את ההזדמנות ולסטות מהדרך הראשית ולבקר במנזר שנמצא מעבר לנהר.  לאחר טיפוס קצר אנו מגיעים למנזר. נזיר שמנמן מקבל את פנינו ומכניס אותנו לתוך החדרים שבהם אוסף גדול של פסלים וציורי קיר של קדושים. את האמת קשה לי להתחבר לעבודת האלילים הזו, אבל הנזיר נחמד ואנחנו מנסים לפטפט איתו באנגלית- ושאלת המפתח היא איך הוא מסתדר ללא נשים...

נשים בדרך ללה.

מלמעלה תצפית נהדרת על עמק האינדוס המוקף בהרי גרניט גבוהים. חוזרים חזרה לדרך הראשית וממשיכים ברכיבה המהירה. הערב יורד ואנו מתקרבים ללה, אבל אז מתחילה לה עלייה ארוכה. לה ממוקמת במעלה העמק והמלון שלנו בחלק העליון של לה, כך שהפינאלה של 140 הק"מ, הייתה סיוט מתמשך שסירב להגיע לקיצו. המלון היה התרופה הטובה ביותר לגוף הדואב. 

מוכר בחנות ב-Upshi

למחרת נסענו לראות את הדאלי למה  (Tenzing Gyatso) בכבודו ובעצמו  שהגיע ללה לביקור. ברחבה ענקית הצטופפו כ-300,000  מאמינים בודהיסטים שהגיעו מרחבי הודו לאירוע שבו הדאלי למה העביר  תרגול במדיטציה.  השמש קפחה על הראש, והאנשים לבושים בבגדי חג ובתלבושות מסורתיות צבעוניות התגודדו ברחבה הגדולה. אנחנו הגענו באחור וזכינו לראות את הדאלי למה מוקף באנשי בטחון הודים, מנופף לשלום למעריציו ונכנס למכונית. ההערצה אליו מדהימה בעוצמתה, והאלפים המתינו זמן רב, רק כדי לחזות בו למספר שניות.  על אף הדיכוי הסיני של העם הטיבטי, את הרוח שלו כנראה שלא ניתן יהיה לשבור לעולם. 

המסע הגיע אל קיצו, אבל הדרך לא, והדרך מנאלי-לה תמשיך ללוות אותנו, לעוד זמן רב.