הי דרומה, חופשת פסח תשי"ב. אפריל 1952
מאיר הר-ציון (תמונה מעטיפת הספר)
פרקי יומן- מאיר הר ציון
הי דרומה, חופשת פסח תשי"ב. אפריל 1952
תיאור ההליכה בחברת אחותו שושנה ומיכאל משער המכתש דרך מעלה חצרה אל מצד תמר.
בימים אלו (דצמבר 2004) יצאה מהדורה מחודשת של הספר "פרקי יומן". בנוגע לויכוח העקר סביב הליכתו של מאיר הר-ציון לפטרה ראה את כתבתו של ידין רומן ב"ארץ וטבע", דצמבר 2004 עמ' 32, "לפיד הטיולים דור לדור". תגובתו של מאיר הר ציון למאמרו חסר הבסיס, של ספי בן יוסף מופיעה בגיליון "מסע אחר" - נובמבר 2004
עיטור העוז למאיר הר ציון על כיבוש מוצב קורסי ב-1955
מצגת על פטרה (מחבר אלמוני)
"אנו מחליטים פתאום לעזוב את הוואדי. שביל נראה בהר. זהו בודאי הקיצור מן הפוקרה (נחל צין) אל פתח המכתש, קיצור לא קטן. אנו מתחילים לטפס אל השביל, אכן זהו זה. אחר טיפוס מייגע למדי, נפתח לעינינו פרץ עצום בחומה-שער המכתש והשביל-בדיוק אליו. מתחתיו ואדי חדירה (נחל חצרה). אני נזכר באותה הליכה נוראה בחברת שמשון בוואדי לוהט ומיובש. זה היה לפני שנה. אך זה היה מסע!
שער המכתש. פירצה נהדרת בחומה הכבירה. שכבות מאונכות של סלע מוצק ועבה נטויות ויורדות משני העברים וראשן "עד השמיים" יגיע. כאן נראה לעין אותו כוח אדירים שבנה את הקלחת המופלאה הנקראת "מכתש". כוח רב ואיום. וילכו לכל הרוחות כל הפרופסורים האומרים, כי אלה רק המים שחצבו כל זאת. אני לא מאמין להם.
אנו נחים בצל צאלה (עץ שיטה) בתוך המכתש. נחים קמעה וממשיכים ללכת. צועדים בין גבעות ומורדות של חול נובי צבעוני ויפה. אחר כשעה הליכה הגענו לתחתית המעלה העצום העולה מן המכתש הקטן, בקיר הצפוני. מנוחה קלה- ואנו מתחילים לטפס אט אט על "גב" ארוך ומשופע, היוד ממרומי קיר המכתש. העלייה מעייפת מאד למרות שעת הערביים הקרירה והרוח המנשבת בלי הרף. אנו עולים ועולים ואין סוף "לגב" הארוך הזה. נדמה היה לנו, שעם סיום ה"גב" תסתיים העלייה. איזו טעות! אנחנו סוחבים במאמצים רבים את תרמילנו ואת עצמנו ומכלים כוחותינו בעליה מפרכת זו. סוף סוף הגענו לקצה "גב" ההר, אך אהה, מורדות חדשים תלולים ממנו מתגלים לעינינו העיפות. אין ברירה צריך להמשיך. אנו ממשיכים לטפס עד שנמאס לי להוביל את הח'ברה "בקווי גובה". אני בוחר מורד תלול מאד אך קצר, ומלהיב את השניים ל"ספיד" האחרון. מחליפים מהלך, משמנים בזיעה את העצמות, מאמצים שרירים. עוד עשרים מטר, עוד עשרה מטר, חמישה-הגענו! נושמים ונושפים כמפוח. אנו מביטים אל תחתיות השאול שממנה עלינו. זה היה!
שושנה "גמורה ". אפסו כוחותיה-פשוטו כמשמעו. היא מתגברת על העיפות ואנו עוזבים את הראש הנישא שאליו הגענו. לאחר מבט חטוף על הנוף החדש שנגלה מרחוק, נוף הרים , היורדים אל הערבה המלבינה, אך הערב היורד גזל אותו מאיתנו. עוד מבט אל המכתש העמוק והיפה, אל קירותיו הנישאים, ואנו עולים על קו פרשת המים. צועדים צפונה כשהחשיכה כבר עוטפת במהירות את הגאיות שמעברינו.
די. פה נלון. אני סוקר את השטח. מתחתינו גאיות עמוקים היורדים מזרחה. אנו נמצאים על דופן ואדי בין סלעים ואבנים דוקרניות. אני מארגן במהירות את החניה. מטיח על מיכאל להכין מקומות שכיבה והלה עושה זאת בכישרון רב, כך שלמרות המדרון התלול והזרוע סלעים, שכבנו על מצע רך וישר. שושנה מתחילה להכין אוכל. אני מעלה מדורה שאמנם יש בה סכנה. אין דבר הקקאו קורץ לנו. אנו מצטמצמים במים, אך בכל זאת מקריבים מימיה שלמה לקופסא המפויחת. זה יהיה קקאו! מתחילים לחמם "קופסאות אוסטרליות" , אבוי! המים הרותחים בקופסא נשפכו. איזה אסון. אנו מביטים בכאב לב על האבידה היקרה כל כך, והפה היבש מתחנן ומבקש פיצוי. אך אני לא נכנע. שלוש מימיות מים, מוכרחות להישאר-יהיה מה שיהיה. אנו מסיימים את הארוחה ומתעטפים לקראת הלילה המשמש ובא. אני דורך ומכין את הרובה כבלילה הקודם. אנו נרדמים מיד.
בחצות הלילה אני מתעורר ונדהם לקול צעדים ברורים החורקים על החצץ! מה זאת? אני מתרומם בזהירות איומה ושולח יד אל הרובה, ה"צעדים" נהפכו בפתאום לנחרת שריקה קולנית... אוי לאותה בדיחה- הרי אלה נחרותיו המשונות של מיכאל. איזו נחרה! התברר שגם שושנה נבהלה באותו הלילה מ"צעדי" חוטמו של מיכאל, רק הבחור דנן שכב לו בשלווה ושיגר את שריקותיו המתונות אל חלל הלילה.
בוקר. הפעם השכמנו קום ואנו מנצלים עובדה זו. מעמיסים תרמילים, חוגרים את החגור וצועדים צפונה. אחר כשעה הליכה בין גבעות חומות ויבשות, נפתח לפנינו ואדי עמוק ומקרקעיתו קורצים לנו גבים, גבים מלאים! אנו ממהרים לרדת לתוכו בשביל הרוס ולוגמים בהנאה מים קרים וטעימים. מתברר שאין זה אלא מעין קטנטן שאיננו מסומן במפה-מקומו בואדי מרכב (כך נדמה לי שם הוואדי) כשעתיים הליכה מקצה המכתש הקטן צפונה [זהו כנראה עין צפית]. אנו מארגנים לידו ארוחת לחם ודבש ולוגמים שוב מהמים המשובחים.
הס! אנו זוקפים אוזניים. רעש מכונה נשמע מאחורי הגבעות. זהו! אנו חוגרים את עצמנו ויוצאים רעננים מאותו ואדי. ואמנם אחרי טיפוס בשביל נגלה לנו בכל הדרו, מתפתל בין הגבעות, מוזר ולא מתאים לנוף-כביש אספלט משחיר הנבלע בתוך מחצבה רועשת ובה מספר צריפים. אנו יורדים ומגיעים לחורבה גדולה- קצ'ר גהניה-מצודת תמר. לידה מספר צריפים ומיכל מים. אנו מתיישבים בהרחבה לארוחת בוקר. שומר צ'רקסי עטוף בכפייה מבהיקה מתקרב אלינו. פותחים בשלום לבבי ומתחילה "שיחה". כלומר אנחנו מגמגמים בערבית רהוטה והוא בעברית "רצוצה"...
הוא: מאיפה תלכו יא שבאב.
אנחנו: מן עין חוצוב לשוף עלא ארץ'
הוא: מן עין חוסוב! פי אג'ר! וכאן הוא נעשה רציני ומספר לנו כי שלשום באמצע היום נהרגו שני יהודים באחד הוואדיות ליד סדום.
אנו נפרדים מהשומר. מארגנים את החפצים ועוזבים את המחצבה. לכל הרוחות-שוב צרות! שוב חודרת ומתגנבת מתחיות ואימה. שני יהודים נהרגו לאור היום בסביבת סדום! אנו פוגשים מספר ח'ברה כושלים מהטיול של "מחנות העולים". גם הם סיפרו כיצד שלשום התקיפו ערבים חבורת פועלים, הרגו שניים ופצעו אחדים. נדמה להם שהמעשה אירע בוואדי חליל או במקום אחר בסביבת מפעל האשלג. אנו עוזבים אותם לנפשם וצועדים נבוכים הלאה."
פרקי יומן -מאיר הר ציון
בעריכת נעמי פרנקל
הוצאת א. לוין אפשטיין בע"מ