המסע אל טימבוקטו

"אפריקה הרחבה,  זוהרת בקרני החמה

הגבעות עוטפות  היטב את העיר

כמו אלה שצפו בלילה של העולם הישן?

או  כמו  השמועה עליך  טימבוקטו

חלום שברירי מערפילי הזמן ?"

 

אלפרד טניסון

טוארגית בדרך לטימבוקטו
מאלי -תעודת זהות

המסע אורגן ע"י חברת "נתור-טיולי  טופ" , צחי פלג וחזי יצחק

השתתפו: חזי יצחק, איתמר בריל, אביעד ירמקוב, אבי כהן, יהודית ואהרון בורנשטיין, בלהה ושאול גבעוני.

המסע התקיים ב- 4-17.10.09

 

 

שטח: 1,240,000 קמ"ר

אוכלוסייה: 13 מיליון

צפיפות אוכלוסין: 10.5 לקמ"ר

צורת משטר: דמוקרטיה נשיאותית

שפה רשמית: צרפתית

בירה: במאקו, 1,690,000 תושבים

תוחלת חיים: 51.2

ריבוי טבעי: 2.97%

ידיעת קרוא וכתוב: 35.5%

תמותת תינוקות (לאלף לידות): 149

מדד איכות החיים: 163 בעולם

חלוקה דתית: 90% מוסלמים סונים, 9% אמונות עממיות, 1% נוצרים

תמ"ג לנפש: 797 דולר, 178 בעולם.

אוצרות טבע: בוקסיט, ברזל, מנגן, פוספטים, מלח, זהב.

חקלאות: דוחן, תירס, אורז, כותנה.

 

למי שלא מאמין, כמה חם בסאהל- צילם: איתמר ברי"ל
מידע שימושי

מדריך מקומי במאלי

Ali Ban Guindo

+223-9074023

ali_ban80@yahoo.fr

 

 

 

הקמפינג 35 ק"מ צפונית לטימבוקטו

Tenere Campement

   http://campement-tenere.page.tl

 

 

טיסות למאלי

ניתן לטוס למאלי עם חברת אייר פראנס דרך פאריז, אך הטיסה היותר זולה היא עם חברת התעופה האיתיופית

לאדיס אבבה ומשם בטיסת המשך לבמקו בירת מאלי (סה"כ מדובר ב-11 שעות טיסה.)

 

ויזה:

את ויזה למאלי מקבלים בשדה התעופה  והיא עולה 35 דולר. הבעייה היא שהויזה ניתנת  ל-5 ימים ויש להאריך אותה בתחנת משטרה.

ביציאה הויזה לא עניינה יותר מידי את  הפקידים.

שדה התעופה בבמאקו הוא קטן, אך בסה"כ מתפקד.

 

ספרים

Mali , The Bradt Travel Guide

Second Etition, Ross Velton, 2004

 

Mali Today,

by Sennen Andriamirado,

Les Edition Du JGUAR, Paris. 1997

 

הוגון מהכפר אנדלי

ב-1829 כתב המשורר הבריטי אלפרד טניסון  בגיל 19 את השיר על טימבוקטו. שיר זה זכה במקום הראשון בתחרות כתיבת שירים שנושאה היה טימבוקטו. אפריקה עניינה מאד הבריטים באותם ימים. טניסון, לא אהב את השיר  שכתב, אך המילים עשו את שלהם והוסיפו נופך לאגדה שאפפה את העיר המיסתורית שמעבר להרים ולמדבר- חלום שברירי מעבר לערפילי הזמן. כך זה עם אגדות, יש להן חיים עצמאיים משלהן ללא קשר למציאות שעלולה להיות מאכזבת ואפורה.

 

אל טימבוקטו הגענו בשעת לילה מאוחרת לאחר שעות של רכיבה מאומצת בה חצינו את הסאהל, אזור המעבר בין המדבר לסוואנה. היא לא עשתה עלינו רושם מיוחד, אבל איזה קסם יש לאגדה ששמה טימבוקטו! אותה עיר אגדתית שמעבר להרי החושך, עטופה בשובל של אגדות ושל ימי זוהר רחוקים. העיר שנמצאת מעבר לחולות המדבר הלוהטים של הסהרה על שפת מימיו העכורים של נהר הניג'ר. העיר שאליה נעו   אורחות גמלים עמוסי מלח ונהוגות על ידי בני שבט הטוארגים – הנוודים המיסתוריים של הסהרה, אנשי הצעיפים הכחולים.  מלח עבר דרומה ועבדים וזהב עברו צפונה.   להגיע לטימבוקטו ולחזור בשלום כדי לספר לח'ברה זו,  הייתה משאת נפשם של הרפתקאנים ומגלי ארצות במאה ה-19. הראשון שהגיע היה ליינג, אך הוא לא הצליח לחזור – הטוארגים חיסלו אותו בחולות מצפון לטימבוקטו. הצרפתי רנה קאיה, בנו של אופה עני, החליט שכדי להגיע ולחזור בשלום עליו להתחפש למוסלמי. ואמנם לאחר תלאות וייסורים, מלריה וצפדינה  הוא הצליח ב-1828 להגיע מכיוון דרום לטימבוקטו  ולגלות שמהאגדות על העיר שבה הזהב נשפך כמים לא נותר הרבה: "התבוננתי סביבי ונוכחתי לדעת, כי המראה שנגלה לעיני לא תאם את ציפיותיי. לא כך תיארתי לי את תפארתה ועושרה של טימבוקטו. במבט ראשון הציגה העיר לפני העיר כמות גדולה של בתים עלובים, בנויים אדמה. וכאשר התבוננתי סביב לכל הכיוונים, לא ראיתי אלא מישורים ענקיים של חול בצבע צהבהב לבן. השמיים היו צבועים צבע אדום חיוור עד קצה האופק. הטבע עטה כסות שוממת. ובכל שררה דממה עמוקה. אפילו לא נשמע סלסול קולן של ציפורים."  קאיה היה צריך לעבור עוד יסורים רבים בדרכו צפונה כדי  לספר לצרפתים על טימבוקטו ולקטוף את הפרס הכספי הגבוה של החברה הגיאוגרפית הצרפתית.

 

אומרים על הטוארגים שאפילו הגמלים שלהם גאים

גם אנו, שלושה רוכבי אופניים מתוך קבוצה של 8 ישראלים שהגיעו למסע במאלי החלטנו לנסות ולחוות במקצת מן המסע לטימבוקטו. וכך לאחר רכיבת הבוקר באורך של   50 ק"מ, החלטנו להמשיך ולרכוב לכיוון טימבוקטו מרחק של 170 ק"מ נוספים. בדרך היה עלינו לחצות את אזור הסאהל. הייתה שעת צהריים, השמש באזור זה יוקדת ומכה בך ללא רחם. החום בנגב, זה משחק ילדים לעומת 42 מעלות שמדדנו בצל.

רכבנו על דרך רחבה  במישור שבו מפוזרים עצי שיטה ועשב גבוה. החום נורא – והנחמה היחידה היא אבני הדרך הצבועות באדום והמראות את המרחק לטיבוקטו. 160 ק"מ, 155 ק"מ, 150 ק"מ ... טימבוקטו רחוקה והדרך נמשכת  ללא סוף. הגב כואב, אנו עוצרים לשתות לעיתים תכופות. מידי פעם אנו חולפים על פני עדרי עיזים שכן עתה זוהי סוף עונת הגשמים ויש מרעה בשפע. השמש תודה לאל, ירדה ואנו הגענו באפיסת כוחות לכפר גדול של בני שבט הבאמברה, הקבוצה האתנית הדולה ביותר במאלי. הדבר היחידי שרציתי היה לשתות משהו קר בלב מדבר – ואמנם בלי להניד עפעף חיסלתי שלושה בקבוקים דמויי קולה. נשכבנו לנוח על מזרונים וחיכינו לארוחת ערב ששני המלווים שלנו הכינו. היינו כבר לאחר 100 ק"מ של רכיבה. החלטנו להמשיך ולהתקדם בלילה לאור הפנסים. מלמעלה השמיים היו מרהיבים, שכן רובה של מאלי לא מחובר לרשת החשמל והלילות חשוכים לגמרי.  שביל החלב נראה בבירור והשמיים היו זרועי כוכבים. רכבנו לאור פנס חזק, אך אהרון החליק מהדרך וגלגל השיניים הקדמי, גרם לחתך עמוק בשוק רגל ימין. איתמר חבש את הפצע והמשכנו לרכוב עוד כ- 20 ק"מ והתארגנו לשינה. ביום השמש לא מרפה ממך ובלילה היתושים והחרקים טורדים את מנוחתך, זה לא אזור למפונקים.  הבוקר עלה ואנו המשכנו את המסע לטימבוקטו. ככל שהתקדמנו צפונה, הנוף נעשה מדברי יותר, עצי השיטה התחלפו ברתמים והעשב  נהיה נמוך יותר. הדרך נמשכת עד אין קץ.

מקלחת בניגר

השמש שוב קופחת על הראש. מגיעים לכפר קטן של טוארגים שבו הקים בחור חרוץ ובעל יוזמה חאן דרכים יפה. יושבים בצל מתחת לעץ, כדי לצנן את הגוף. במקום נחפרו בארות ונבנתה בריכה קטנה ועגולה. תוך מספר דקות, כבר ישבנו בתוך המים הקרירים לצנן את הגוף. איזה מעבר מדהים. מקציבים מנוחה של חצי שעה על מזרונים וחוזרים לאופניים. ליד החאן כפר קטן של טוארגים. הם חיים בבקתות נמוכות הבנויות על רשת של ענפים ומאפשרים צל מוחלט. תווי הפנים של הנשים מדהימות ביופיין, וצבע עורן בהיר יותר מצבע הכושים. הטוארגים הללו גרמו וגורמים לצרות גדולות במרחב של הסהרה המשתרע בין מאלי, ניג'ר ואלג'יריה. בעבר הם הטילו את חיתתם על שיירות הגמלים שחצו את הסהרה והיום הם נלחמים על עצמאותם ומידי מספר שנים פותחים במרד בשלטון. שפתם שונה ונקראת טאמאשק והיא קרובה יותר לשפה הברברית.  קשה להם לקבל מרות. הטוארגים שפגשנו בכפר הקטן היו נחמדים ומעט עלובים, ולא הזכירו את הפראים האצילים מהסיפורים, את אלו צריך לחפש הלאה בתוך המדבר. שכן גם כיום אזור המדבר שמצפון לטימבוקטו אינם בטוחים ומדי פעם תיירים נחטפים והטוארגים דורשים בעד שחרורום סכומי כסף גדולים.

ממשיכים להתקדם, רק עוד שלושים ק"מ עד לניג'ר. סוחטים את טיפות  האנרגיה האחרונות ושועטים לכיוון הנהר. מגיעים באור אחרון ומחכים למעבורת. הנהר רחב מאד ומהעבר השני טימבוקטו. המעבורת חוצה באיטיות את הנהר האדיר הזורם לאורך כ-4500 ק"מ מהרי סנגל, מבצע קשת ענקית ויורד דרומה אל מפרץ גינאה ואל האוקינוס האטלנטי. נהר הנהרות כך קראו לו. ובתחילת המאה ה-19, חשבו שהוא נשפך לאגם דימיוני בלב המדבר. הניג'ר הוא מתנה למאלי. הוא אפשר את הקשר בין המדבר לבין המחוזות הירוקים ביותר בדרום. המלח מהסהרה  שעשה דרכו על גבי שיירות גמלים, נפרק והוטען בספינות ששטו במעלה הניג'ר. אגוזי קולא, פירות ודגנים נפרקו והוסעו צפונה אל הטוארגים. גם כיום הניג'ר משמש לתעבורה נוחה ומקשר בין טימבוקטו לשאר עריה של מאלי. סירות עמוסות בחורות עושות את הדרך ממופטי ועד טימבוקטו ביומיים.  באזור זה הוא מהווה את הגבול בין הסהרה לסאהל. בגדה הצפונית שלו ניתן לראות במספר מקומות את דיונות החול  של הסהרה נשפכות למימיו.

עלי גינדו- המדריך

יורדים ברכיבה וממשיכים בלילה לאורך כביש חשוך, רוכבים לאט, היכן לעזאזל מסתתרת טימבוקטו?  פנצ'ר באופניים של איתמר.  מתקנים וממשיכים לרכוב  עוד כשעה והנה אנו באים בשערי העיר, עיר רגילה, בתים רגילים והבלאגן הרגיל של מאלי- אבל אנו בסוף העולם ימינה. שכחנו את הסבל, החום והצמא, כאבי הגב והישבן,  מהם  לעומת המשפט "רכבתי לטימבוקטו".

ובכן,  מה נותר מהזוהר של העבר, לא הרבה. בספרייה של האוניברסיטה שהייתה בשיא פריחתה במאה ה-15 נותרו כמה אלפים של כתבי יד שמעידים על כך שפעם היו כאן אנשי רוח. בטימבוקטו כיום, יכולים רק לחלום על אוניברסיטה. פתיחת נתיבי הסחר בימים הורידה את טימבוקטו מגדולתה. ספינות אמיתיות בים תפשו את מקומן של ספינות המדבר – הגמלים.

אכלנו ארוחת ערב מאוחרת במסעדה על אחד מגגות העיר. בשל החום הכבד שנמשך גם בלילה, התושבים ישנים על הגגות. הם עוברים ומקפצים בין הגגות, כאילו אלו היו מדרכות. נזכרתי בסיפוריו של אבי על כך שבבגדד הם היו ישנים על הגג כדי להימלט מהחום. חלק מהתושבים פשוט מוציא מזרון לרחוב וישן בחוץ. טימבוקטו, כך אמר לי, עלי המדריך שלנו היא הדלת לסהרה.   את פתיחת הדלת הזו השארנו לפעם אחרת...