מסע אופניים במאלי- יומן מסע,

מאת איתמר ברי"ל

רוכבים לאורך מצוק הדוגון
הקדמה

בתאריך  04.10.2009  יצאנו  8 משתתפים למסע אופניים אתגרי במאלי. מתוך השמונה היו שתי נשים שאחת מהן רוכבת ושישה גברים.

המסע הוכן ואורגן ע"י ד"ר חזי יצחק ממדרשת שדה בוקר בשיתוף עם חברת הנסיעות נתור. המסע התנהל ונתמך במאלי ע"י חברת תיירות מקומית של שני אחים מוחמד ועלי גינדו. עלי היה מוביל הטיול והמדריך, ועזרו לו שני נהגים וטבח. עמדו לרשותנו שני רכבי שטח טויוטה לנד קרוזר להובלת האופנים והסעת האנשים שליוו אותנו לאורך כל המסע.

עם בואנו לשדה התעופה בנתב"ג היה ברור לנו כי יש לרובנו עודף משקל. לא ידענו איך יתייחסו לעודף המשקל הזה, אבל מהר מאוד התברר לנו כי לפקידה בדלפק הצ'ק אין, אין כוונה לוותר על התשלום. היה נראה לנו כי נפלנו על מרשעת וכבר היה מאוחר מדי לעבור לדלפק אחר. לא נותר לנו אלא לשלם עבור המשקל העודף.

בצ'ק אין של הטיסה חזרה לא דרשו מאתנו תשלום עבור משקל עודף. מעניין מאוד!!!!

בבדיקות השיקוף נמצאו בתרמיל שלי מפתחות משושים וסט מפתחות פתוחים. הבודקת החליטה כי המפתחות הפתוחים יכולים לשמש ככלי נשק ורצתה להחרים אותם. ביקשנו לדבר עם אחראי המשמרת. אחרי ויכוחים הם הסכימו לקרוא לה, ועל פי ההסבר שלנו כי המפתחות נחוצים לנו לטיול אופניים קיבלנו אותם בחזרה.

 

 

ילדה משבט הדוגון
רקע

מאלי נמצאת במערב אפריקה והיא מוקפת ע"י 7 מדינות: סנגל, גיניאה, ניג'ר, בורקינה פאסו, אלג'יריה, מאוריטניה וחוף השנהב. את המדינה חוצה נהר הניג'ר ממערב למזרח ואח"כ לדרום. הניג'ר מהווה מקור פרנסה לדייגים והוא עורק תחבורה לסירות השטות בין הערים לאורכו. הוא גם מקור מים לחקלאות ולצרכים אחרים. היות ומאלי היתה תחת שלטון צרפתי, ההשפעה הצרפתית ניכרת, בשפה אותה מדברים ובשלטים למיניהם הכתובים בצרפתית. השפה המקומית השלטת היא במברה אבל לכל שבט יש גם ניב לשפה שלו. במאלי יש שבטים רבים שלכל אחד מסורת, תעסוקה ומנהגים אופייניים. למשל שבט הבוזו (Bozo) הוא שבט של דייגים. שבט הפלאני (Flani) הוא השבט של הנוודים רועי הבקר והצאן. יש במאלי נשים מאוד יפות בעיקר בכפרים. ראינו ילדים ומבוגרים באותו כפר עם תווי פנים ןגווני עור שונים לחלוטין האחד מהשני.

רועת צאן -שבט הפלאני
יום א' 04.10.2009

טסנו למאלי דרך אדיס אבבה ומשם בטיסת המשך לבמקו בירת מאלי. משך הטיסות הוא 4.5  שעות מבן גוריון לאדיס ועוד 6.5  שעות מאדיס לבמקו עם הפסקה של כ – 2.5 שעות באדיס. הגענו לבמקו בשעות לפני הצהריים של יום ב'  05.10.2009.  עם הגיענו טרמינל העברנו את הדרכונים לפקידה מקומית שהיתה אמורה להנפיק לנו ויזה למשך שהותנו במאלי. שילמנו 25 יורו עבור הויזה וקיבלנו את הדרכונים בחזרה. לא בדקנו את הויזה שקיבלנו.

  

יצאנו מהטרמינל ובחוץ קידמו את פנינו החום והלחות המקומיים ועלי המדריך ואנשי צוותו שילוו אותנו לאורך כל המסע, כרים ואיסמעיל הנהגים, ומקי הטבח.

העמסנו את ארגזי האופניים על גגות הג'יפים, הציוד ואנחנו בפנים ונסענו לעיר. העיר היא ערב רב של אוטובוסים, מיניבוסים, טנדרים, משאיות, רוכבי אופניים , קטנועים בעשרות ועגלות עם חמורים. מהומה אחת גדולה. למרות כל זאת התנועה זורמת והאבק מיתמר מהכבישים ומדרכי העפר בדרכים. הקטנועים נעים להם בכל הכיוונים ומפתיעים כל פעם ממקום אחר. צריך להזהר אם רוצים לחצות את הכביש כי אף אחד לא עוצר ואינו מאפשר להולכי הרגל לחצות את הכביש בבטחה. זיהום האוויר ברמה מאוד גבוהה בגלל האבק וגזי הפליטה מהמכונית. רוב המכוניות מונעות במנועי דיזל וכנראה בגלל רמת התחזוקה הנמוכה או איכות הדלקים נפלטים לאוויר ענני עשן שחור מחניק ומזהם.

 

יום ב'  05.10.2009 היום הראשון למסע.

הגענו לבית עם חצר שבתוכה עץ מנגו גדול. ישבנו בצל העץ. טמפרטורת הסביבה כ – 36-37 מעלות והלחות בעננים. בצל זה קצת פחות מכביד, אבל כל תזוזה גורמת למפלי זיעה לזרום על הגוף.

רצינו להמיר כסף זר למטבע המקומי. עלי הסביר כי המטבע הקל ביותר והמקובל להמרה הוא האירו ואפשר להמיר גם דולרים אך רק בשטרות גדולים מ – 50 דולר.הפקדנו בידי עלי את הסכום שרצינו להמיר עבור הקופה המשותפת וכן לכל אחד לפי צרכיו עבור הוצאות פרטיות. החלפן ספר את השטרות והחזיר אחד מהם בערך של  100 דולר. הסיבה: התמונה על השטר שונה משאר התמונות והוא לא רצה להמיר את השטר הזה, לכן החזיר אותו.

עם תום השלב הזה העמיסו אנשי הצוות של עלי על הרכבים אוהלים ומזרונים וציוד בישול ומצרכי מזון.

התכנית היתה לצאת לדרך, לנסוע עד החושך לאכול ארוחת ערב שיבשל עבורנו מקי ולהתארגן לשינה באוהלים בשטח.

 

יצאנו מהעיר ועלינו על הכביש לכיוון העיר סגו (Segou) לכיוון צפון מזרח. להיות נהג במאלי אתה צריך להיות לוליין. הכביש מספיק ברוחב בדיוק לשתי מכונית ואם נוסעים בו גם קטנועים, רוכבי אופניים ועגלות רתומות לחמור יש בעיה. צריך לתמרן בין כל אלה ולצאת מהעניין בשלום. הנהג שלנו כרים עשה זאת באומנות מפחידה ראויה לציון, תוך ביצוע סלאלומים בין כל המכשולים האיטיים האלה והחורים באספלט..

זה מדהים לראות את מספר הנוסעים היושבים על גגות המכוניות – משאיות, מיניבוסים, אוטובוסים וטנדרים יחד עם כמות מכובדת של שקים וחבילות ובעלי חיים גם. חלק מהמטען הוא גם אופניים וקטנועים המובלים על גגות המכוניות. האוטובוסים נוסעים עם דלת קדמית פתוחה ונוסעים תלויים ממנה החוצה. ההסבר לכך הוא עלות הנסיעה. על הגג משלמים פחות מאשר בתוך הרכב. ראינו כיצד בעלי העזים מכינים אותן לנסיעה. הם קושרים להן את הרגליים ואז מעמיסים אותן על גג הרכב. גם על אופניים מובילים עזים או כבשים באותה הדרך בתוך סל גדול או ארגז הקשורים על הסבל.

נראה כי כמעט כל האופניים במאלי הן מאותו הסוג. אופני "סינגל ספיד", פלטה אחת גדולה מקדימה וגלגל שיניים אחד קטן מאחור עם פריילוף. איך עוצרים? שמים את סולית הנעל או הכפכף על הגלגל ולוחצים.  זה עובד!!!.

  

הכביש הוא כביש אספלט בגוון אדום. הגוון בא מהחומר ממנו עשוי האספלט – אבן חול אדומה האופיינית להרבה אזורים במאלי. הכביש עובר בשטחים פתוחים הזרועים בעצים מסוגים שונים: שיטים מכמה מינים, קאריטה, נים ועוד, ועשבייה שבעונה זאת של השנה היא כבר יבשה. מהפירות של שני המינים האחרונים מפיקים שמנים המשמשים בתעשיית הקוסמטיקה והסבונים. המקומיים מכינים ע"י כתישת פרי הקאריטה עיסה בגוון אפרפר בעלת מרקם משחתי שהיא למעשה שמן הידוע במקומותינו בשם חמאת שיאה. בבמקו מפיקים חמאת שיאה במפעל תעשייתי אבל שם היא עוברת זיכוך חלקי והגוון הוא קרמי. חמאת השיאה משמשת את המקומיים לבישול ולהכנת סבון בו הם משתמשים לשטיפת כלים ולרחצה.

במקומות אחדים יש יותר חורים בכביש מאספלט ואז נוהגים בין החורים ולפעמים יש לרדת עם שני גלגלים על שולי הכביש כדי להמנע מנפילה לחורים אלה.

ככלל יש במאלי כבישים בין ערים ראשיות ושאר הדרכים הן דרכים כבושות מאותו חומר של אבן החול האדומה. במקומות רבים הדרכים במצב גרוע ביותר, התשתית הרוסה ויש קטעים גדולים של חול העולה מתחת לתשתית. כמו כן בגלל אופי החומר ממנו עשויות הדרכים (חומר דומה למחלוטה) נוצרים בדרך גלים קטנים מקפיצות גלגלי המכוניות. כדי להמנע מן הרעידות הנוצרות מהגלים בדרך הנהגים נוסעים מהר מאוד (הגלים האלו נקראים בעברית הדורים). בכל הדרכים האלה עולים ענני אבק אדום מהרכבים הנעים עליהן, ובזמן רכיבה על אופניים אתה מתמלא באבק האדום הזה החודר לכל מקום ולפעמים הוא גם מקשה על הראות.

נסענו כשעה כשלפתע הבחנו בעננים שחורים במרחק בכיוון הנסיעה. ראינו על העצים שהרוח נושבת בעוצמה והבנו כי צפוי לנו גשם. זה קרה במהירות רבה. הגשם הגיע מלווה במשבי רוח עזים וכל האוויר מלא באבק האדום הזה מעורב בטיפות הגשם. עצרנו בצד הדרך, הוצאנו אוהלים מן הרכב בניסיון נואש לכסות את קרטוני האופניים כדי למנוע פגיעה בהם. המאבק ברוח היה קשה. אין ממש מקום לעמוד על גג הרכב כדי לכסות את הקרטונים. בהתייעצות שנערכה תוך כדי נסיעה הוחלט שנמשיך עד העיר הקרובה ונישן בבית מלון. אחרי מספר קילומטרים פסקו הרוח והגשם והשטח נראה יבש. השמש שקעה כבר והיה חושך. עצרנו בצד הדרך ומקי בעזרת הנהגים בישל לנו ארוחת ערב ראשונה במאלי מעשה ידיו. במשך הזמן למדנו כי מקי הוא טבח מעולה היודע להבין אוכל טעים ומשביע ממצרכים בסיסיים בתנאים לא תנאים של שטח וללא תאורה ראויה. רוב הארוחות שאכלנו בשטח היו מורכבות מפחמימה כלשהי (פסטה, ספגטי, קוסקוס או אורז) בצירוף רוטב עשיר מירקות בסיסיים כמו תפוחי אדמה, בצל, כרוב שום ופלפלים, ולפעמים גם בתוספת בשר כלשהו.

בשעה 22:00 בערך הגענו לעיר בשם סגו (Segou). נכנסנו לחצר המלון, פרקנו את הציוד האישי, התארגנו לחדרים מקלחת ושינה אחרי יום נסיעה מייגע.

 

אמא איחד - סג'ו
יום ג' 06.10.2009 היום השני למסע.

בבוקר יצאנו לארוחת בוקר במסעדה מקומית. הלכנו ב"רחובות" העיר. אלה למעשה סמטאות ושבילי עפר שלפעמים יש בהם שלוליות של מי ביוב והרבה מאוד ניירות, שאריות של פלסטיקים וכל מיני לכלוכים אחרים.

הארוחה הייתה מורכבת מחביתה ולחם מקומי עם חמאה וריבות ותה או קפה.

הלחם המקומי הוא מין באגט במרקם רך מאוד ללא הקרום הפריך של הבאגט הקלאסי. אכיל בהחלט.

בדרך חזרה למלון עשינו סיבוב קטן בעיירה דרך השוק שרק התחיל לפעול. מיד כשהגענו לאזור השוק הופיעו לידינו רוכלים עם שפע של מתנות ומזכרות וכל אחד ניסה כמובן לשכנע אותנו לקנות ממנו כי אצלו המחיר הטוב ביותר. הרוכלים הם ערב רב של טיפוסים, החל מילדים וילדות וכלה בגברים בגילים שונים. הרוכלים נדבקים אליך ואינם מרפים, אפילו שאין לנו שפה משותפת איתם. הם מדברים צרפתית או במברה שהיא השפה המקומית השלטת. תופעת רוכלים אלה ליוותה אותנו לכל אורך הטיול. בכל מקום שעוצרים הם עטים עליך משום מקום ונדבקים ומציקים כמו זבובים טורדניים. המחירים שהם מציעים למרכולתם הם מחירי התחלה גבוהים בדרך כלל מהמחיר אותו אפשר להשיג לאחר משא ומתן מייגע. בדרך כלל אפשר לסגור עיסקה בפחות מחצי מהמחיר ההתחלתי. צריך סבלנות ואורך רוח.

עברנו ע"י בית ספר. נכנסנו לחצר בית הספר ומיד החלה התקהלות של הילדים סביבנו. ביקשנו רשות להכנס לכיתה כדי לראות את הילדים והמורה בזמן הלימודים. עלי המדריך הסביר לנו קודם לכן כי בכיתות בתי הספר לומדים כ – 60 ילדים וילדות. ואכן התרשמנו כי מספר הילדים בכיתה היה גבוה מאוד. על הלוח היו כתובים בגיר משפטים באנגלית ותרגילי חשבון שונים. הילדים שמחו מאוד עם בואנו ושמחו גם להצטלם. אח"כ המשכנו בסיורנו בעיר והלכנו לאורך גדת הנהר. סגו שוכנת על גדתו הדרומית של נהר הניג'ר. רוחבו של הנהר במקום זה הוא כ – 300 מ' מגדה לגדה. לאורך הנהר יש חומת בנויה מלבנים ויש בה פתחים המאפשרים ירידה עד המים. דרך הפתחים האלה יורדות הנשים המקומיות לשטוף את כלי האוכל והבישול שלהן, לכבס ולהתרחץ. הגברים יושבים על כסאות או ספסלים מתחת לעצים בבטלה גמורה.

חזרנו למלון, עלינו על הרכבים והמשכנו בנסיעה לפי התכנית לעיר

ג'נה Djene)). כדי להגיע לג'נה יש לחצות את נהר הניג'ר במעבורת. התכנית היתה להגיע למעבורת האחרונה היוצאת בשעה 18:00, אלא שתכנית לחוד ומציאות לחוד. הנסיעה ערכה יותר מהצפוי כאשר עצרנו בדרך במספר כפרים להתרשם מהאוכלוסיה ולחוות את היחודיות של המקום. נוכחנו לדעת כי

החושך מתקרב ולא נספיק להגיע למעבורת בזמן. עלי התקשר למפעיל המעבורת והודיע לו כי נאחר והוא הבטיח כי יעביר אותנו כשנגיע. חלק מהעיכוב היה בגלל תנאי הדרך הגרועים, כבישים מלאי בורות ומהמורות ודרכים כבושות במצב גרוע ביותר.

הגענו למעבורת ומשום מקום צצו לנו בחושך הרוכלים למיניהם מנסים למכור לנו מזכרות ומתנות. חצינו את הניג'ר על המעבורת. החצייה ערכה כרבע  שעה בחושך מוחלט כשמשיט המעבורת מנווט לצד השני בלי תאורה, ג'י פי אס

 או מכשיר ניווט כלשהו.

נסענו למלון להתארגנות וארוחת ערב. הובטח לנו קינוח לארוחה בצורת קרפ עם רוטב מייפל, אבל במקומו קיבלנו מלון קשה וחסר טעם. אחרי נטישה של מספר חברים לטובת שינה, וויכוח עם המלצר הגיע הקרפ שהיה לגמרי לא רע.

בחורה בריאה
יום ד' 07.10.2009 היום השלישי למסע.

בבוקר אחרי ארוחת הבוקר יצאנו לסיור בג'נה. ג'נה ידועה כעיר הבנויה כולה מלבני בוץ. נמצא בה גם המסגד הגדול ביותר במדינה הבנוי כולו מלבני בוץ.

המסגד מרשים מאוד בצורתו ובגודלו. כל שנה יש לשפץ חלקים מהמבנה שניזוקים מהגשמים, וזאת מלאכה לאומנים. לפי ההסבר שקיבלנו מעלי כל המבנה בנוי ללא שימוש באנך והקירות אנכיים לחלוטין. בניית קירות אנכיים מלבנים היא מלאכה של בעלי מקצוע הלומדים אותה במשך שנים רבות. האומנים בעבודה זאת מאמצים ילדים צעירים העוזרים להם ולומדים את רזי המקצוע במשך מספר שנים. כשהם מגיעים לגיל 18 הם מתחילים לעבוד

בעצמם בהשגחה של האומן, עד אשר הוא מחליט כי הם כבר מספיק מקצועיים לעבוד לבד.

מבנה המסגד הוא אופייני למסגדים בכל המדינה. חומה בנויה מסביב למסגד ובמרכז מגדלים שתקועים בהם לוחות עץ בקבוצות של ארבעה לוחות בכל קבוצה. אנחנו חשבנו שלוחות העץ נועדו לחיזוק, אבל עלי הסביר כי כל לוח  מסמל משפחה שתרמה כסף לבניית המסגד. הלכנו ב"רחובות" העיר בדרכנו לבקר אצל פמה. "רחובות" העיר הן סמטאות עפר שהביוב זורם בהן בחופשיות והלכלוך נאסף בכל מקום. בסמטאות אלה עוברת תנועה של אנשים, חמורים, כבשים ורוכבי אופניים מקומיים.

פמה היא אשה מבוגרת שיש לה עסק של צביעת בדים. כל הצביעה נעשית ביד על פי דוגמאות יחודיות שלה. פמה למדה את מלאכת צביעת הבדים מאימה, והיום העסק מנוהל על ידי בנה אבל היא עדיין שולטת בממלכה. כל הצבעים הם צבעים טבעיים המופקים מצמחים, פרחים, עפר וכד'. לאחר הצביעה עובר הבד תהליך של ייצוב הצבעים. הצבעים יציבים ולא יורדים בכביסה לא דוהים במשך הזמן. יש לה עשרות של דוגמאות צבועות על הבדים בגדלים שונים. גם כאן כמו בכל מקום במאלי יש  צורך להתמקח על המחיר. עם תום הביקור אצל פמה עלינו על גג אחד הבתים כדי להתרשם מהעיר וממבני הבוץ שלה.

חזרנו למלון, פירקנו את אריזות האופניים, הרכבנו אותם והיינו מוכנים להתחיל את יום הרכיבה הראשון שלנו במאלי. יצאנו ברכיבה מהמלון ואחרי רכיבה של כתצי  שעה  הגענו למעבורת שתחזיר אותנו לגדה הדרומית של הניג'ר. רכבנו על כביש שהיה יחסית במצב טוב. הרכיבה היתה נעימה כי עדיין לא היה חם מאוד, והקצב היה מתאים להתחלת רכיבה. בזמן שרכבנו העבירו הג'יפים את קרטוני האופניים לעיר מופטי (Mopti). התכנית היתה לרכב כ – 50 ק"מ. בדרך עברנו מספר כלי רכב תקועים על הכביש. אחד מהם משאית סמי טריילר שנשבר לו הציר של שני הגלגלים האחוריים. תמונה אופיינית לראות כלי רכב תקועים מכל מיני סיבות. בהמשך עמד אוטובוס בצד הדרך והמנוע שלו מונח על הכביש. תחזוקת כלי הרכב במאלי מינימלית והנהגים נוסעים ברכבים עד שהם נשברים או שובקים. אחרי כ – 50 ק"מ העמסנו את האופניים על הג'יפים ונסענו למופטי. בדרך עצרנו להפסקת צהריים וארוחה מעשה ידיו של מקי. חנינו בצל עצי קאריטה. על העצים ראינו מין גלילים מוארכים. עלי הסביר כי אלה כוורות דבורים של המקומיים וביקש מכל מי שמשתמש בקרם הגנה נגד השמש להתרחק מהמקום כי הדבורים רגישות לריח הזה והן עלולות לתקוף.

הגענו למופטי עם ערב והתארגנו במלון, כביסה וסידורים שונים ואח"כ יצאנו למסעדה בעיר לארוחת ערב. הכינו לנו עוף צלוי עם ירקות וחסה, צ'יפס, מין בצק מטוגן דמוי אגרולים ממולאים בבשר טחון והבגטים המקומיים. סך הכל לא רע, רק מה – זה לא היה ממש חם חוץ מהאגרולים.

עלי שאל אם אנחנו מעוניינים לצפות בהופעה של נגנים וזמרים מקומיים.

ההופעה נקראת "מוסיקה חיה"  Live Show. כמובן שהסכמנו. הלכנו למקום שבו אמורה להתקיים ההופעה, ירדנו על כמה בירות ומשקאות קלים והמתנו. חכינו אולי שעה ולא קרה כלום. חלק מאתנו החליטו לוותר וחזרו למלון,

והשאר המתינו. בינתיים הופיע משום מקום בחור בשם איסמעיל ופתח בשיחה איתנו באנגלית רצוצה. התברר כי איסמעיל הוא רוכל כמו כל הרוכלים המסתובבים בעיר ומנסים לצוד תיירים פראיירים. איסמעיל התחיל לשלוף מהתיק שהיה לו כל מיני בגדים. אני רציתי לקנות חולצה ומכנסיים צבעוניים. החולצות של איסמעיל היו קטנות עלי, אבל הוא לא ויתר ואמר כי יש לו משהו

מיוחד בשבילי: Air Conditon Trousers , יענו מכנסיים ממוזגים. מכנסיים אלה לא התאימו לי למרות ההסברים של איסמעיל ונפרדנו כידידים.

בינתיים עבר הזמן והנגנים לא הגיעו. עלי חזר אלינו ובידו הפתרון לתעלומה. הם נשארו לצפות במשחק כדורגל ששודר באותו הזמן בטלויזיה. בלית ברירה ויתרנו על ההופעה עם הבטחה שבכפר של עלי תהיה לנו הופעה גם עם רקדנים. שמחים וטובי לב חזרנו למלון לשינה.

 

נהר הניגר ליד סג'ו

התכנית להיום היתה ביקור בעיר העתיקה של מופטי, סיור בשוק ובחלק מהנמל ושיט על הניג'ר עד עיירה בשם קונה (Kona), והמשך נסיעה עד דואנזה (Duenza).

מופטי היא עיר מחוז לכל האזור ויש בה נמל של סירות המפליגות על הניג'ר. יש בה ערב רב של אנשים הבאים לסחור, מי ברחוב ומי בשוק.

הלכנו לראות את המסגד של מופטי שעבר שיפוץ בשיטה החדשה (בוץ בתוספת מלט לחיזוק), עלינו על גג של בית להתרשם מהעיר והלכנו לשוק. בדרך כמובן צצו לנו כל מיני רוכלים עם סחורות שונות.

כאן ראינו לראשונה את מברשת השיניים האפריקנית: ענף של עץ מיוחד שלועסים את קצהו עד שהוא נפרד לסיבים, ובהמשך הלעיסה הוא מנקה את השיניים. לא ניסינו.

השוק של מופטי גדול, מרשים וססגוני. מוכרים בו מלח שמגיע באמצעות שיירות גמלים ממחצבות הנמצאות במדבר סהרה כ – 700 קילומטר צפונית לטימבוקטו. השיירות יוצאות בסוף הקיץ כשכבר לא חם מאוד ועושות את דרכן אל מכרות המלח. מובילי השיירות הם גם אלה שכורים את המלח במכרה עם מוטות ברזל מיוחדים, מעמיסים את המלח על הגמלים וחוזרים לטימבוקטו, משם משיטים את המלח לכל השווקים במדינה וגם למקומות נוספים.

בשוק של מופטי ראינו את המלח בצורה של לוחות בעובי של כ – 4 ס"מ ובגודל של 60 ס"מ מרובעים. הסוחר יושב וחותך את לוחות המלח במשור לחתיכות יותר קטנות אותם קונים האנשים לשימושים שונים. השימוש העיקרי הוא תוספת למזון של העדרים שלהם. את המלח שהתפורר בזמן ניסור הלוח אוסף הסוחר לשקיות ואותן הוא מוכר לשימוש ביתי.

יש בשוק דוכנים לממכר פירות, צעצועים, נעליים, כלי בית ועוד. בשוק יש אזור שבו מוכרים דגים למיניהם. בעיקר מוכרים שם דגים מיובשים שהדייגים המקומיים מכינים וגם דגים מעושנים המיובאים מבורקינה פאסו השכנה. את הדגים מביאים לשוק בני שבט הבוזו, שהם שבט הדייגים. הם חיים בכפרים לאורך גדות הניג'ר ויש שגרים ליד מאגרי מים גדולים.

על יד השוק יש "מספנה". אזור בו בונים סירות בהן שטים על הנהר. הסירות הן מהדגם הקטן והן נקראות פירוג (Pirogue). סירות אלה בנויות מעץ שיטה שהוא עץ  קשה מאוד ולכן כמעט לא סופג מים, לא מוסיף משקל ולא מתעוות. כל

 

מלאכת בניית הסירות נעשית ביד ע"י אומנים, למעט ניסור גזעי עץ השיטה שנעשית ע"י משורים מיוחדים. גזעי העץ מנוסרים לפרוסות בעובי של כ -3 עד 4 ס"מ ומושארות לייבוש למשך מספר חודשים. אחרי תקופת הייבוש לוקחים את פרוסות העץ, ממיינים אותן לפי צורתן ליעדן: קרקעית או דפנות. את חלקי העץ מחברים אחד לשני בעזרת מסמרים שמחדירים לחורים הנקדחים בעץ. את

המסמרים מייצרים במקום נפחים הגוזרים רצועות מפח ברזל בצורת משולש מוארך. הם מחממים את רצועות הפח על גחלים עד ליבון ובעזרת פטיש מעצבים את רצועת הפח למסמר. התהליך מצריך מספר מחזורי חימום עד שהנפח מגיע לצורה הרצויה. יש אורכים שונים של מסמרים בהתאם לשימוש.

קידוח החורים המיועדים להחדרת המסמרים נעשה ע"י מוט ברזל מחודד, אותו מחמם בונה הסירה עד לליבון. כאשר המוט מלובן הוא מחדיר אותו לעץ בתנועה סיבובית מספר פעמים עד אשר הוא מצליח ליצור חור בתוך העץ. המסמר מוחדר לחור ומכופף בצידו השני. כך מחדירים את המסמרים לכל אורך המקום אותו רוצים לחבר שתי וערב.

היות והעץ אינו מעובד אחרי הניסור, בונה הסירה מגלף את לוח העץ ומתאים אותו ללוח שאליו הוא רוצה לחברו. בונה הסירה מורח זפת בין שני הלוחות כדי להדביק אותם ולמנוע חדירת מים ובמובן תופר את מקום החיבור של שני הלוחות במסמרים.

עם תום הסיור בשוק וב"מספנה" חצינו את הנהר לצידו השני בפירוגה ועלינו על סירת מנוע בה שטנו במשך מספר שעות על הנהר.

הנהר הוא עורק תחבורה המחבר בין הערים , הכפרים והעיירות לאורכו. שטות בו סירות מנוע בגדלים שונים עמוסות במטענים ואנשים. וכמו בכבישים גם כאן הסירות עמוסות מאוד כולל הגג, והאנשים דחוסים בפנים ויושבים גם על הגגות.

השיט נעים מאוד. המים שקטים ולאורך הגדות אפשר להבחין בכפרים ובדרכים בהן נעים כלי רכב למיניהם. אכלנו על הסירה ארוחה שהכין עבורנו מקי הטבח, והפעם ארוחת דגים.

אחרי הפלגה של כ- 4 שעות ירדנו לחוף לבקר בכפר של בני הבוזו. שם הכפר הוא מדינה (יש לו כפר אח בשם מכה במרחק לא רב ממנו) והוא אופייני לכפרים במאלי. בנייה בלבני בוץ, ילדים סקרנים וידידותיים ורוכלים. ניצלנו את ההפסקה בהפלגה לרחצה בנהר. המים היו נעימים למדי. אם התרחקת מעט מן החוף אפשר היה להרגיש את זרם המים בנהר.

המשכנו בהפלגה עוד כשעה ועצרנו בעיירה קונה (Kona) לביקור בשוק. זה היה יום שוק אזורי והמקום המה מקונים. בקונה פגשנו לראשונה בבני שבט

בלה (Bela). המיוחד בבני שבט זה הוא האזיקים שחלק מהם עדיין עונדים על רגליהם ולפעמים גם על ידיהם כזכר לזמן שבני השבט היו עבדים אצל בני שבט הטוארג (Tuareg). גם בשוק הזה ערב רב של מוצרים ומצרכים, כוכים בהם יושבים גברים ונשים ותופרים בגדים במכונות תפירה מונעות ברגל (זינגר כמובן) ואפילו ראינו גבר אחד משתמש במגהץ פחמים לגהץ חולצה. קנינו סופגניות קטנות עשויות מקמח דוחן שמטגנות נשים במחבת דמוית ווק בשמן עמוק. די טעים בליווי מעט סוכר.

מקונה נסענו לעיירה בשם דואנזה (Duenze) ללינה בשטח לקראת הרכיבה לטימבוקטו. הגענו לדואנזה בחושך, התארגנו ללינה באוהלים שהוקמו ע"י הצוות, אכלנו ממאכלי מקי לארוחת הערב ואיש לאוהלו ללינה.

כובסות בניגר
יום ו' 09.10.2009 היום החמישי למסע.

אחרי ארוחת הבוקר עלינו על האופניים והתחלנו ברכיבה לכיוון טימבוקטו. הדרך היא דרך כבושה ממחלוטת אבן גיר אדומה. בחלקה הראשון הדרך טובה. בהמשך מתחילים לפגוש בקטעים בהם תשתית החול עולה על פני הדרך ומקשה על הרכיבה. גם תלוליות קטנות מגלגלי המכוניות מקשות על הרכיבה. הדרך עוברת לרגלי המצוק של הרמה הנמצאת במרכזה של המדינה. רמה זאת עוברת

מצפון לדרום, גובהה במקומות הגבוהים הוא מעל  250  מטר והיא מסתיימת במצוק תלול לכיוון מערב. רוחב רמה הוא כ – 25 ק"מ ממערב למזרח. רמה זאת בחלקה הדרום מזרחי היא ארץ שבט בני הדוגון (Dogon), שם נבקר בהמשך.

אחרי מספר קילומטרים הדרך מתרחקת מהמצוק ומושכת לכיוון מערב.

בחלקה הראשון של הדרך לרגלי המצוק יש מספר כפרים קטנים של בני שבט הבלה. עצרנו באחד מהם וכמובן היינו אטרקציה לתושבים שהתגודדו סביבנו. הילדים ביקשו קאדו ( Kadou) – מתנה, והמבוגרים הביטו בסקרנות ביצורים המוזרים בעלי עור לבן - באבו (Babou) בלשון המקומית, לבושים בבגדים צבעוניים וחבושים בקסדות שנחתו בכפר שלהם. להפתעתנו ראינו שם גבר אחד רכון על גיגית עם מים מחפש חורים  בפנימית של האופניים שלו. הוא היה מצויד בכל האביזרים הדרושים לתיקון פנצ'רים: דבק, פצ'ים ומשאבה. את הצמיג הוא הכניס לחישוק בעזרת שני מברגים. אחרי רכיבה של כקילומטר היה כפר נוסף. פנינו לעברו ובדרך נתגלתה לנו בריכה קטנה ומקסימה עם פרחי נופר על פני המים. ע"י הבריכה היתה הבאר של הכפר ולידה קבוצה של נשים וילדים שבאו עם מיכלים לשאוב מים מהבאר. המים נשאבים בעזרת מיכל פלסטיק הקשור לחבל. את המיכל מורידים לבאר ומעלים אותו אחרי שהתמלא. חזי התנדב לעזור למקומיים לשאוב את המים.

חזרנו לדרך לטימבוקטו. הדרך עוברת בשטחים פתוחים שפזורים בהם שיחי רותם, עצי שיטים ותפוח סדום. יש גם שיחים אחרים לא מוכרים. בין השיחים יש עשבייה שבעונה זאת של השנה היא יבשה. על העשבים האלה יש קוצים דוקרניים בעלי זיפים הנצמדים לכל דבר. יש גם עשבים עם קוצי נינג'ה קטנים וארסיים. אם לא נזהרת ורכבת בתוך העשבייה סופך להתפנצ'ר בהמשך. אזור זה הוא חלק מהסאהל שהיא הרצועה המפרידה בין המדבר לאזורים הלא מדבריים הגובלים בה.

אחרי כשעה וחצי של רכיבה עצרנו הראשונים כדי לחכות לשאר הרוכבים. הם הגיעו אחרי זמן רב. התברר כי אחד הרוכבים, אבי, החליק בחול ונפל על הברך. נגרמה לו חבלה שהשביתה אותו מרכיבה עד סוף המסע. הוא סבל מכאבים בברך במשך כל הזמן.

רכבנו עד שעה 13:00 שבה החום כבר מעיק מאוד. עצרנו למנוחה ולארוחת צהריים בשטח. לפני המנוחה זרק לי חזי רעיון – פתיון בדמות הצעה לרכב את כל הדרך עד טימבוקטו. במחשבה ראשונה לא נראה לי העניין סביר בגלל

המרחק, תנאי הדרך והחום, אבל אהרון שהצטרף למזימה בחיוב גרם לי לשנות את דעתי ולהיענות לאתגר.

עם תום המנוחה נפרדנו חזי אהרון ואני משאר החבורה. אנחנו פתחנו ברכיבה מתוך כוונה להתקדם ככל האפשר כולל רכיבה לאור פנסים במשך זמן מסוים עם רדת החשיכה כשג'יפ אחד מלווה אותנו, והשאר עלו על הג'יפ השני ונסעו לטימבוקטו. החום היה מעיק והקילומטרים שעברנו כבר התחילו לתת את אותותיהם, והאטו במידה ניכרת את ההתקדמות. ככל שעברו השעות ומחוגי השעון עברו את שעה 16:00 התחילה הטמפרטורה לרדת, והרכיבה היתה קלה יותר. עצרנו כל 15 ק"מ בערך למנוחה וגם כדי למלא מים בתרמילים ובקבוקים. אחד הדברים שביקשתי מחזי לפני התחלת הרכיבה בבוקר היה להבטיח כי יהיו

 

 לנו מספיק מים ללא הגבלה. ואכן נוכחנו לדעת כי צריכת המים שלנו היתה גבוהה בתנאי רכיבה אלה.

הלחות במאלי גבוהה מאוד הזיעה ניגרה בשטף כל הזמן. היה צורך להחזיר את המים שאבדו. גם פירות יבשים ופאוור בארים נדרשו כדי לשמור על מאזן מלחים נורמלי פחות או יותר.

השמש התחילה לרדת והחשיכה התקרבה. עברנו מהבוקר מרחק של כ – 80 ק"מ. נכנסנו לחושך והדלקנו פנסים. למעשה השתמשנו בפנס אחד בלבד -  פנס בעל עוצמה גבוהה שאיפשר לשלושתנו לרכב בנוחות. הגענו לכפר בשם במברה מודי (Bambara Moudi) ועצרנו שם למנוחה ולארוחה.

המרחק מדואנזה לטימבוקטו הוא 220 ק"מ. לפני טימבוקטו נמצא הניג'ר במרחק של 200 ק"מ מדואנזה, ואותו יש לחצות במעבורת. לאורך הדרך פזורות אבני קילומטרים. כל 5 ק"מ יש אבן סימון כזאת, ולפעמים אין. החלטנו שנרכב עד לאבן 75 ק"מ, כלומר סה"כ רכיבה לאותו היום כ – 125 ק"מ. לפתע שמענו את

אהרון מבקש לעצור כיוון שהוא החליק בחול ונפצע. רגלו הימנית – השוק פגע בפלטה הגדולה. עצרנו וחבשנו לו את הפצע באמצעים שהיו ברשותי. הפצע דימם והחבישה נצבעה באדום, אבל אהרון אמר כי לא כואב לו והמשיך לרכב איתנו. אחרי זמן מה הפסיק הדימום, והגענו קרוב לאבן  75 ק"מ, שם עצרנו ללינת לילה. הקמנו אוהלים למי שרצה, ומי שלא רצה ישן תחת כיפת השמים. המטרד היחידי בלינה תחת כיפת השמים היו היתושים. אני לא נעקצתי על ידם וגם היה לי חם לישון אוהל לכן ישנתי  בחוץ. האוויר בתחילת הערב היה עדיין חם, וגם מן האדמה עלה החום שנצבר בה במשך היום. לקראת בוקר נהיה קצת יותר קריר בחוץ והיה צורך להתכסות. כרים הנהג ומקי הטבח שליוו אותנו בהרפתקה הזאת אספו עצים והדליקו מדורה. לשאלתנו בשביל מה המדורה הם ענו שהיא נועדה להבריח את החיות. החיות היחידות שהיו שם היו היתושים והם לא נבהלו מהמדורה...

חמור סוחב מכונית
יום שבת 10.10.2009 היום השישי למסע.

עם שחר קמנו והתארגנו להמשך הרכיבה. חבשתי לאהרון את החתך בצורה שתמנע כניסת לכלוך. שתינו קפה של בוקר עם בגט וריבה. לפתע שמענו יללות שבאו מעבר לדרך. היללות נשמעו כמו יללות של תנים, אבל הנהג הסב את תשומת לבנו לכך כי בצדה השני של הדרך יש שדה של דוחן והילדים שבאים עם שחר לקצור את הדוחן מייללים כך. ואכן בהמשך המסע שמענו יללות כאלה במקום אחר. כנראה שזה מנהג כלשהו הקשור לעבודת הילדים בקציר הדוחן.

התחלנו ברכיבה במרץ כשהטמפרטורה עדיין נוחה בהחלט מתוך מגמה להספיק לעבור מרחק רב ככל הניתן עד לשעות החום הכבד בשעות הצהריים. עצרנו כל 20 ק"מ למנוחה ומילוי מים. ככל שעבר הזמן עלה החום והרכיבה נעשתה קשה

יותר כולל כאבים בישבן אחרי היום הקודם. הדרך נעשתה גרועה יותר ויותר עם קטעים ארוכים של חול ותלוליות.

בערך בשעה 12:30 הגענו למקום שבו נערוך את הפסקת הצהריים והמנוחה עד שעה 15:00. המקום הוא כפר קטן של בני שבט הטוארג. הכפר שוכן בצד הדרך והוא כפר קטן יחסית. בצידה השני של הדרך הקים בחור בשם עבדו,  קמפינג נחמד מאוד בשם טנרה (Tenere). יש לו שם באר משלו והוא בנה מסביב לה מבנים ללינה, שירותים, מטבח ופינות צל. יש לעבדו גנרטור המספק חשמל למקרר לבקבוקי שתייה, למשאבת המים הטבולה בתוך הבאר וכן למטבח ולמבנים השונים. במתחם יש 2 בריכות בטון עגולות. אנחנו נפרדנו מבגדי הרכיבה ורבצנו במים באחת מהן במשך שעה ארוכה. התענגנו על בירה קרה,

  

ואחרי הארוחה שהכין לנו מקי קיבלנו מיטות ומזרון כדי שנוכל לנוח זן מה, ואכן ניצלנו את הזמן לשינה טובה בצל העצים.

ידענו כי המעבורת האחרונה יוצאת לצידו השני של הנהר בשעה 18:00. היו לפנינו עוד כ- 35 ק"מ ועמדו לרשותנו כ – 3 שעות.

התחלנו את הרכיבה במתינות מחמת החום והעייפות. ככל שהתקדמנו הבנו שאם לא נאיץ את קצב הרכיבה לא נספיק להגיע למעבורת. הג'יפ נסע לפנינו כדי לתפוש מקום בתור של המכוניות החוצות את הנהר על המעבורת, ואנחנו הגברנו מאוד את קצב הרכיבה עד לפי שניים מן המהירות בה התחלנו לרכב. השמש כבר ירדה והדמדומים היו כבדים. התמדנו בקצב הזה עד למקום עגינת המעבורת, הספקנו להגיע אל המקום ממש בשעה 18:00, ואז התברר לנו כי אין מעבורת מתאימה למספר כלי הרכב המבקשים לחצות את הנהר וכולם צריכים להמתין למעבורת גדולה יותר שתגיע מן הצד השני.

כל האזור במקום העגינה של המעבורת מלא דוכנים של מצרכים שונים, שתייה קרה ואוכל, המקום מלא ילדים של בעלי הדוכנים. הילדים התאספו סביבנו בשמחה ונהנו לגעת ב"באבו". המתנו במקום אולי שעה וחצי עד שהגיעה המעבורת. עלינו עליה עם כל הרכבים והיא יצאה לדרך. פתאום מופיע על ידנו בחור ומבקש תשלום עבור העברת האופניים. ניסינו להסביר לו כי אנחנו עם הג'יפ, אבל שום דבר לא עזר. הבנו כי אם האופניים היו על הג'יפ הוא לא היה דורש תשלום. כמובן שהיה במשא ומתן על גובה התשלום שנגמר בערך באמצע הדרך בין המחיר שהוא דרש למחיר שהיינו מוכנים לשלם.

ההפלגה ערכה כחצי שעה. ירדנו מן המעבורת ורכבנו בעקבות הג'יפ לכיוון העיר. היו לפנינו כ – 17 ק"מ עד העיר ועוד מספר קילומטרים בתוך העיר. לפתע הרגשתי כי אני נוסע על החישוק. עצרו להחלפת פנימית. אחרי פירוק הצמיג וניקוי הג'יפה שנשפכה בתוכו בדקתי את הצמיג ומצאתי בו 10 קוצים שהייתי צריך לנקות לפני הכנסת הפנימית החדשה. אלה הם הקוצים מהעשבים שהיו לאורך הדרך בה רכבנו. הגענו לעיר ורכבנו ברחבותיה אחרי הג'יפ. עברנו במקום בו היה מותקן גנרטור דיזל ענק שסיפק את כל החשמל הנחוץ לעיר. הגענו למלון בו השתכנו שאר חברי הקבוצה. זה מלון בוטיק מעוצב בטוב טעם.

אחרי מקלחת טובה (אחרי 3 ימים ללא מקלחת) יצאנו לאכול ארוחת ערב במסעדה מקומית.

המסעדה היתה ממוקמת על גג אחד הבתים. מיקום זה היה מיוחד במינו כי הוא היה מאוורר מאוד, ולמרות החום היחסי לשעת לילה זאת (23:00) היה נעים מאוד על הגג. הגישו לנו עוף צלוי בליווי רוטב ירקות. העופות במאלי רזים לעומת העופות בארץ, כי הם בדרך כלל מתרוצצים חופשי בחצרות ובכבישים (עופות חופש יענו), אבל היה טעים ולעניין.

בינתיים סיפרו לנו שאר החברים את הקורות אותם במשך היום. הדבר המסעיר ביותר היה שאבי גילה כי הויזה שניתנה לנו בכניסה למדינה בשדה התעופה בבמקו תקפה לחמישה ימים בלבד. גילוי זה הדאיג את החברים והם מיהרו לתחנת המשטרה בעיר כדי לפתור את הבעיה.

הם הגיעו לחדרו של מפקד המשטרה, ובעזרת מתורגמן הסבירו את הבעיה. המפקד הבטיח לטפל בבעיה ולפתור אותה. אחרי מספר שיחות טלפון עם המשרד האחראי על הויזות בבמקו והתברר כי אין באפשרותו להאריך לנו את הויזות, אבל הוא ביקש מהם להתייצב למחרת בבוקר בתחנה עם השלושה שלא היו במקום כדי לבדוק את דרכוניהם, ואז ימצא פתרון לבעיה.

בפתח המסגד בדג'נה
יום א' 11.10.2009 היום השביעי למסע.

למחרת התייצבנו בתחנת המשטרה בחדרו של מפקד התחנה. מסרנו להם את הדרכונים לבדיקה ואחרי זמן מה הם הוחזרו לנו. בינתיים ניהל מפקד התחנה עוד שיחות טלפון שבסיכומן הוא כתב מכתב לכל מאן דבעי  שאותו צילמו ומסרו לכל אחד מאתנו, ובו נאמר כי  יש לנו היתר לשהות במדינה עד לתאריך

היציאה המתוכנן. הוא צייד אותנו במספר טלפון של האחראי על הויזות בבמקו למקרה הצורך. הטיפול היה אדיב מאוד, לבבי וענייני.

לאחר מכן הלכנו לבקר בספרייה המקומית. ספרייה זאת נמצאת בתחומי המקום בו היתה קיימת אוניברסיטה בטימבוקטו כבר במאה ה – 16. האוניברסיטה הוקמה ע"י הכובשים המרוקנים שבאו למאלי דרך הסהרה. לפי דברי המדריך המקומי למדו באוניברסיטה כ – 20000 סטודנטים. בספריה מוחזקים אלפי כתבי יד של סטודנטים שלמדו באוניברסיטה. מגוון המקצועות שנלמדו היה רב מאוד והוא כלל: מדעים, היסטוריה, גיאוגרפיה, אסטרולוגיה, איסלאם ועוד. יש להם

אינדקס כתוב של כתבי היד ובימים אלה הם מכינים אינדקס ממוחשב. בתחומי החצר של הספרייה יש מספר מבני אבן שקבועים בהם דלתות וחלונות מעוצבים ומקושטים בסגנון מרוקני, זכר לכיבוש המרוקני ולהשפעה המרוקנית על סגנון הבנייה.

בחצר גרה לה משפחה מקומית תחת סככה עם עזים ותרנגולות. כשחכינו שם לג'יפים הגיעה למקום אם המשפחה שחזרה מקניות. אחרי הפצרות רבות היא הסכימה להצטלם אתי וגם הזמינה אותי לשתות תה בביתה. הלכתי לראות את ביתה. ישבה שם בחורה צעירה מתחת לסככה ובישלה על מדורות כל מיני בישולים בסירים המונחים על אבנים. מאוד מעניין איך יכולה משפחה שלמה עם בעלי החיים שלה לגור במתחם שהוא תיירותי לכאורה.

עם תום הסיור בטימבוקטו יצאנו מהעיר בנסיעה חזרה לכיוון דואנזה, ומשם היתה התכנית לעלות לרמה.

עברנו את הניג'ר במעבורת לצידו הדרומי. כרים התרגז על משיט המעבורת שרצה לגבות מחיר שלדעתו היה מופרז עבור החצייה. מפעיל המעבורת לא נשאר חייב, הוא עזב את כסאו והלך אל ארון כלשהו ושלף משם נבוט אימתני מעץ בו איים לחבוט בכרים. עלי הרגיע את השניים אבל הם המשיכו לרטון במשך כל ההפלגה.

ירדנו מהמעבורת והתחלנו לנסוע בדרך לדואנזה. עצרנו להפסקת צהריים בקמפינג של עבדו. אחרי ההפסקה המשכנו בנסיעה, הגענו לדואנזה כשכבר היה חושך, הצטיידנו במים ובעוד מצרכים והמשכנו  לנסוע לכיוון הרמה.

העלייה על הרמה היא על דרך צרה שבחלקה יצוקה מבטון במקומות שהשיפוע שם חזק, בחלקה עשויה מאבנים יצוקות בבטון ובחלקה היא דרך כבושה.

אחרי אחת מן העליות הבחנו בגוש כהה על הדרך. כשהתקרבנו הגוש זינק ממקומו וברח בבהלה. ראינו כי היה זה קרוקודיל "ילד" באורך של כ – 1 מטר. עלי הסביר כי באזור זה יש נחל עם מים זורמים במשך כל השנה וחיים שם קרוקודילים. הקרוקודיל נחשב לחיה קדושה ולא הורגים אותו, אפילו מאכילים אותו בכל מיני סוגים של בשר.

עצרנו ללינת לילה בכפר קטן על הרמה בשם בורקו (Borko). הקמנו מאהל והלכנו לישון.

 

אשה בדג'נה
יום ב' 12.10.2009 היום השמיני למסע.

בבוקר יצאנו ברכיבה על הרמה לכיוון דרום. הדרך ברובה מישורית עם עליות וירידות קלות. הרמה היא מקום משכנם של בני שבט דוגון. בני הדוגון הם אנשים עדינים וידידותיים מאוד. הם שונים באופיים מאנשי המישור. ההיסטוריה שלהם מלווה בתהפוכות רבות. במשך שנים רבות (לפני כ – 100 שנים) הם חיו תחת שלטונם של שבטים אחרים אשר פלשו לתחום מחיתם וניסו לכפות עליהם לוותר על מנהגיהם וצורת חייהם. הם שרדו את התקופה הקשה

הזאת. במשך השנים הם התחילו לרדת מהרמה למישורים בתחתית המצוק ושם הקימו מחדש את כפריהם. חלק מהם נשארו לגור על הרמה. בהתחלה הם חיו ממש על המצוק עצמו, אך במשך הזמן כשגבר ביטחונם הם ירדו מהמצוק אל המישור אבל נשארו צמודים למצוק. הרמה והמצוק הם אבן חול בגוון אדום. במשך השנים נוצרו בסלעים צורות מאוד מעניינות מהבלייה של הרוח והגשמים. הדוגונים חיים ברובם מחקלאות. הם מגדלים ירקות כמו שעועית, בצל, בוטנים , בטטות, תפוחי אדמה ועוד. הדגן העיקרי אצלם הוא דוחן (Millet).

על הרמה זורמים מספר נחלים ויש גם מקווי מים מהגשמים. במקומות אלה מגדלים הכפריים את הגידולים השונים.

ככלל, החקלאות במאלי מאוד פרימיטיבית מבחינת אמצעי עיבוד והשקייה. כל העיבודים נעשים ביד, הכנת השטחים, שתילה וזריעה של הגידולים, השקייה ואסיף. את המים להשקיית השדות הם מובילים ממקורות המים במיכלי פלסטיק.  את החלקות המעובדות הם משקים במין דלעת עגולה שמשמשת להם כמשפך. את הדלעת הם מגדלים בשטחים שלהם, וכשהיא מגיעה לגודל הרצוי (בערך גודל של כדורסל) הם חותכים בה חור עגול למעלה ומייבשים אותה. קליפת הדלעת הנשארת אחרי הייבוש היא קשה. הכפריים גם חותכים את הדלעת לחצי ומייבשים אותו. חצי דלעת כזאת בצורת קערה משמשת לצרכים שונים.

בעונה זאת של השנה ראינו בהרבה מקומות גברים האוספים את יבולי הדוחן ומובילים אותו למקום ריכוז, שם מפרידים את האשבולים מהגבעולים ודשים אותם בעלי ומכתש. הדיש נעשה על ידי הנשים. המכתש  עשוי מגזע של דקל שהוציאו ממנו את תובנו ויצרו בתוכו גומה, והעלי הוא מוט עבה מעץ כלשהו. מספר נשים דשות את הדוחן במכתש אחד. אחרי הדיש מפרידים את הגרעינים מהמוץ על ידי זריקתם באויר. הרוח לוקחת את המוץ ואת הגרעינים הם אוספים בשקים לשימוש ביתי.

עברנו בדרך מספר כפרים. באחד מהם היו בתים בנויים מאבנים. רצפת הבית היתה מונחת על תשתית של גזעי עצים הנתמכים על אבנים גדולות. היו גם בתים בנויים גבוה על הסלעים. כשעצרנו במקום התאספו הילדים לראות את היצורים המוזרים שהופיעו בכפר. הם קפצו החוצה מכיתות הלימוד שלהם בבית הספר דרך החלונות והתקבצו סביבנו. במקום שעצרנו ישבו מספר נשים ובישלו מאכלים מקומיים וחילקו את האוכל לילדים בקעריות פלסטיק.

רכבנו כ- 35 ק"מ עד למסעף דרכים שם העמסנו את האופניים על הג'יפים ונסענו לבנדיאגרה. (Bandiagara)  בנדיאגרה היא העיירה המרכזית בתחומי הרמה של שבט הדוגון. היא מהווה גם מרכז לתיירות ולקניות. בבנדיאגרה ערכנו את הפסקת הצהריים שלנו, ומשם המשכנו ברכיבה לכפר דורו (Duru).

הדרך היא דרך עפר ברובה. היא עוברת בתוך אזור טרשי שבחלקו מעובד. יש לכפריים מקורות מים רבים שם. היפנים תרמו להם סכר לאגירת המים ומשאבות ידניות לשאיבת המים. כמו בכל הרמה גם בדרך הזאת יש חלקים מבוטנים או כבושים. נכנסנו לחושך והיינו צריכים לרכב לאור פנסים. חלק מהרוכבים ויתרו

  

על הרכיבה בחושך וסיימו את הדרך בנסיעה עד דורו. היתר המשיכו ברכיבה עד לכפר.

בכפר התאכסנו אצל משפחה מקומית. כאן התנסינו לראשונה בלינה על גג הבית. מסתבר כי זאת דרך מקובלת ביותר להלין תיירים באזור שבט הדוגון על גגות הבתים. המקום מצויד במקלחות ושירותים. את ארוחת הערב הכין לנו מקי.

הלינה על הגג נעימה מאוד, ולקראת בוקר האוויר נעשה קריר. בלילה ליוותה אותנו מקהלה של חיות: האתון המקומית נערה כל חצי שעה, הכבשים גם הן השמיעו את קולן וגם התרנגולים לא שתקו.

רוכבים בין דג'נה למופטי
יום ג' 13.10.2009 היום התשיעי למסע.

אחרי התארגנות הבוקר יצאנו לטיול רגלי של יום על הרמה. התכנית היתה לבקר במספר כפרים על הרמה ולקראת ערב לרדת מהמצוק למטה ללינה בכפר יבאטאלו (Yabatelo).

יצאנו מדורו עם עלי המדריך. הלכנו בשבילים של המקומיים. באזור זה אין דרכים לכלי רכב וכל התנועה היא רגלית. המקומיים הולכים לעבוד בשדותיהם והולכים בשבילים אלה מכפר לכפר ברגל. רוב ההולכים בשבילים אלה הן נשים אשר כפי שציינץי כבר מבצעות את רוב העבודות. תמונה אופיינית היא לראות נשים הולכות בדרכים נושאות משאות על ראשן, נושאות את תינוקן קשור בבד על הגב. לפעמים הן גם לוקחות בידן דלי או צרור כלשהו. התינוק קשור לגבן גם בזמן שהן עובדות בשדה, מכבסות מבשלות או עוסקות בדברים שונים.

הנוף על הרמה ירוק ברובו. כל האזור משובץ בעצים ובשיחים שונים. ראינו מקומות בהם זורמים נחלים. באחד הנקיקים נוצרה בריכה די גדולה שהביאה רצון להתרחץ בה, אבל מחוסר זמן ויתרנו על התענוג. עברנו בשדות של דוחן, חלקות שמגדלים בהן את הגידולים הייחודיים לאזור זה, בצל, בוטנים ועוד. כל החלקות מושקות ידנית בעזרת "דליי" הדלעת. הגענו לערוץ שזרמו בו מים. לידו גידלו בצל בערוגות. באחד הכפרים ראינו בנאים בונים בית ספר מאבן מקומית. בכל הכפרים והערים בתי הספר בנויים מאבן. בכפר זה ראינו לראשונה את ייצור הבירה המקומית מפרי הבאובב.

עצי הבאובב גדלים באזורים שונים במאלי. ראינו במהלך המסע עצים בעלי גזע כקור של 5 מ' לפחות. עץ הבאובב נחשב לעץ מוגן ולא כורתים אותו או פוגעים בו. מהקליפה של העץ מכינים חבלים, מהעלים מכינים רוטב למאכלים, ומהפרי מכינים בירה.

ירדנו מרחק מה מהרמה לכפר קטן שעלי רצה להראות לנו בו מספר דברים יחודיים, אלא שהתושבים לא היו ידידותיים ודרשו מאיתנו לא לצלם בתחומי הכפר או שנצלם תמורת תשלום. עלי אומר כי התושבים נהיו חמדנים. ראינו בכפר רק את מקום הקרבת הקורבנות ואת ביתו של ההוגון (Hogon).

בכל בפר באזור בני שבט הדוגון יש בית או מספר בתים של הוגון. הוגון הוא השם בצרפתית של מי שהיה "מלך" הכפר.

עד לפני כ – 100 שנים היה בכל כפר הוגון. ההוגון הוא רופא, מכשף, עורך הטכסים ומקריב הקרבנות. את ביתו של ההוגון בנו תושבי הכפר. הבית הוא בעל סגנון יחודי אופייני והוא נבדל בצורתו החיצונית משאר בתי הכפר. יש בו מין חלונות מוארכים בחזית, ובצידה של הדלת יש פתח בקיר. תושבי הכפר היו מביאים אוכל להוגון ודרך הפתח הזה היו מכניסים את האוכל להוגון. אסור היה להכנס לביתו של ההוגון. האמונה מספרת כי לכל הוגון היה נחש. ההוגון היה נותן לנחש מהאוכל שקיבל. אם הנחש אכל גם ההוגון אכל. אם הנחש לא

  

אכל מהאוכל גם ההוגון לא אכל ממנו. כיום יש רק תחליפי הוגון  ואפשר לבקר אותם. יש לחלוץ נעליים בכניסה לחצר ביתו של ההוגון.

היום ההוגון מוכתר לתפקידו ע"י תושבי הכפר ואם הוא מסכים לקבל על עצמו את תפקיד ההוגון הוא מקבל מהתושבים טבעות ושרשרות אותם הוא עונד עם הכתרתו, וזה סימן ההיכר להיותו הוגון.

עלינו בחזרה אל הרמה והמשכנו בטיולנו. הגענו לכפר ביאטמנטו (Byatamento) בו עשינו הפסקה לארוחת צהריים שבישל מקי ולמנוחה.

אזור בני שבט הדוגון הוא אזור מתוייר באופן יחסי במאלי . ראינו שם לא מעט לבנים מטיילים רגלית וגם קבוצות הנוסעות באזור בג'יפים. ברוב הכפרים על הרמה ולרגלי המצוק יש בתים המצוידים בשירותים, מקלחות, סככות צל עם כסאות ושולחנות המיועדים לאירוח. אפשר לאכול ולישון במקומות אלה הנקראים קמפינג. השינה היא על גגות הבתים. מקבלים מזרונים וכילות להגנה מפני היתושים. בכל קמפינג כזה יש את החנות המקומית למתנות ומזכרות. שיטת המסחר היא המיקוח, אבל האנשים הרבה יותר רגועים ולא מטרידים כמו בערים או באזורים אחרים.

אחרי ההפסקה עלינו על קבוצת סלעים גבוהה לתצפית על הכפר. הכפר מחולק לשלוש קבוצות של בתים המרוחקות אחת מהשנייה. כל קבוצת בתים היא של בני דת אחרת: נוצרים, מוסלמים ואנמיסיטים  (Anemis). בין הסלעים היה מקום קטן מוקף עם פתחה בצד אחד. היו מונחים שם מסכה מעץ וכלי פולחן אחרים. עלי הסביר כי כלים אלה משמשים את בני הכפר בזמן לוויות למתים ובהזדמנויות מיוחדות אותן רוצים התושבים לציין. אז הם מוציאים את המסכה ומשתמשים בכלי הפולחן לפי האירוע.

המשכנו בטיולנו והגענו לכפר נוסף. פגשנו שם את ההוגון המקומי. בתצפית על הכפר זיהינו בית נוסף של הוגון. בדרך החוצה הסב עלי את תשומת לבנו לצב גדול מאוד מתחת לאחד הבתים. עלי סיפר כי במסורת של בני שבט הדוגון היה לכל בית צב. האשה היתה יושבת על הצב בזמן בישול האוכל לבני הבית. כשגמרה לבשל היא נתנה לצב מן האוכל. אם האוכל היה טעים הצב היה אוכל. אם האוכל לא היה טעים לו הוא היה מתחיל ללכת.

השעות עברו והיה כבר אחר הצהריים. השמש התחילה לרדת והתושבים צעדו בדרכים בחזרה לבתיהם מן השדות. אנחנו התחלנו את הירידה מן הרמה. הירידה תלולה והיא עוברת בנקיקי סלע ומדרגות אבן. בשני מקומות יש להעזר בסולמות עץ שהוצבו במקום ע"י הכפריים. נכנסנו לחשיכה וסיימנו את הירידה בכפר יאבאטלו לרגלי המצוק.

התארגנו על הגגות כל אחד עם מזרונו וחפציו כשלכל אחד יש כילה להגנה מפני היתושים. אחרי ארוחת הערב ארגן לנו עלי הופעה של ילדי הכפר שרקדו ריקודים שונים לצלילי "תזמורת" תופים וכלי פריטה הדומה לסמסומיה של הבדואים. סמסומיה זאת היתה עשויה מקופסת פח מלבנית של שמן זית אליה היו מחוברים המיתרים. הילדים רקדו בקבוצות של בנים לחוד ובנות לחוד, כאשר הבוגרים יותר רוקדים ראשונים. היה מאוד נחמד. ההופעה נמשכה כחצי שעה בה ביצעו הילדים ריקודים שונים. עלי הסביר כי הילדים לומדים את הריקודים מהוריהם המתכנסים בערבים מדי פעם כדי לרקוד עפ"י המסורת של השבט.

ליבנית
יום ד' 14.10.2009 היום העשירי למסע.

תכנית היום היתה לנסוע לאנדה (Ende), כפרם של עלי המדריך ומקי הטבח, להוריד את הציוד בקמפינג של מקי ולעלות בנסיעה עם האופניים על הרכבים על הרמה עד לכפר דיאמבולו (Diambolo) ומשם לרדת ברכיבה חזרה עד אנדה.

הדרך לרגלי המצוק היא דרך חולית ברובה הגדול. לאורך הדרך פזורים הכפרים של בני שבט הדוגון וסביבם השטחים המעובדים. את המים לשימוש ביתי ולהשקיית השדות והבהמות שואבים מבארות מקומיות. בכפרים יש קמפינגים לתיירים מצויידים בהתאם.

יצאנו מאנדה בנסיעה. עצרנו ליד אחד הכפרים כדי לבקר בכפר העתיק של בני שבט הדוגון ובני שבט התלם Telem)). בני שבט התלם היו ננסים והם גרו בבתים עגולים בנויים מבוץ התלויים על המצוק שצורתם עגולה כמו חבית. קוטרם של הבתים וגובהם קטן מאוד והוא התאים לגודלם של התלי. בני שבט התלי התיישבו במקום לפני הדוגונים. הם בחרו לתלות את בתיהם על סלעי המצוק לצורכי הגנה מפני אויביהם. הדוגונים הראשונים שירדו מהמצוק מצאו את מקום מושבם של התלם כבטוח למגורים. בני  שבט התלם כבר לא גרו במקום, והדוגונים בנו את בתיהם ליד בתיהם של התלי. העלייה אל הכפר תלולה מאוד. מדריכי התיירים המבקרים במקום עם קבוצות בנו מדרגות מאבנים כדי לאפשר טיפוס אל הכפר.

המשכנו בנסיעה עד לצומת הדרך העולה לרמה. הדרך העולה לרמה ברובה כבושה ורק במקומות בהם השיפוע חזק יש בטון או אבנים יצוקות בבטון. נסענו עד לכפר דיאמבולו, פרקנו את האופניים מהרכבים והתארגנו לרכיבה. בבדיקה גיליתי כי החישוק האחורי שלי חטף מכה חזקה והוא קיבל עיוות. יישרתי אותו כמיטב יכולתי. נשארה בו שמינית שאיפשרה רכיבה. רכבנו עד לכפר בעל שם מגניב דג'י בום בום (Dji Bom Bom) בו עצרנו לצהריים והפסקה. מיד הופיעו במקום סוחרים עם מרכולתם. עם תום ההפסקה המשכנו ברכיבה והתחלנו לגלוש במורד הרמה. יש קטעים מאוד תלולים בדרך והמהירות עולה בהתאם. בדרך עברנו ע"י מפל קטן עם בריכה בתחתיתו. מקום מקסים. בהמשך מגיע הנחל לקניון מאוד עמוק בתחתית המצוק הנפתח לעמק רחב שיש בו חלקות מעובדות. מרשים מאוד. בצומת הדרכים נפתחה שיפודיה. האמיצים שבינינו קנו שיפוד של בשר עז. הבשר היה קצת גמיש אבל טעים ואכיל. 3 רוכבים חזרו לכפר ברכיבה בדרך החולית ושאר הרוכבים העמיסו את אופניהם על הג'יפים וחזרו בנסיעה. את הלילה העברנו על הגגות בקמפינג של מקי.

בשוק של קונה
יום ה' 15.10.2009 היום האחד עשר למסע.

תכנית היום היתה לרכב מצומת הדרכים של הדרך החולית שלאורך המצוק והדרך היורדת מהרמה עד בנקאס (Bankas) ושם לארוז את האופניים ולצאת בדרך חזרה לבמקו.

האמיצים רכבו את הדרך החולית עד לצומת והשאר הגיעו ברכבים. מהצומת רבנו כולנו לכיוון דרום אל בנקאס. הדרך היא דרך כבושה נוחה ברובה עם עליות וירידות קלות. הגענו לבנקאס לפני הצהריים. בכניסה לעיר היו מספר פגרים שמשכו אליהם עופות דורסים. ביניהם היו מספר נשרים גדולים מאוד שהתעופפו להם כשהגענו למקום, וחגו בשמים בהמתנה להמשך הסעודה.

ארזנו את האופניים בקרטונים, אכלנו ארוחת צהריים של מקי ויצאנו לדרך חזרה לכיוון במקו.

היינו אמורים לנסוע עד העיר סאן (San) ושם ללון במלון. בדרך עצרנו למנוחה קלה והצטיידות במים. היו במקום כל מיני דוכנים של סחורות וגם 

שיפודיה. בשיפודיה זאת ראיונו חידוש מרענן. בשר בקר מבושל עם ירקות שמוגש בתוך בגט אמיתי עם ירקות טריים. קנינו מנה אחת והאמיצים התחלקו בה.

הגענו לסאן בשעת ערב והתארגנו בחדרים. מקי בישל לנו את ארוחת הערב האחרונה שלו. בינתיים ירדנו על כמה בירות קרות ומרעננות.

מאחורי הגב של אמא
יום ו' היום השנים עשר למסע.

בבוקר התחלנו במסענו חזרה לבמקו. עלי העריך את משך הנסיעה בכ – 5 שעות, אבל בפועל נסענו כמעט 8 שעות. הנסיעה היתה מייגעת מאוד.

הגענו לבמקו בשעות אחרי הצהריים ולא נשאר לנו הרבה זמן לביקור בעיר. עלי החליט כי נבקר תחילה בשוק המקומי. השוק צפוף מאוד ובגדול דומה לכל השווקים שכבר ראינו. החלטנו לוותר על הסיבוב בשוק ונסענו למוזיאון הלאומי של מאלי. המוזיאון קטן יחסית למוזיאונים לאומיים . הוא מאורגן בטוב טעם מחולק לאגפי לפי נושאים כמו: היסטוריה, תרבות, אומנות, מלאכת יד ועוד.

אחרי הביקור במוזיאון לקח אותנו כרים שגר בבמקו למקום תצפית על העיר. העיר מפוזרת על שטח גדול מאוד וחוצה אותה הניג'ר. יש על הניג'ר שני גשרים ועכשיו המדינה בונה גשר חדש נוסף. ראות גרועה בגלל זיהום האוויר הכבד השורר מעל לעיר. בדרך למקום התצפית חלף על פנינו נשיא מאלי מלווה בשיירת אופנועים ומכוניות אבטחה צופרות.

נסענו למלון ובדרך הציע עלי כי אחרי ארוחת הערב נצא להופעה

של Live Show במועדון מקומי.

ארוחת הערב היתה הפתעה גמורה. הגישו לנו כמנה ראשונה סלט ירקות אמיתי מעגבניות, מלפפונים ובצל, משהו שלא ראינו במשך השבועיים האחרונים. לאחר מכן הגיע המנה הרגילה של פחמימה עם רוטב של ירקות עם בשר.

המלון הוא בבעלות אישה ספרדייה שנישאה לגבר מקומי. היא התאהבה במקום והחליטה להקים מלון. אלא שכיום יש לה בעייה. היא גילתה כי לבעלה יש עוד שתי נשים כמנהג בני המקום. הוא אומר כי הוא מוכן לוותר על החיים במאלי לטובת חיים בספרד אבל היא דורשת ממנו לעזוב את הנשים האחרות ולא כל כך מעוניינת לעזוב הכל ולחזור לספרד.

יצאנו למועדון להופעה. אין דמי כניסה אבל יש לקנות משקה כדי לשבת במקום.

ההופעה היא של זמרים ונגנים מקומיים. עוצמת המוסיקה חזקה מאוד. היה שם זמר צעיר מלווה ע"י גיטרה חשמלית ותופים. מוסיקה בהחלט טובה. לדברי עלי הלהקה עומדת להוציא דיסק ראשון בקרוב. בחצות עזבנו את המקום חזרה למלון.

רוכבים בסאהל
יום שבת 17.10.2009 היום השלושה עשר למסע.

עם בוקר נסענו לשדה התעופה בבמקו. נפרדנו לשלום מעלי והצוות. הצ'ק אין עבר ללא בעיות עם עודפי המשקל וגם ביקורת הדרכונים עברה בשלום למרות חששותינו מעניין הויזה. אף אחד לא העיף מבט בוויזה ולא העיר דבר.

 

תם ונשלם המסע שהיה בגדול הרפתקה טובה ומעניינת.

 

משתתפי המסע:

ד"ר חזי יצחק מארגן ומדריך הטיול, אבי כהן, אביעד ירמקוב, איתמר ברי"ל,

יהודית ואהרון בורנשטיין, בלהה ושאול גבעוני