מצדה הייתה כסמל- בנו רוטנברג
מצודת הסלע המזדקרת על פני תהומות בלב המדבר הפכה סמל אהבת-חרות לעם לוחם. לא שאלו להיגיון שבמעשה, לתכליתו, לא הקשו על טעמו של מרד אבוד מראשיתו- האבסורד שבמעשה הנואש היה למשמעותו העמוקה. המצודה הבודדה בין צוקי מדבר יהודה הפכה מצבת עולם לגבורת אבדון וסמל לעמידה עיקשת מול אויב בכיר.
מצדה-משמע: מאבק ללא תקווה על עמדה אחרונה או-עמידה במאבק אבוד על התקווה האחרונה. כשאין דרך אחרת נעשה גם העדר הדרך לדגל.
המשמעות ההיסטורית של מעשה ההתאבדות חסרת התכלית נוכח כוח האויב העדיף היא אלמוות בתודעת העם. מיתוס הגבורה, לא באתוס האנושי שורשיו, כי אם באידיאולוגיה של עם. מתוך כך נשכח מלב צד הבריחה שבהתאבדות והועלה על נס המות השדוד מתוך אהבת החרות- כבודו של אדם באשר הוא בן לעם.
אלעזר בן יאיר בודאי ידע כי קימת גם דרך שניה" זו הדרך של לוחמי כבוד ישראל בכל הדורות, אשר נפלו ונשקם בידם. האם לא סמך על חבריו? האם חשש שמא תיפול רוחם ויכנעו לרומאים בשעת המבחן האחרון.
האם סלד כה עמוקות מהליכה ליבנה? כי זו הייתה הברירה-מבחינת ההגיון ומדרך הטבע": קיומו הפיזי של העם בכל התנאים ובכל האמצעים, עד לערמה משפילה והשפלה עצמית, כערובה לחרותו הרוחנית ולתחייתו בעתיד.
אלעזר בו יאיר מזה ורבי יוחנן בן זכאי מזה-מצדה או יבנה-מעשה גבורה ללא היגיון לעומת היגיון ללא גבורה: שניהם כאחד, ומתוך ניגוד סמלי עמוק, היו לדרך חייו של עם ישראל. ומשום שבחיי העם התאחד באורח מסתורין ניגוד מהותי זה, אין כלל טעם להעלות את השאלה מי צדק באותו ויכוח איום- שלא נערך מעולם-בין יבנה ומצדה.
ויוסף בן מתיתיהו, זה שהיה לפלביוס יוספוס?
האם הבדל כה עמוק הוא בין הליכתו של יוחנן בן זכאי ליבנה לבין דרכו של יוסף בן מתיתיהו לפלביוס יוספוס?
השניים שונים זה מזה תכלית השוני. מכאן: מפעל דקדוקי ההלכה והקנאות שבאמונה. מכאן" התלבטויות קרובות לייאוש של איש רוח בעל נשמה מפוצלת, המפרפרת בין נאמנות לאמונת עמו לבין אמונה ביעודה העולמי של רומא, תוך התפעלות עמוקה מכוחו ותרבותו של אויב עמו-אולם: שניהם כאחד הלכו אל אספסינוס הרומאי.
שניהם, יוחנן בן זכאי ביבנה ופלביוס יוספוס ברומא, היו בעיני רבים מבני עמם תועים ומטעים. את יוספוס רדפו יהודים קנאים בדרכים רבות, עד למעוזו ברומא; הוא היה בעיני כל –"בוגד". את יוחנן בן זכאי נטשו רב תלמידיו והנאמנים שביניהם, כרבי אלעזר בן ערך, כרבי יוסי הכהן ורבים אחרים-הפכו לו גב מפני לכתו אל הרומאי.
משפט ההיסטוריה לא תמיד הוא משפט צדק. אומה הלוחמת על קיומה, אסור לה כנראה להבין את שני צדי המטבע כאחת- להבין, פירושו לסלוח. בשבילה הצדק הוא עצם קיומה.
תקומתה של היהדות מתוך חורבותיה של מדינת הבית השני הייתה להצדקתו ההיסטורית שח יוחנן בן זכאי. בבית הדין של ההיסטוריה של עמו יצא בן זכאי- זכאי ועטור תהילה.
האם לא הגיעה העת לערוך משפט חוזר גם ליוסף בן מתיתיהו אשר בחר בחיים ומתוך חרפת קיומו בצלם של קיסרי רומא מחריבי עמו, וחרף זעם חבריו-אויביו שרדפוהו וגדפוהו, הפך את ההיסטוריה עצמה למצבת קודש לגבורת עמו ולרוחו.
האם תקומת העם בדורנו וסמל "מסדה"- יצירתו של יוסף-שהאיר את דרכה. אין בהם להצדיק בסופו של חשבון גם את בחירת החיים של יוסף בן מתיתיהו, מי שהיה בשעתו פלביוס יוספוס?
ספרי ההיסטוריה של יוסף בן מתיתיהו וכינון היהדות של חכמי יבנה, משחררי רוח האומה מכבלי הגורל הארצי-וזאת דווקא מתוך דבקות בארציות, בגשמיותה של רוח האומה-שניהם כאחד הם תכלית השלילה של גבורת ההתאבדות במצדה- אך שלילה קיצונית אחרונה זו, דווקא היא היא העושה את סופה של מצדה לאבסורד בעל משמעות וטעם.
מתו מצדה- בנו רטנברג, הוצאת לוין אפשטיין, תל-אביב.