מסע במנהרת הזמן- אל השבטים בעמק נהר האומו באתיופיה 


השתתפו:

חזי יצחק, איציק רוזה, אמנון שניב 
אישה משבט הקארו על גדות נהר האומו
רשמים מהטיול
לכפר הקטן של שבט המורסי הגענו  בשעות אחר הצהריים לאחר כ-56 ק"מ של רכיבה בדרך הררית יפה שחצתה רכס הרים גבוה מצפון לג'ינקה, עיירה בדרום אתיופיה.  מספר בתי קש חרותיים וענני זבובים קידמו את פנינו. היה עדיין חם. ירדנו מאופניים והתחלנו לשוטט בין המקומיים. זהו השבט המפורסם שנשיו  נושאות את הדיסקיות בשפה התחתונה שלהם. ברחבה שבין בקתות הקש , שתי נשים שחקו באבנים את גרעיני הסורגום לקמח- עבודה סיזיפית, ילדים הסתובבו ערומים. לרגע היה נדמה לי שחזרתי לתקופות פרהיסטורית של האדם הקדמון- הייתי בהלם מן המפגש הזה.  לאחר מספר תמונות ועבור כל קליק של המצלמה יש לשלם,
מתלהבים מהאופניים.
פרשנו לרחבה שבפאתי הכפר שם עמדנו להקים את אוהלים ולהתמקם ללינת לילה. היינו התיירים היחידים בכפר.  הסתובבתי בין בתי הקש מנסה לקלוט את המראות  ולפתע פנו אלינו בבקשה לטפל בנערה צעירה שפצע  עמוק ופתוח בלט בכף רגלה. הנערה שכבה ונאנקה מכאבים, והמוני זבובים חגו מעל הפצע. ללא טיפול ראוי, פצע כזה עלול  להסתיים בזיהום רציני שיכול להוביל לנמק. בדקתי את ערכת העזרה הראשונה שלי וניסיתי באמצעים הדלים שהיו עימנו לחבוש את הפצע. השתמשנו בגרב ישנה שחתכנו את קצותיה בתור תחבושת רשת . ניסיתי להסביר להם שחייבים לפנות אותה לטיפול רפואי.  הטיפול  עשה רושם על המקומיים ומיד הגיעו אלי עוד חולים, ילד קטן שנכווה בידו, בחור צעיר עם פצע מוגלתי בברך, ושאר מרעין בישין וחוליים.  השתמשתי במשחות שהיו לי נגד שפשפות לטיפול בכוויות, קיוויתי לפחות שזה יועיל במשהו ולשאר חלקתי כדורים נגד כאבים בתקווה להקל מעט עליהם.  
בת שבט המורסי.
הערב ירד ועדרי הפרות שבו מן המרעה. בני שבט המורסי הם נוודים למחצה ויש להם עדרי פרות גדולים המשמשים בעיקר לחלב ולעיתים רחוקות לבשר. כדי לשאת האישה הגבר צריך לשלם מוהר של 40 בני בקר, ואולי זה השימוש העיקרי של העדרים הגדולים שראינו.  ההמולה הייתה רבה העגלים נקשרו ליד האימהות והילדים חלבו את הפרות ורק אחר כך שחררו את העגלים. עשן היתמר בסמוך  לבתים שסמן את ארוחת הערב  לילה ירד על הכפר הקטן וכוכבים נדלקו ברקיע השמיים. אנחנו סיימנו לאכול את ארוחת הערב  ופנינו לנסות ולישון, ובעודי שוכב על המזרן ובוהה בשמיים ממעל, הגיעו קולות שמחה ומשחק, ילדי הכפר התאספו בסמוך לאוהלים והחלו לרקוד ולהעסיק את עצמם במשחקים. אמנון כבר עמד לידם  עם מצלמת וידאו וצילם אותם. הם ניסו ללמד אותנו מספר מילים בשפתם, כיצד אומרים ירח (טאי) ולא הפסיקו לגעת בידיים שלנו כדי לחוש את השערות (הם חלקים לגמרי). וכך במשך  דקות ארוכות הם הקיפו אותנו קפצו ורקדו וביחוד נהנו לעמוד מתחת לזרם של מקלחת השדה שאמנון תלה על אחד העצים. ילדים הם כנראה ילדים בכל מקום בעולם עם שמחת חיים ספונטנית. אחר הם ביקשו ממתקים (הם קוראים לממתקים קרמלו, 
בדרך לכפרי המורסי.
אולי מהמילה קרמל), במקום ממתקים אמנון חלק להם ביגלה כדי שלמור על  בריאות השיניים שלהם.  הילדים התפזרו, אבל עתה התחיל תורם של המבוגרים, במשך כל הלילה בקעו מהכפר קולות וצעקות, התברר שהייתה שם אישה שלוקה בנפשה  או שיכורה שהייתה אחראית על המהומה.  הכפר של שבט המורסי, המחיש  באופן בולט את המפגש המדהים והבעייתי עם תרבות  שמייצגת חיים בעידן אחר. מעין אדם קדמוני שלא שונה ע"י הציביליזציה – אדם בראשיתי כפי שאולי היינו פעם. יכולת ההישרדות של התרבות הזו תלויה בבידודה מהציביליזציה. ברגע שאתה סודק וחודר את הבועה שבה הם נמצאים , זו רק שאלה של זמן עד שהיא תימוג ותעלם. אין דרך ביניים. אנחנו התיירים רק אורחים לרגע, מביטים בחטף, אל עולם מופלא ושלם  של אנשים שחיים בהרמוניה מדהימה עם הטבע,  אך במגע שלנו אנחנו תורמים להרס התרבות הזו. מביאים להם את בקבוקי הפלסטיק, נותנים להם כסף שבחלק ממנו הם קונים אלכוהול, משאירים להם מוצרי מזון שהם לא רגילים להם.
יפות יפות.
לחלק מאיתנו יש הרגשה שאנו עליונים ונאורים  והם נחותים ופרימיטיביים ולכן יש לעזור להם ולהוציא אותם מהחשיכה בה הם שרויים. אבל זו חשיבה מוטעית שנובעת מחוסר הבנה והכירות של התרבות שהתפתחה במשך מאות שנים.   האם 5000 בני שבט המורסי יצליחו לשמר את תרבותם במהלך השנים הקרובות?  אני די סקפטי.
ללו ובת שבט המורסי.
מה לגבי המנהג  המוזר של הדיסקיות בשפתיים של נשות המורסי?. בני השבט טוענים היום שזהו סימן ליופי, וככל שהאישה מצליחה להכניס דיסקה גדולה יותר, כך עולה ערכה. אבל, אני מקבל את התיאוריה שטוענת שהמנהג המוזר הזה, נועד להטיל באישה מום ולכער אותה כדי שלא תילקח לעבדות במלחמות בין השבטים. במשך השנים  היופי הפך לכיעור. רב הזמן הנשים לא מסתובבות עם הדיסקה והשפה התחתונה שלהן מדלדלת למטה, לדעתי לא מראה משובב עין במיוחד.
איציק בעליה מלוקה.
אל עמק נהר האומו יצאנו שלושה רוכבים בלווי גיפ' שבו נהג בחור מאדיס בשם טאטק ומדריך מקומי משבט הארי שמתגורר בגינקה בשם ללו. התוכנית הייתה לרכב בין הכפרים ולהיפגש עם השבטים השונים בעמק הדרומי של נהר האומו שהוא מעין מוזיאון אנתרופולוגי חי.  באזור לא גדול  בדרומה של אתיופיה  בקרבת הגבול עם קניה, התפתח פסיפס צבעוני ומאד מעניין של שבטים שעד לפני מספר עשורים לא היו ידועים לעולם המערבי.  בשל הניתוק הטופוגרפי, כל שבט סיגל לעצמו שפה ומנהגים המייחדים רק אותם. וכך במהלך שבעת ימי הרכיבה בהם רכבנו כ-450 ק"מ, עברנו  במחוזותיהם של שבטים שונים וצבעוניים. הרכיבה בחלקה על כבישים וחלקה על דרכי עפר, אפשרה מגע ישיר עם האוכלוסיה  המקומית.  התחלנו לרכב מהעיירה ארבה מינץ (Arba Minch) שנקראת על שם 40 הבארות שמספקים לה את מימי השתייה  דרך האזור הפורה של שבט הקונסו. 
עם בת שבט ההאמר.

אנשיו של שבט זה הם עובדי אדמה חרוצים מאד  שהשכילו לבנות טראסות במדרונות ההרים. לאורך הדרך מתנהלת תנועה ערה בהליכה כאשר כולם סוחבים משהו על גבם. תפקיד הנשים הוא לסחוב את הג'ריקנים לבאר או לנהר ולמלא מים וכן לשאת על גבם חבילות של מספוא או עצים לבישול.  ניסיתי פעם אחת את כוחי להרים את אחת החבילות שאחת הנשים סחבה על גבה  ובקושי הצלחתי להרים אותה. הגברים סחבו מחרשות עץ שנרתמו לצמד שוורים שאיתם התבצע החריש. המהפכה הטכנולוגית עדיין לא הגיעה לכאן, והמשאב הזול ביותר הוא זמן וכח עבודה.  לאחר יומיים של רכיבה באזור שבט הקונסו, הגענו לראש רכס הרים גבוה שממנו תצפית יפה על כל המרחב. מכאן ירידה ארוכה הובילה אותנו לאזור משורי  וחם. נכנסנו לאזור שבט הצמאי (Tesmai) שלבוש אנשיו הרבה יותר ססגוני מזה של הקונסו.  בכפר Weyito עצרנו להינפש מהחום המתיש. את הלילה בילינו בכפר קטן בשם לוקה. האוויר עמד ללא נוע והחום היה בלתי נסבל. זה היה אחד הלילות הכי חמים שעברו עלי מעודי, ורק לפנות בוקר, רוח קלה החלה לנשב והביאה עימה  מעט הקלה. 

נערה משבט ההאמר מצפון לטורמי.
התארגנו במהירות כדי לנצל את שעות הבוקר הקרירות יחסית לרכיבה. לפנינו עמדה עלייה ארוכה של 21 ק"מ שבה הדרך חצתה רכס הרים גבוה. בדרך פגשנו צעירים בני שבט באנה שיצאו למרעה עם עדר פרות קטן. כל אחד נושא עימו, מעין שרפרף קטן מעץ שעליו הם יושבים לנוח. הגברים עונדים עגילים צבעוניים על שתי האוזניים ומחרוזות חרוזים על צווארם. ממרומי הרכס נשקפו רכסי הרים ועמקים נוספים, כולם מכוסים בעצים ושיחים ירוקים. לאורך הדרך צמחו שיחי פתילת המדבר הוא תפוח סדום המוכר לנו מאזור ים המלח ובקעת הירדן.  לאחר הביקור אצל שבט המורסי רכבנו לאזור של ההאמר, שהוא אחד השבטים הגדולים בדרום עמק נהר האומו. בנות השבט לבושות חצאיות עור ושערן קלוע לצמות המשוחות בחמאת בקר בתוספת אבקת צבע אדומה. 
מעל נהר האומו.
הן הזכירו לי את בנות שבט ההימבה המפורסמות בצפון נמיביה. רב הגברים נושאים עימם רובי קלשניקוב שמגיעים מסודן. הנשק משמש להגנה מפני חיות בר (שכמעט כבר לא נותרו באזור) וכן להרתעת בני שבטים שכנים.  שכן מפעם לפעם בעקבות גניבות בקר הדדיות מתפתחים קרבות בין שבטים שכנים. טבע האדם נותר כנראה ללא שינוי, תמיד תימצא סיבה למריבה.  הדרך חצתה ואדיות ועברה  בנוף יפה של סוואנה שעצי שיטה ענקיים בלטו מעל השיחים הנמוכים. חלפנו גם על פני תלי  טרמיטים גבוהים. הדרך המשיכה במגמה כללית של ירידה ולבסוף הגענו לכפר של בתי קש של בני שבט הקארו, המפורסמים  בציורי הגוף שלהם.
מתחת לכפר התפתל לו בנחת נהר האומו שמימיו היו אדמדמים  מסחף. זהו הנהר הגדול הזורם לאורך של כמעט 900 ק"מ וחוצה את מרכזה ודרומה של אתיופיה ונשפך לבסוף לאגם טורקאנה בצפונה של קניה.  הייתה שעת צהריים חמה והחלטתי לרדת לנהר כדי לשחות יחד עם ילדי המקום, לאחר  שהם  הבטיחו שכאן אין תניני נילוס ולא היפופוטמים. על שפת הנהר, הילדים השתעשעו בקפיצה למים ואיפשרו לי לצלם אותם באופן חופשי.  המים היו קרירים והקרקעית בוצית, אך הרחצה  בכל זאת הייתה מרעננת. חזרתי למעלה כדי לשוטט בכפר היפה הבנוי בתי קשהמוקפים בגדר של ענפים.  בחצרות, הנשים שחקו את הסורגום לארוחת הערב וכן עיבדו עורות של פרים שנמתחו על הארץ. הילדים בקשו ממתקים והחלו להתקשט כדי שנצלם אותם. לילדות יש חור מתחת לשפה התחתונה שבו היה נעוץ מסמר שמשמש לנעיצת קישוטים שבדרך כלל נלקחים מהצמחים מסביב, כמו פרחים של תפוח סדום. מתחת לעץ גדול ישב זקן ובמשך מספר שעות  היה מרוכז בגילוף כף גדולה לבישול מעץ מקומי.  בכפר היה מעין בית קפה שבו מוכרים משקאות קלים ובירה. הכוונה היא למכור למבקרים המזדמנים לכפר, אך בפועל, חלק מהצעירים והמבוגרים לא טמנו ידם בצלחת ושתו בקבוקי בירה. שבט הקארו  הוא שבט קטן מאד ולו שלושה  כפרים לאורך גדת נהר האומו וקשה להאמין שהוא ישרוד את המפגש עם תרבות המערב. הצעירים כבר מעדיפים ללבוש חולצת טריקו במקום הבגד המסורתי וקשה להאמין שהם ירצו לבלות את זמנם ביציאה למרעה. המקומיים גם אמרו שאנו הראשונים שהגענו למקום ברכיבה על אופניים. 

לאחר ארוחת הערב, פנינו לישון. אני בחרתי לישון על מזרן מתחת לכיפת השמיים ללא אוהל. השמיים התקדרו וברקים האירו את השמיים והיה ברור שסופה מתקרבת. אך רק לאחר שגם התחיל לרדת, נמלטתי לצריף הקש הסמוך כדי למצוא מקלט מהגשם שהחל ניתך לארץ. גם ללו המדריך שלנו ועוד מספר מקומיים חשפו מפלט בצריף. הגשם התחזק והחל לדלוף דרך גג הקש. וכך במשך שעה וחצי, ניסיתי להסתתר הטיפות הגשם שחדרו דרך הגג וניסיתי להיזכר במילות השיר "יה משלטי"-

יש מי שגר בצריף רעוע 
יש מי שוכן בתוך ארמון 
שלישי יש לו שיכון קבוע
ולרביעי בדון דלפון

אך מה יש כאן להתווכח 
היש שיכון דומה לזה
גם לא שלמנו דמי מפתח 
ועוד ביקשו שלא נצא.

ואכן "המשלט" עשה את שלו ואפשר לנו לעבור את הסערה באופן יבש יחסית.  את היום האחרון של הרכיבה התחלנו בכפר טורמי (Turmi)  של בני שבט ההאמר ופנינו היו מועדות מזרחה לעבר שבט הארברה. לאחר שחצינו אפיק רחב שבו זרמו מי הגשמים האחרונים שירדו הדרך המשיכה בעליה איטית וארוכה שחצתה ואדיות לא עמוקים  לאורך 20 ק"מ שכילתה את כוחותינו. לאחר מנוחת צהריים קלה  המשכנו לרכב ואז המגמה התהפכה והדרך התחילה לרדת בפיתולים תלולים כאשר מימיננו ואדי עמוק שבו קפצו מידי פעם קופים.  היינו לבד בדרך היפה הזו שנסחפה במספר מקומות ולבסוף ירדה למישורים לחופו של אגם סטאפני שהוא אחד מאגמי השבר הסורי האפריקאי (Rift Valley) ומופיע במפות גם בשם Lake Chew Behar .

אגם זה נמצא בתהליך מקדם של התייבשות. הדרך המשיכה למרגלות ההרים הגבוהים שזה עתה חצינו ולבסוף הגענו לכפר גדול של שבט הארברה  (Erbere).  התארגנו ללינה באתר קמפינג שנמצא בסמוך לכפר. ניסיון כושל למצוא ארוחת ערב בכפר אלץ אותנו  לבשל את הפסטה בעצמנו.   לאחר ששכבנו לישון שוב, שמעתי קולות שירה שבקעו מהכפר, הסקרנות לא  נתנה לי מנוח, והלכתי לבדוק במה העניין. בפאתי הכפר רקדו הצעירים בקפיצות ובניתורים  ומולן פיזזה שורה של נערות צעירות.   המחזה היה מדהים, הייתי הזר היחידי שצפה בריקודים ואחד המבוגרים שצפה מהצד ניסה לגרור אותי לריקודים. הצטערתי שהגעתי ללא המצלמה וחזרתי להעיר את אמנון כדי שיצלם  במצלמת הוידאו את הריקודים. לאחר מספר ניסיונות הצלחתי להעיר אותו. אמנון הצליח לצלם מספר דקות, אך המצלמה הצליחה להרגיז מספר מבוגרים שפיקחו על הריקודים והם בקשו שנסתלק, והקסם אבד. 

הרכיבה הסתיימה, אבל  הזדמנה לנו עוד הרפתקה אחת, של שיט על אגם צ'אמו  (Lake Chamo)כדי לצפות בתניני הנילוס. השיט שהוא בעיקר לתיירים מתבצע בסירת ברזל שאורכה כ- 4 מטרים המצוידת במנוע.  באגם הרדוד שעומקו המירבי 10 מטרים יש כ-12,000 תניני נילוס!  יצאנו לשיט השגרתי בצהריים. בדרך חלפנו על פני דייג שעמד בתוך המים. לפי דברי המדריך שנתלווה אלינו, מידי שנה נטרפים בין יותר מ-10 דייגים ע"י התנינים. שטנו לכיוון מקום שבו יש ריכוז של תנינים.  בדרך חלפנו על פני היפופוטם שראשו בצבץ מהמים. האגם נעשה גלי וכשהגענו  לאתר, נראו מספר תנינים  ענקיים שהשתרעו על החוף, הגלים גרמו לתנינים קטנים יותר לשוב למים ואלו חלפו ליד הסירה שהמשיט כיבה את מנועה.  הסירה החלה להיסחף לחוף וכדי לדחוף אותה חזרה למים, היה צורך להיעזר במוט ארוך, והמשיט אף ירד למים ודחף את הסירה,  זה היה רגע  מפחיד, רק  כאשר המים נעשו עמוקים מספיק, מנוע הסירה הופעל וסירה החלה להתרחק מהיצורים המפחידים הללו. הדרך חזרה הייתה מול הגלים שהתגבהו והסירה הקטנה, קפצה מגל אל גל וסילוני מים  הותזו לתוך הסירה. השיט שהחל באופן רגוע הפך  למסוכן. לבסוף הסירה הצליחה להגיע למעגן הקטן בין צמחי הגומא, ואנו ירדנו רטובים מכף רגל ועד ראש ליבשה, אך שמחים על שלא נאלצנו לשחות במים שורצי התנינים. 

ליבשת אפריקה יש קסם מיוחד, האנשים והטבע שעדיין נותרו ללא שינוי מהותי במשך מאות שנים, מעין עולם בראשית שקפא בזמן. האם התרבות המיוחדת והצבעונית של שבטי עמק נהר האומו, תצליח לשרוד? – ימים יגידו. 

מידע שימושי

טיסות: ניתן לטוס לאדיס אבבה  בטיסות סדירות של חברת Ethiopian Airlines  . עלות של כרטיס הוא 900 דולר, ולכך יש להוסיף 100 דולר לכיוון עבור הטסת האופניים.  טיסות זולות יותר, אך פחות נוחות מבחינת זמנים מתבצעות דרך איסנטבול ע"י חברת Turkish Airlines.

לווי והדרכה: ניתן לתאם את הטיול דרך Lalo שמתגורר בגינקה :

Lalo Desse [lalojinka@gmail.com]

נייד: 00251913363077

עלות ג'יפ עם נהג כולל דלק היא 150 דולר ליום.  עלות הלינה בכפרים היא כ-200 ביר לאדם ללילה (שער ההמרה הוא 18 ביר לדולר).  לינה בלודג' היא יקרה יותר (כ-35 דולר לאדם ובלודג' בטורמי אף  75 דולר ללילה). כדאי להביא חטיפי אנרגיה מהארץ . המזון במסעדות מקומיות הוא זול מאד, וניתן להצטייד במזון באדיס.  הנסיעה מאדיס לארבע מינץ אורכת כ-8 שעות.  לחלופין ניתן לטוס בטיסת המשך מאדיס לארבה מינץ (Arba Minch).

עונה: אנחנו טיילנו במחצית השנייה של חודש מרץ שזוהי תחילתה של העונה הגשומה, ולכן מספר התיירים הוא קטן. חודשי הקיץ יולי ואוגוסט הם חודשי השיא של התיירות באזור עמק נהר האומו.

מפה: המפה הטובה ביותר של האיזור הכוללת גם מידע על האזור ועל השבטים היא המפה:

Ethiopia’s Central and Southern Rift Valley בהוצאת National Geography

תקשורת סלולרית: כמעט בכל האזור יש קליטה סלולרית, תודות לרשת של אנטנות שהממשלה האתיופית הקימה  באזור.

פרטים נוספים באתר "באופן אחר" biking.boker.org.il

השתתפו: חזי יצחק, איציק רוזה ואמנון שניב. 

קישורים לסרטונים ולמסלול
הכין:  אמנון שניב
יום 1
יום 2
יום 3
יום 4
יום 5
יום 6
יום 7