מחנה המכשפים של פון גריבה
הרכבת מגיעה לתחנה באר שבע
מתוך ספרו של ברוך קטינקא "מאז ועד הנה", הוצאת קריית ספר 1961.
תודתי לראובן פליישר שמסר לידי עותק של הספר הנדיר הזה.
תחנת הרכבת התורכית
קבלת פנים חגיגית לרגל חנוכת התחנה
סלילת המסילה לסואץ התקדמה במלוא הקצב. אלפי אנשים עבדו בידיהם עבודה מיגעת, חפרו, סתמו, הקימו גשרים זמניים מאדני העץ של המסילה. יצקו והקימו גשרי קבע ומעברי מים. העבודה נעשתה ברובה בלילות. כי ביום אי אפשר היה לגעת בברזל הלוהט בלהט השמש.
הפועלים היו ערבים שגוייסו לצבא על ידי התורכים, ומפאת חוסר חיוניותם כחיילים היו מועסקים בעבודות כפיה צבאיות בלבד. הפועלים המקצועיים היו לעומת זאת תורכים ובראשם עמדו גרמנים ואוסטרים. בראש המפעל עמד המהנדס הקשיש והמנוסה מייזנר-פשה.
עם התקדמות העבודה החלו להרגיש מחסור חמור בפחם להתנעת הקטרים. מלאי הפחם שהיה בארץ ובתורכיה הלך ואזל, ולא הייתה כל אפשרות להביא פחם דרך הים, כי בים שלטו אז הצי האנגלי והצרפתי. ניסו להפיק פחם צעיר ממכרות שבהרי הלבנון. אך הפיריט הרב והעצור בפחם הצעיר, הזיק לדודי הקיטור ותוך זמן קצר אבדו הברזל והנחושת את כל גמישותם והפכו שבירים ויבשים וכוח התנגדותם ירד פלאים.
נעשה ניסיון להשתמש להסקה באבני הסיד הביטומני של נבי מוסא (בדרך ירושלים-יפו) [כנראה הכוונה לירושלים יריחו-ח.י.] ובאבני ואדי ירמוק. קטרים אחדים הותאמו במיוחד לחומר הסקה זה, המשאיר כמויות גדולות של סיד שרוף בתנורי הדודים וסותם את הספקת האוויר הדרוש לבעירה.
כשנכשל ניסיון זה הוחלו להסיק את הקטרים בעץ.
עצי הסרק היו הראשונים לכריתה. כשאזלו הגיע תורם של עצי הפרי. מדי פעם היה ניתן צו לכרות כל עץ עשירי בכפרים ובערים. הלב כאב על עצי הפרי המושמדים. העצים הועברו בעגלות לתחנות השונות ומשם לתחנות הריכוז של עצי ההסקה.
מאות ערבים מגויסים ושבויים ארמניים עסקו בנסירת העץ, במסורי יד ובהכשרתו להסקת הקטרים. בכל תחנות הרכבת בהן היה סידור להספקת מים לקטרים, נערמו ערמות של עצים להסקת הקטרים.
נסירת העצים במסורי יד הייתה איטית ולכן החילותי לבנות מנסרה מכנית.
באחד מבתי ההחסנה של נמל יפו מצאתי אוצר בלום של מסורים עגולים, אך מנועים להנעת המסורים לא הצלחתי לגלות.
היו ברשותי שלושה קטרים קטנים, שלא השתמשתי בהם להסעה, אלא לעבודות בתוך התחנה. החלטתי להפעילם כמנועים למנסרה. הרימותי את הקטר הקטן והצבתיו על יסוד מוצק. את החיבור בין הגלגלים פרקתי ורק זוג אחד של גלגלים הופעל ע"י מכונת הקיטור. ברצועות עור סובב הגלגל את העמוד שעליו היו מורכבים המסורים.
קיבלתי נזיפה חמורה על הקמת המתקן הפרימיטיבי, אך כבר בירח הדבש של המנסרה הראשונה שלי, החלו לחקות אותי ביתר האזורים, כי המנסרה עבדה ללא תקלות. הטיפול בנסירת העצים גזל הרבה מזמני. בחמש תחנות רחוקות זו מזו עבדו מנסרות, ובעשר תחנות שבאזורי עמדו מחסני עצים מוכנים להסקה. למעלה מאלף איש עסקו במלאכת הנסירה וכל הכרוך בה. לכן קיבלתי רשות למנות קצין מומחה לניהול כל אספקת העץ באזורי.
הצעתי למר אברהם קריניצי (לשעבר ראש עיריית רמת גן [על שמו "מעלה אברהם" שיורד למכתש הגדול] ) למלא את התפקיד והוא הסכים. הוא היה בעל מקצוע בענף העצים והנגרות. שקדן ומסור והתאים לתפקידו החדש. היה עליו להימצא יום-יום בתנועה מתמדת לאורך המסילה ולכן סידרתי לא קרון רכבת מיוחד מעין משרד וחדר שנה נעף שהיה מוצמד לכל רכבת והיה מעבירו ממקום למקום.
לא פחותה מן הדאגה לעצים הייתה הדאגה למים.
הדרום הנגב והמדבר אינם עשירים במים. קידוחי מים טרם נעשו ורכבת המופעלת ע"י קטרים אינה יכולה להתקיים ללא כמויות גדולות של מים.
הנהלת מסה"ב הביאה מגרמניה צוות מיוחד לעניני מים שבראשו עמד המיור פון-גריבה. אחד מפיקודיו היה חברי ורעי, המהנדס עקיבא גליקשטיין.
מחנהו הנודד של פון גריבה היה מורכב מעשרות אוהלים וגמלים שליווהו במסעותיו בדרום, בנגב ובמדבר, בחפשו אחרי מקורות מים. ידיעות מיוחדות במבנה הקרקע לא היו לו וקידוחי ניסיון לא נעשו על ידו. אלא שטליסמן מיוחד היה לו ורבים מראשי הנהלת הרכבת האמינו בו- ו"וינשלרוט" שמו (ה"הענף המסתובב"). היה זה ענף דק שהחזיקו בין שתי ידיו, אשר היה מסתובב כאילו מאליו ונוטה כלפי מטה כשהקרקע מתחתיו הייתה עשירה במים.
אנחנו, הטכנאים, לעגנו לאמונה טפלה זו ובארנו את סבוב הענף בתזוזה בין אצבעותיו של המחזיק בו, אבל התורכים והגרמנים האמינו והוציאו כסף תועפות למסע הכשפים הזה של פון גריבה, בערבה ובמדבר.
לימים הפך פון גריבה את מטה הפלאים שלו למתקן טכני: הענף נעשה מאלומיניום ובהסתובבו סובב חוגה שהראתה את הזווית המדויקת למקור המים, באופן שבעזרת חישוב קל היה יכול פון גריבה לחשב בדיוק (כך אמר) את העומק בו נמצאים המים.
בכל מקום בו "מצא" מקור מים (משוער) הציב שלט גדול ועליו כתב את עומק המים ואת שם הבאר. עשרות אלפים שלטים כאלה התנוססו במדבר ונשאו שמות כגון: מעין וילהלם השני, מעין ביסמרק. עלינו, אנשי הרכבת, היה רק לחפור במקום שנקבע על ידו "ולמצוא" את המעין המקווה. ולמרבית הפליאה האמין בו גם המהנדס הקשיש והמנוסה מייזר פשה ולפעמים אף לקח בידיו את ה"הענף המסתובב" ו"גילה" מעיינות משלו.
פעם באתי לידי התנגשות עם פון גריבה וחסידיו.
הוחלט שבתחנת באר שבע יוקם מתקן לאספקת מים לקטרים.
פון גריבה ומחנהו הגיעו, הסתובבו בשטח ומצאו מים בעומק של 36 מטרים. הם קראו את שמו "סבה קוילה" (מעין שבע) ועלי הוטל לדאוג לבניית באר מאבנים, בקוטר של שלושה מטרים, ולחפור ולהעמיק ולבנות את הבאר עד שנגיע למים.
חפרנו והעמקנו למעלה מ-36 מטרים ומים טרם גילינו ובינתיים הבאנו מים בקרונות ממרחקים והדבר הכביד מאד על התנועה במסילה.
בואדי באר שבע, במרחק שניים וחצי ק"מ מהתחנה, אפשר היה להשיג מים בקלות מים עליונים , כבר בעומק של 4-5 מטרים היו המים נקווים שם במהירות. אמנם לא היו אלה מי תהום ואחרי שאיבה של שבועות אחדים הלכו אבל די היה לחפור באר שניה, במרחק של חמישים מטר מהראשונה היבשה, ושוב יש לך מים די הצורך וחוזר חלילה. כך אפשר היה לנצל את המים העליונים של "ואדי סבה" הרחב והארוך ולספק מים לרכבות בלי הפסק.
פניתי למפקד הראשי של הצבא שישב בבאר שבע וביקשתיו רשות לסדר הסתעפות זמנית מהתחנה לואדי וקילומטר נוסף לאורך גדתו המערבית של הואדי. הצבא נתן פקודה והמסילה נסללה ללא דיחוי.
העמדתי שם מכונת שאיבה קטנה עם צנור שאפשר היה להאריכו לכל צדדיו ולשאוב מבאר חדשה לכשיהיה צורך בדבר.
חפרנו לעומק של חמישה מטרים והשאיבה החלה. קירות לבאר לא בנינו, רק הרחבנו את החפירה והגדלנו את קוטרה מלמעלה, כדי למנוע מפולות.
הקטרים הזקוקים היו נוסעים לואדי, מצטיידים במים וחוזרים לתחנת באר שבע.
ובינתיים, החופרים חופרים והבונים בונים ומעמיקים את באר "קוילה" ליד התחנה. וכבר הגיעו לששים מטרים ומים בבאר אינם.
בנין המסילה התקדם דרומה מבאר שבע, וכמעט הגיע לעוג'ה אל חפיר. יום אחד הגיעה משלחת הנהלתית מדמשק ובין חבריה היו דיקמן ומייזנר-פשה, לבחון את המסילה המתקדמת.
בהתעכב הרכבת ראו שהקטר נפרד מהרכבת ונוסע אי שם קדימה.
"לאן הסתלק הקטר?" שאלני דיקמן. עניתי כי הוא נוסע לואדי להצטייד במים.
"מדוע לא יקח מים מבאר התחנה?" שאלו שניהם.
"כי טרם מצאנו בה מים."
"ולאיזה עומק הגעתם בה?" שאל מייזר-פשה.
"כבר ששים מטרים" עניתי. "לא קבלנו שום הוראה להפסיק את החפירה והבנין".
"וכיצד אתה מצייד את הקטרים במים?" שאלני דיקמן. ספרתי להם את אשר עשיתי. נגשנו כולנו לבאר הנבנית בתחנה ולעינינו הזדקר השלט היפה של פון גריבה: "סבה קוילה 36 מטר עומק".
באותו מעמד נתן מייזר-פשה פקודה לסתום את הבאר. הצעתי להשתמש בבאר היפה כבור שופכין ולהעמיד לידה את בתי השימוש. מייזר הבין את הצעתי כבדיחה מחוצפת על חשבונו ובכעס השתיקני. כאן, פתאום, התייצב דיקמן (שונא היהודים) לצדי ואמר שיש לנצל את הבאר העמוקה כפי שהצעתי, אך מייזר בשלו, הבאר הבנויה אבן בעומק של למעלה מששים מטרים, נסתמה בעפר.
ובמשך כל הזמן הזה עד הכיבוש האנגלי, הצטיידה הרכבת במים מבארות שנחפרו בואדי.