מרוץ מהר לעמק 2011 –סיפורם של  127 ק"מ של ריצה  


צילם: מומי כהן
כל מסע ארוך מתחיל בהחלטה וכך מצאתי את עצמי מתחיל לרוץ בשעת צהריים חמה מכלא צלמון באיחור של שעה. הרצים האחרים של האולטרא – מרתון כבר עזבו ואני הייתי לבד. הקטע הראשון עד לעילבון קטע קשה שכולל שתי עליות ארוכות, אבל הנוף הירוק של הגליל התחתון על הריו ובקעותיו היווה פיצוי לקושי. הריחות והמראות שונים מאד ממה שאני רגיל אליו מרמת נגב.  ההמשך היה לאורך  המוביל הארצי  בבקעת בית  נטופה, אני לבד כל הדרך ונהנה מן הבדידות, מקפיד ללכת בעליות כדי לא ליצור עומס על הברכיים. כך חולפים הקילומטרים והלילה יורד.
באחת העצירות בדרך. צילם: ירון פירסט
השרוך בנעלי הסולומון בוחר להיקרע דווקא במרוץ זה ואני מחכה למפגש עם ירון שיביא לי את נעלי הסקאוני. מטפס לאלון הגליל ומשם שוב ירידה. אני כבר לא לבד, רצי השליחים חולפים על פני בקלילות מרגיזה ומשאירים אותי מאחור- ממש איילות. אי אפשר להגיד שאני לא מקנא בהם,  אבל הדרך עוד ארוכה עד מאד ואסור לחשוב מחשבות מדכאות. לאחר הירידה אני נפגש עם ירון שרוכב על אופניו מכאן הכל כבר יהיה פשוט יותר, כי יש לי עזרה וכן אפשר לדבר  על הא ועל דא ולא להיות שקוע כל הזמן בכאבים. שותה פחית של משקה אנרגיה וממשיכים להתקדם חולפים על פני הישוב  זרזיר. אורות הישובים של העמק מאירים את המרחב ואנו מנסים לזהות אותם. מטפסים לשיך אבריק וחולפים על פני האנדרטה המרשימה של השומר אלכסנדר זייד שניצב על סוסתו וסורק את העמק. זו הפעם הראשונה שאני מבקר במקום והבטחתי עם עצמי להגיע לכאן באור יום עם הילדים. יורדים חזרה לעמק ולאחר הקפה מגיעים לבית יהושע.
מנוחה קלה וממשיכים לכיוון עין השופט ומטפסים להרי מנשה. השחר תופס אותנו בעלייה ארוכה. אני,  אחרון, אך רוחי איתנה. בסוף העלייה, תחנה אחרונה מאוישת, מכאן ועד הסוף אנחנו לבד. שאלנו את האנשים בתחנה, כמה ק"מ נותרו לסיום ולשמחתי הם אמרו 40.  אמרתי לירון שהוא יכול לדהור על האופניים בירידה חזרה לעמק ואני כבר אגיע. אני יורד בריצה אטית בדרך עפר טובה בתוך היער המוצל. קריר ונעים בתוך היער, אני שוב לבד עם המחשבות. הרגליים כבר כואבות, אבל אני מרגיש טוב וחזק. מגיעים שוב לעין השופט ולמגינת ליבי מתברר שמכאן נותרו עוד 40 ק"מ. זו מכה מוראלית קשה, השעה כבר קרוב ל-9 בבוקר ולי נותר עוד מרתון שלם לסיום. אין ברירה, מתחילים להתקדם לכיוון התחנה הבאה במושב יוגב בתוך עמק יזרעאל. ממול הר תבור ומיימין הרי מנשה. זהו קטע ארוך ואני כבר עובר להליכה. בדרך חולפים על פנינו רוכבי אופניים, נערה שרצה בקלילות עם כלבה לריצת בוקר. התחנות התקפלו כבר מזמן ואנו צריכים להיות עצמאיים, אבל אנחנו לא במדבר ואין בעיה להצטייד במים ובמזון. חז"ל אמרו שהרוצה להעשיר יצפין והם צדקו.
ירון. צילם: מומי כהן
 נכנסים למושב היוגב הממוקם על גבעה נישאה. הרחוב הראשי חוצה אותו לאורכו ונראה שהוא לא יגמר לנצח. ירון רוכב לצרכניה וקונה פיתות עם פסטרמה. יוצאים ממושב היוגב וממשיכים לכיוון כפר ברוך. השמש מתחילה לקפוח על הראש וקרירות הבוקר נעלמה והתחלפה בחום מעיק. אני מקפיד לשתות ולא להגיע למצב של התייבשות, זו הסכנה הכי גדולה.  אנו מגיעים לתחנת שאיבה של מקורות ומשערים שכאן הייתה תחנה ההחלפה. עוצרים לאכול בצל. נותרו לנו עוד שני קטעים לסיום, אני ממש קרוב, אבל כמה רחוק.  ממול הרכס של מגדל העמק והמושב תמרת שנמצא בקצהו.  ממשיכים להתקדם לכיוון יפית. הקצב איטי, חם מאד ואני משווע למשהו קר. לפתע עוצר לידינו טנדר שנערה צעירה נוהגת בו. אני מעיז שואל אם יש לה במקרה מים קרים. להפתעתי היא מושיטה לי בקבוק מים קרים. נערה ממש אוצר, אני מודה לה. הקצב שלי איטי, ולפני יפית, אני חייב לעצור בצל כדי לנוח ולהוריד את טמפרטורת הגוף. לאחר מנוחה ממשיכים הלאה ועוצרים לאייס קפה בתחנת הדלק של יפית. מיכה חברי שגר ביעד מגיע ללוות אותנו והוא מתעקש לעשות זאת עם המאזדה 3. וכך אנו חולפים על פני יפית, כשאני מלווה באופנים ובמכונית.

השעה כבר שלוש אחר הצהריים ולי נותר קטע הסיום. שלטי הסימון נעלמו, ואנו מתקשים למצוא את הדרך, שולחים את מיכה עם הרכב קדימה. הדרך מתחילה לטפס. עלייה ארוכה מאד. ירון מתקשר למומי גר ביזרעאל  ומכיר את הדרך. וכך בכוחות משותפים אנו מצליחים לאתר בחזרה את המסלול. העלייה לא נגמרת. אני לא מפסיק להרהר בליבי, איזה משוגע, בחר בעלייה הזו לסיום. הוא לא חשב על אלו שרצים את המרחקים הארוכים-איזו אכזריות...

אבל בנקודה הזו שאני כבר כל כך קרוב לסיום, אני מרגיש שגם אם הדרך תעלה לשמיים, אני אעלה יחד איתה ואגיע לסיום. שום כח שבעולם לא יצליח לעצור אותי. לא משנה שכולם כבר התקפלו ואף  אחד לא יקבל את פני בסיום. אני אגיע לסוף, רק בשביל להוכיח לעצמי שאני מסוגל לעשות את זה.  זוהי המטרה היחידה והיא מספיקה כדי להניע את הרגליים הכבדות קדימה.

רגע של עייפות ברמות מנשה. צילם: מומי כהן

הדרך עוברת בתוך חורש ונעשית קשה, מיכה מצליח איכשהוא לעבור ומידי פעם המאזדה משמיעה קולות  מפחידים כאשר היא גחונה מתחכך בסלעים. רק זה מה שחסר לנו שהיא תתקע במורד ההררי הזה. לחלץ אותה מכאן זו תהיה משימה קשה. הבעיה שאנו לא יודעים מה מצפה בהמשך, ולכן אנו מבקשים  ממיכה לחזור בחזרה ולהגיע לתמרת מהכביש.  הוא מצליח בעמל רב  להסתובב ואני מתפלל שיצליח לעבור את הדרך בשלום. פאתי המושב כבר קרובים והנה אנו נכנסים, מומי  שלא יכל להישאר בבית הגיע לצלם אותנו. חיבוקים ואני מחליט לסיים בריצה. השלפוחיות בכפות הרגליים, הכאבים בברכיים ובשוקיים,  העייפות,  הכל נשכח והרגליים נושאות אותי במורד הרחוב הראשי של תמרת. לפתע עצרה אותי בחורה שהתברר שהיא אחת מאלו שחלקו את המדליות לרצים בסיום המסלול. היא לא הבינה מאיפוא בדיוק צצתי  ומיד קראה לחברתה לחזות  בפלא.  אף אחד לא היה מודע לכך, שמישהו עדיין  המשיך לרוץ. הם בירכו אותי והתרגשו מאד  והביאו לי מדליה, אני נצלתי את ההזדמנות ובקשתי מדליות גם  לשני המלווים שלי שבלעדיהם לא הייתי מגיע לכאן.  המשכתי לרוץ לקו הסיום שהיה בסמוך לבית הקברות של נהלל. מומי ומיכה אלתרו לי סרט סיום, עוד מאמץ קטן וזהו זה נגמר. חגגנו את הסיום  בשווארמה שמיכה הביא מסכנין ובקולה קרה.

מיסדר סיום פרטי בתימרת. צילם: מומי כהן

אז למה בן אדם שפוי (כך אני לפחות אני חושב...) יבחר לרוץ מרחק כזה. המחשבה המטרידה הזו, בטח מנקרת בכל רץ למרחקים ארוכים. ככל שמנסים לחשוב על זה בהיגיון, כך אין לשאלה זו תשובה שמניחה את הדעת. התשובה  נעוצה רק בהחלטה לעשות זאת וביכולת שלך להתגבר על הכאב ולהיווכח שאתה מסוגל  להגיע לסיום של אתגר שנראה לך ברגע הראשון על אנושי. המאבק הוא רק בתוך הראש, לשכנע  את עצמך לאורך כל הדרך שאתה מסוגל להמשיך. ההרגשה הזו כנראה שווה את המאמץ ומפצה על הסבל שבדרך. ואולי הסיפוק הוא בלנצח את ההיגיון ולהישאר שפוי...