לרוץ לאורך דרך הבשמים מואדי ראם לעבדת

"הם חיים באוויר הפתוח, ומולדתם היא המדבר, שאין בו נהרות והמעיינות בו מועטים. מנהג בידם שלא לזרוע זרע, לא לשתול עצי פרי, אין הם שותים יין ואף לא יבנו בית. ואם ימצא אחד מהם העושה כדברים האלה - דתו למות."

הירונימוס מקרדיה על הנבטים.

תומר בואדי ראם. צילם: חזי יצחק
צוות
חזי יצחק, תומר בסקינד

צלם: תום מאיר

כתבה ב-Ynet על הריצה

כל שיגעון מתחיל ברעיון שמבזיק לך פתאום ולא נותן לך מנוח עד שאתה מנסה לממש אותו או זונח אותו. דרך הבשמים הנבטית או יותר נכון דרכי הבשמים שחברו את דרום ערב  עם נמל עזה, הציתו את דמיוני זה שנים רבות. דרך הבשמים הנבטית שקשרה בין דרום תימן לנמל עזה  וחצתה  את המדבריות הגדולים של ערב הסעודית, ירדן והנגב היא אחת הדרכים המפורסמות והחשובות בעולם  העתיק. שיירות גמלים נעו בנתיבי המדבר עמוסות  מור ולבונה מדרום תימן, בשמים  יקרים שנדרשו לטקסי הפולחן ולנשות רומי הענוגות. הנבטים ברב תושייתם והכרתם את התנאים השוררים במדבר הצליחו לאגור מים  ולהסתירם וכן להקים רשת של חאנים ומצדים שאבטחו את הדרך ואפשרו לשיירות לנוח ולאגור כוחות להמשך המסע שארך  65 ימי מהלך גמל ע"פ ההיסטוריון הרומי פליניוס. לצערי הרב, לא נראה שבקרוב נוכל להשלים את כל המסע מדרום תימן ועד עזה.  רכבתי בעבר  על מספר מהנתיבים גם בארץ ובירדן, אך בוקר אחד, בעת ריצת אימון שגרתית, מבליח בי הרעיון לרוץ לאורך הדרך העתיקה.  למשימה כזו דרושים שותפים, והניסיונות למצוא אותם לא היו פשוטים, אבל לבסוף,  נמצא עוד משוגע אחד- תומר בסקינד, ספורטאי עלית ותום מאיר שהצטרף אלינו בתור צלם. וכך באמצע החום של יוני יצאנו ממדרשת שדה בוקר אל מעבר הגבול לירדן כדי לנסות ולהגשים את הרעיון שבמבט ראשון (וגם שני...) נראה מטורף והזוי לגמרי. למה לרוץ אם אפשר לנסוע בג'יפ? ולמה דווקא בקיץ? לשאלות הללו אין תשובות שמניחות את הדעת, ואם תתעמק בהן יותר מידי, סופך  להישאר בחדר הממוזג והנוח.

לאחר מעבר הגבול  בערבה, נסענו במונית לכיוון ואדי ראם,  מעט לפני הכניסה לשמורת הטבע, פגשנו את יוסוף ועטאף הגרים בואדי מוסא  שאמורים ללוות אותנו לאורך הריצה.  לבשנו את בגדי הריצה בחיפזון ומיד החלנו לרוץ כדי להספיק ולנצל את השעות הקרירות של הבוקר שכבר כמעט וחלף. רצנו בנוף המיוחד של הרי אבן החול האדומה המזדקרים מתוך משורי החול. בשבילי זה היה הגשמת תוכנית שחשבתי עליה כבר הרבה זמן. ההתחלה הייתה טובה, והיינו עוד רעננים. מידי פעם עצרנו לשתות וכל חמישה ק"מ, עצרנו בצל למשך מספר דקות. השמש עלתה גבוה, והחום עלה, והמאמץ לרוץ בחול החל לתת את אותותיו. רצנו עד שתיים בצהריים ועצרנו למנוחה בצל, מתחת לקיר אבן חול גבוה. לאורך הריצה הזו למדנו להעריך מהי החשיבות העצומה של מקום מוצל בשעות הצהריים החמות בקיץ במדבר- זהו הבדל שבין חיים למוות. יוסוף ועטאף הכינו סלט ירקות ברוטב טחינה דליל שהיה מאד טעים, ואנו נשכבנו מעולפים על המזרונים. המנוחה חלפה חיש והיינו חייבים להתקדם. הריצה  לאחר המנוחה היא קשה והגוף מבקש עוד מנוחה. הנתיב עבר שוב באזור חולי, והיינו צריכים לחצות משור  רחב וזה לא היה פשוט.
חניית הלילה הראשון בירדן. צילם: חזי יצחק

תומר החליט שנרוץ 9 דקות וננוח דקה.  ועבורי דקות המנוחה חלפו במהירות הבזק. אחר הצהריים, אני כבר הגעתי לתשישות גופנית ועברתי להליכה. תומר היה במצב גופני  טוב יותר והמשיך לרוץ. לעיירה חומימה אל ג'דידה ששוכנת על הכביש הראשי המחבר את עקבה עם עמאן, הגענו לפנות ערב לאחר כ-40 ק"מ של ריצה לא קלים. כדי להשלים את התוכנית בארבעה ימים היינו חייבים לבצע הקפצה בג'יפ.  התיישבנו על גג הג'יפ ובאור אחרון הגענו אל העתיקות של חומימה, אחת מהתחנות לאורך דרך הבשמים. במקום נראו סימני חפירות ארכיאולוגיות אך הן היו לא מרשימות והמקום נראה די שכוח אל. המשכנו עוד מספר קילומטרים על פני משור שבו היו מספר אוהלי בדואים גדולים שבהם התגוררו בדואים משבט החוויטאת.  עצרנו לחניית לילה במקום נהדר, ואדי חולי שהמשיך לתוך נקיק צר. לדברי יוסוף המקום נקרא שאג. שמי המדבר הצלולים שהכוכבים זרחו בהם, נפרשו מעל ראשנו. מסביב הייתה דממה מוחלטת. החלפנו בגדים וחיכינו בקוצר רוח לארוחת הערב, לאחר יום מאמץ כזה, היה  חשוב לאכול טוב. עבורי המנוחה הייתה חשובה  מאד, ידעתי שיהיה לי קשה מאד, אבל לא ציפיתי לכך שבסוף היום הראשון של הריצה אני אגיע לאפיסת כוחות, ניחמתי את עצמי בכך שהיום הראשון הוא תמיד הקשה ביותר.  ארוחת הערב השיבה את נפשי, ולמחרת קמתי עם כוחות חדשים.

יחד עם בדואי בביר ת'וגרה. צילם: תום מאיר

הבוקר עלה על בקעת החול. תום יצא לגיחת צילום של הנקיק ואנו התארגנו במהירות כדי להתחיל ולרוץ. ניצול שעות הבוקר המוקדמות הוא קריטי. היינו חייבים היום להגיע לערבה ולהספיק עוד להגיע למעבר הגבול עד שמונה בערב, איחור פירושו להישאר עוד יום בירדן ושיבוש של כל התוכנית. התחלנו לרוץ על דרך עפר עם תשתית קשה לשם שינוי. הדרך טיפסה במתינות לכיוון הכפר ת'וגרה. ההרגשה הייתה טובה מאד והתקדמנו יחסית מהר. הגענו לכפר הבדואי, והמשכנו הלאה לכיוון הבאר של הכפר, שבסמוך לה פגשנו בדואי זקן. מהבאר טיפסו לאוכף ואחר המשכנו לרוץ  בקצב טוב. חלפנו שוב על פני בדואי זקן. החלפתי עימו ברכות בערבית, והוא אחז בידי והזמין אותנו להתלוות אלינו לאוהל. הודינו לו על ההזמנה ואמרנו לו שאנו חייבים להמשיך. הגענו לביר חמד שבה באר מים וטורבינת  רוח גדולה שמפעילה משאבת מים. הבאר נחפרה על ידי הממשלה הירדנית כדי לסייע לבדואים באזור. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו בדרך לכיוון נק'ב אל עווינאת. הקטע הזה היה מוכר לי ממסע אופניים  קודם שבו עלינו מהערבה לכיוון פטרה. נ'קב אל עווינאת הוא אחד הנתיבים של רשת דרכי הבשמים שקישרו את הערבה עם אזור פטרה.  זהו שביל גמלים קדום שירד מדרך המלך לערבה ומשם המשיך דרומה לסיני. הדרך נפרצה ע"י התורכים במלחמת העולם הראשונה, והם העסיקו בדואים בעבודות כפיה לבנות קירות תמך בקטעים הקשים של המעלה.

הקטע הראשון שנמשך על פני מספר ק"מ היה עלייה די תלולה. ההמשך היה לאורך שלוחה שממנה נשקפו נופים מדהימים של קניוני אבן חול והלאה מהם משורי החול של הערבה והרי הנגב שלנו. ערב רב של צבעים וצורות שהעין מתקשה למצוא בו סדר. לאחר מכן, התחלנו בירידה תלולה וקשה לואדי ע'ראנדל. זהו קטע קשה גם לרכב שטח ודורש מיומנות נהיגה, משום שבמספר קטעים הדרך נסחפה והותירה מעבר צר על פי תהום. הגענו לתחתית הקניון בצהריים. כפות הרגליים, בערו  מהירידה, ואני התחלתי לסבול מיבלות.  ניסינו להחליף כח כדי להמשיך ולסיים את 12 הק"מ הנותרים עד כביש הערבה הירדני. התחלנו לרוץ והחום היה נורא. התקדמנו לאט והג'יפ עם יוסוף חלף על פנינו. הוא היה בטוח שאני מכיר את הדרך עד לע'ראנדל. זו הייתה טעות שעלתה לנו ב-10 ק"מ נוספים משום שפספסנו את היציאה של הדרך מהואדי.

אנו המשכנו במורד הואדי ולאחר מספר קילומטרים הבנו שטעינו, אבל לא הייתה ברירה והיינו חייבים להתקדם לכביש הערבה הירדני,  משום שהערב ירד. לכביש הגענו מותשים לאחר חצייה של משור חולי. מהכביש היה עלינו להמשיך עוד שלושה ק"מ עד המחסום שידעתי ששם הם יחכו לנו. ניסינו לעצור טרמפ אך לשווא. לפתע עבר טנדר עמוס מלונים בנתיב הנגדי שהיה בדרכו לעקבה. הרכב האט ואנו סימנו לו לעצור.  תומר ניסה להסביר לו מה אנו רוצים, ואני פשוט עליתי והתיישבתי מאחור. ידעתי שתמורת מספר דינרים הוא יהיה מוכן לנסוע לכל מקום שנחפוץ. ואמנם תוך חמש דקות חברנו לרכב שהמתין לנו כדי להסיע אותנו למעבר הגבול. אלו היו סיומם של 55 ק"מ לא קלים  וסיומו של קטע הריצה בירדן.  נפרדנו במהירות מיוסוף ועטאף והודינו להם על העזרה והלווי שלהם, וטסנו לכיוון מעבר הגבול. ניתן לקוות שבעתיד  יפתח מעבר גבול יבשתי נוסף בין ישראל לירדן בצופר, שיאפשר המשך טבעי של מסע לאורך דרך הבשמים, מבלי לעבור דרך אילת.  ניצלנו את ההזדמנות של המעבר באילת למקלחת בחוף ולהצטיידות במספר מוצרי מזון והמשכנו צפונה לכיוון מואה, כאשר אני בקושי מצליח להישאר ער בנהיגה המונוטונית לאורך כביש הערבה.  למואה הגענו באחת בלילה ונשכבנו לישון בסמוך לכניסה לדרך הבשמים.

תצפית מקצרה. צילם: תום מאיר
השחר עלה וגלגל החמה החל לעלות מעל הרי אדום. ידעתי שהקטע שלפנינו הוא הקשה ביותר הן בשל החום והן בשל הקטע החצצי  בנחל נקרות. על פי התכנון, סלים אמור היה ללוות אותנו עם הטנדר. סלים הוא בדואי שעובד ברשות שמורות הטבע ומתגורר בבקעת ציפורים לא רחוק ממדרשת בן גוריון  ואני מכיר אותו כבר שנים רבות. הוא הודיע שהוא יאחר ואנו החלטנו לא להמתין  ולהתחיל להתקדם כדי לא לאבד את שעות הבוקר והשארנו את תום לחכות לו.  שער הכניסה היפה לדרך הבשמים, נפגע מוונדאליזם של מטיילים שחמדו את גמלי המתכת שעטרו אותו. כפות הרגליים שלנו היו פגועות ולכן החלטנו לעבור להליכה. התקדמנו בנחל עומר בין עצי שיטה ואחר עלינו לקצרה שממנה נשקף נוף יפה של הערבה והרי אדום. סלים חבר אלינו והביא איתו בדואי נוסף בשם סלמן. זו הפעם הראשונה שבו שני הבדואים עוברים בדרך הזו, וגם זה יכול להיחשב הישג. מקצרה ירדנו לנחל צרורות ומשם לנחל נקרות.
סלים מכין קפה בנחל נקרות. צילם: תום מאיר
החום היה נורא ובלתי נסבל. עצרנו למנוחה מתחת למצוק גדול בגדה הדרומית של נחל נקרות. הבדואים הכינו תה וחממו קופסת שימורים. אין ספק שהצוות הירדני היה מיומן ומצויד יותר מהצוות  הישראלי. השמש עלתה גבוה יותר ואנו היינו צריכים לנוע יחד  הצל. החום היה בלתי נסבל ושחק את הגוף והנשמה. גם הבדואים של הנגב וגם הבדואים בירדן הסכימו שחלב נאקות, טוב לכח הגברא והפליאו בתכונותיו, ומן הסתם זה כנראה נכון. יצאנו מהמסתור שלנו לאחד הקטעים הקשים והמתישים ביותר של הליכה בדרך החצצית של נחל נקרות. לאחר כשלושה ק"מ הגענו למיצד נקרות. הלכנו לראות את בור המים הנבטי שנסתר מהעין. למי שלא מכיר אותו אין סיכוי למצוא את הבור שנמצא בתוך ואדיון קטן. בור המים המקורה הזה, ממחיש את היכולת המרשימה של הנבטים לאסוף מים ואת ההיכרות המעמיקה שלהם עם תנאי המדבר.  הנתיב המקורי של דרך הבשמים מטפס ממיצד נקרות לרמה שמעל נחל נקרות. הנבטים החכמים העדיפו לא לעבור בנחל נקרות. הקטע הזה הוא קטע מדהים ובמספר מקומות ניתן לזהות את התשתית המקורית של דרך הבשמים.  לצערנו הרב, רשות שמורות הטבע אוסרת על המעבר בקטע זה ואני לא מבין מדוע. הרי ההכרזה של דרכי הבשמים כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו ,  כוללת גם את הקטע הזה שממחיש שוב אופי הדרך המקורית.
נחל עומר. צילם: תום מאיר
הקטע בנחל נקרות הטחון עד דק, על ידי רכבי השטח הוא תחליף מעצבן. התקדמנו באיטיות במעלה נחל נקרות, כאשר הרגליים שוקעות בחצץ הדק המכסה את אפיק הנחל. למעלה דקלים הגענו לפנות ערב והמשכנו לכיוון חאן סהרונים. כמה שמחתי לראות את המבנה המרובע של החאן. לרגע דימיתי בנפשי את ההרגשה של אנשי שיירות הבשמים לאחר יום הליכה מפרך שראו מרחוק את החאן ונפשם כלתה למנוחה, אולי למרחץ ועיסוי וארוחה טובה.  גם לנו הכניסה למכתש רמון סימלה את קץ הקטע הקשה של מזרח הערבה. המשכנו לכיוון חאן בארות שם תכננו לישון.  לחאן הגיעה משפחתי ואכלנו ביחד ארוחת ערב. סלמן ניגן מעט בחליל והזכיר לנו צלילים נשכחים של בני ערב. בחאן שיירות פגשנו גם דנה שאמורה הייתה להתלוות אלינו בקטע האחרון עד לעבדת.  התחלנו בשעת בוקר מוקדמת לרוץ על הדרך המרכזית  המובילה למעלה מחמל ועלינו לשפת המכתש במעלה מחמל הנבטי בו עלו שיירות הגמלים. בראש המעלה  נמצא מיצד מחמל, מיצד קטן שאיבטח מן הסתם את הקטע המסוכן הזה. ההמשך היה על ציר הנפט העולה ויורד בשיפועים תלולים עד הבקעה שממנה יורדים לנחל חווה.
גלונים בחול. צילם: תום מאיר
בנקודה זו החלטנו לעזוב את דרך הג'יפים ולנסות להיצמד לתוואי המקורי של דרך הבשמים שאינו מסומן בשטח ועובר דרך מיצד גרפון,  שמישהו החליט משום מה להעלימו גם ממפת סימון השבילים.  זהו אחד הקטעים המקסימים ביותר של דרך הבשמים שכמעט ואינו מוכר לקהל הרחב והוא נשכח מהעין והולך ונעלם גם מהשטח. הדרך עוברת בסמוך לקבר שיך בדואי וממשיכה בסמוך למחשוף אבן חול אדומה מתצורת חצבה ואחר יורדת לנחל חווה ומטפסת למיצד גרפון, שממוקם בסמוך לאוכף קטן. מהאוכף הדרך יורדת לואדי, כאן פנינו לכיוון הלא נכון ולאחר ק"מ שבנו על עקבנו ומצאנו את השביל הנכון. במספר מקומות ניתן לראות בבירור את הדרך שסוקלה מאבנים. הדרך בוחרת בתוואי חכם שעולה בשיפוע מתון ולבסוף מתחברת לדרך המסומנת בשחור המובילה ללשבי"ה- מתקן האימונים בשטח בנוי של הצבא, אליו הגענו ממש בצהריים. לשם שינוי הפעם, לא היו לנו בעיות של צל שהיה בשפע בצמוד לקירות הבתים- אין ספק שזה היה מקום הזוי למנוחת הצהריים.
ציור סלע. צילם: תום מאיר

נותרו לנו עוד כ- 12 ק"מ עד עבדת, וכפות הרגליים שוועו למנוחה, אך ניתן היה להרגיש את הסוף. הגענו לנוף המוכר של רמת נגב, שלנו הוא נוף שמזכיר את הבית.  לדבר אחד חיכינו,  לאייס קפה בסניף של ארומה שנפתח בעבדת. הקטע האחרון של הדרך עובר בתוואי גאוני על שלוחה שכיוונה צפון מערב. הדרך ששוב לא תמיד ברורה  בשטח שומרת על קו גובה,  ואינה מתפתה לרדת לואדיות שמסביב. מרחוק הבחנו בחומות של העיר הביזנטית, וככל שהתקרבנו,הבחנו בפרטים נוספים. לפני עבדת, שדה גדול של תלוליות, אותם גלי אבנים שמכסים שטחים נרחבים בנגב ועד היום החוקרים נאבקים ביניהם על המטרה שלשמה הן נבנו. האם להגביר את הסחף או את הנגר לחלקות שבואדי? האם הן שימשו לגידול גפנים? כפי שחשב פאלמר שביקר באיזור ב- 1870 וקרא להן תולילאת אל ענב ? התלוליות ניצבות שותקות ונוצרות את סודן העתיק.

רצים בנחל נקרות. צילם: תום מאיר
נכנסנו לעבדת מלמעלה, עוד מאמץ של ירידה על הכביש ותוך דקות הכל מאחורינו והטעם הנפלא של האייס קפה משכיח לרגע את כל הסבל והקושי של ארבעת הימים האחרונים. כשאני עוצם את עיני, אני יכול לראות את הדרך פרושה לה מאזור ואדי ראם ועד לעבדת, כמו פס המונח על הרים וגאיות, חוצה מישורי חול ואבנים, חוצה את הגבול וממשיכה הלאה דרך הרי הנגב. לדרך יש חיים משלה, כמעט חיי נצח, ואנו רק חלפנו, עברנו בה לרגע, השארנו משהו משלנו בה,  וקלטנו זיכרונות והדים מזמנים שעברו.  הקשיים והמאמץ, מזקקים את הרוח ומורידים את המחיצות של חיי היומיום ומאפשרים,  ולו רק לזמן קצר להבין מה הסוד של דרך הבשמים.
ברגע של משבר באוזר ואדי ראם. צילם: תום מאיר
לוגיסטיקה
בירדן ליווה אותנו יוסף חסאנאת.

ניתן ליצור איתו קשר בנייד: 962-2777282730

או במייל: yousifl77@hotmail.com

 

 

חאן דרך הבשמים בצופר