הקדים את דורו- יאיר פלד ומסעות אופניים בשנות החמישים

המאמר מוקדש  לזכרו של  סרן יאיר פלד ז"ל.  מפקד סיירת צנחנים שנרצח ע"י בדואים בנחל סרפד במערב הנגב  ב-7  בספטמבר 1959.  בתפקידו האחרון כמפקד סיירת צנחנים הכניס את האופניים ככלי מבצעי ואף תרגל יחד עם חייליו צניחה עם אופניים! וכל זאת באותם ימים רחוקים שבהם אף אחד עוד לא חלם בכלל על אופני ההרים המשוכללים  שאנו רוכבים עליהם היום.

 "יקרו ודאי עוד התנגשויות בצפון הארץ ובמרכזה, ובכל זאת אנו חשים שהמאבק יהיה על הנגב, על אותו חבל ארץ מרוחק, חסר כל מים ובלתי מיושב. יש מי שנרתע מכל אלה, אבל אנחנו, האומנם נותר על כך שנכיר היטב את הנגב? והנה, בגלל בעיות חום ומים כאילו מוציאים את הנגב ממפת הטיולים. והרי מי שמכיר את הגבים בנגב יכול לצאת אפילו בלי מימייה. טיול האופניים הוא הדרך הטובה ביותר להכיר את הארץ. באוטו נוסעים וחולפים מהר מדי, ואילו באופניים בחברותא גדולה, הטיול הוא גם מהנה וגם מועיל".

סרן יאיר פלד ז"ל שנרצח בנגב בשנת 1959 – מתוך "דרך יאיר" מאת יוסף ארגמן – 1982.

בימים אלו שהגבול  עם סיני שוב התחמם והכבישים לאורך הגבול נסגרים לתנועת אזרחים, ומה שנכתב על הגבול לפני כ- 50 שנים הופך להיות פתאום  שוב אקטואלי, כדאי להזכיר את סיפורו המיוחד של יאיר פלד ואת הקשר המיוחד שלו עם האופניים. אני אעשה זאת בעיקר ע"י הבאת ציטוטים מתוך הספר "דרך יאיר" שכתב יוסף ארגמן ומתוך דברים שאמר  יודק'ה פלד אחיו הצעיר של יאיר ליד האנדרטה בנחל סרפד במהלך טיול אופניים שלנו באזור ב-1999. וכך  סיפר לנו יודק'ה פלד (שהיה מג"ד גדוד 51  של חטיבת גולני בקרב על החרמון במלחמת יום כיפור):

"לפני ארבעה שבועות בדיוק ואתם יכולים לבדוק זאת על פי התאריך העברי, בי"ד בתשרי ציינו ארבעים שנה להירצחו של יאיר אחי. ממש פה המשפחה, אנחנו וחברים הלכנו ברגל מכיוון כביש הגבול המערבי, דרך בור חורשה ובור סרפד, לידיעתכם יש שם מים בחלק מן הבורות. יש גם בדואים שיודעים את זה והשאירו שם דלי עם חבל ואפשר לשאוב ולמלא את הבקבוקים. משם הלכנו ברגל והגענו לכאן לפנות ערב. ופגשנו בחברים נוספים מיגור וחברים שהכירו את יאיר מכל מיני תקופות. בסה"כ היו כאן  120 אנשים שלמשפחה וגם לי באופן אישי זה היה מאד מרגש. אני הייתי בצבא מ 1970 עד 1992 ויצא לי לעבור כאן לא מעט פעמים. ב- 1982 נטענו עצים בשטח המעובד, סמוך לטראסות הנבטיות, מהם נקלטו

 שני  רתמים. אבל אף פעם לא הייתה כאן כל המשפחה. האירוע הזה של ארבעים שנה היה יוצא דופן. היו כאן גם חברים ששרתו תחת פיקודו בסירת.

יאיר לא היה איש צבא. הוא שרת שנתיים או שנתיים וחצי ולמעשה לא עשה ממש

קורס קצינים. הוא נשלח לקורס קצינים וחסרו מדריכים ואחרי שבוע מינו אותו לחניך-מדריך.

היה צבא אחר באותם ימים… בסיום הקורס הוא קבל דרגה. הוא חזר למשק לכל מיני

פעילויות. גייסו אותו לצבא הקבע. מח"ט הצנחנים שמו היה מן - מנחם אבירם הציע לו

להיות מפקד הסיירת. סמח"ט הצנחנים היה אז מוטה גור והרעיון המקורי היה יותר של

מוטה שהיה המפקד שלו בקורס מכי"ם בנח"ל. אני חושב שמה שאפיין וייחד את יאיר היה

המחשבה המאד חופשית ומאד פרועה וחוסר הכניסה למרובעים שמאפיינים את הצבא היום.

אני השתחררתי כמפקד אוגדה סדירה והייתי מפקד פו"ם. כל השנים וגם פה בערב, רק לחשוב על דברים שהוא חשב עליהם ויזם . הפריע לו שלעין גדי היה ניתן להגיע רק בדרך אחת. הדרך עברה  דרך סדום וניתן היה בנקל לנתק אותה ולכן צריך לעשות משהו. והוא עם הסיירת פרץ דרך תוך יום וחצי. הם הורידו ג'יפ ונ"נ . אחר הם חזרו והשקיעו עוד שלשה ימי עבודה והכשירו את הדרך (שנקראה לימים על שמו מעלה יאיר). לאחר מכן צה"ל שיפר שוב את המעלה. אותו הדבר לגבי אילת ואז גם דובר על זה שהמצרים יחברו עם הירדנים וינתקו את אילת. הרעיון שלו היה לגיס חבר'ה מהקיבוצים מתנועות הנוער. המח"ט חשב שזה שיגעון ולא אישר זאת. יאיר הלך לאלוף הפקוד.

אלוף הפיקוד היה אברהם יפה, אני מניח ששמעתם את השם הזה. הוא אמר

בסדר מה אתה צריך ויאיר השיב: משאית להוביל את הנערים וקצת חומרי נפץ ורשתות.

פעם היו שמים רשתות בדרכים קשות כדי לשפר את עבירות הרכבים. אמר לו אברהם יפה-

קבלת. והוא ארגן כ- 60 נערים ויחד עם חיילי הסיירת הם פרצו את הדרך במשך שלשה ימים. הנערים עבדו מדרום מכיוון עין נטפים. התוואי המקורי של הדרך ההיא קיים ואפשר לנסוע בו. היו עוד שני קטעים בעיתיים שהוא תכנן לפרוץ, אחד באזור הר שגיא והשני באזור הר חורשה. את הדרך בהר שגיא פרצו חברי התנועות הקיבוציות יחד עם חילי הסיירת בחנוכה תש"כ (1960). 

יאיר נהרג כמו שכתוב בשלט ב -7 לספטמבר 1959.  זה היה במהלך תרגיל ניווט זוגות

של הסיירת. הם הלכו מאזור המישר ונקודת המפגש הייתה בבאר חפיר. באר חפיר מרוחקת

12 ק"מ מכאן, מעבר להר חמרן. הוא נראה בחיים לאחרונה ליד הבורות שציינתי- בורות

סרפד על ידי אחת החוליות. הם ראו אותו מדבר עם שני בדואים. הם לא נגשו אליו משום

שלא רצו שהוא ישאל אותם שאלות בידיעת הארץ או שאלות הקשורות לניווט. אחרי שנפרד

מהבדואים, לפחות לדעתו, הוא הלך על התוואי הקצר לבאר חפיר. הוא הלך בשביל שעובר

מאחורי האנדרטה הזו. שני הבדואים שאחד מהם היה חייל מגויס של המודיעין המצרי עקבו

אחריו ויתכן גם שהוא אמר להם לאן הוא הולך. לא היה פה גבול ולא היה שום פיקוח.

החיילים מהסיירת טענו שאחת הסיבות שהניווט כמו אימונים אחרים התקיימו באזור זה

הייתה כדי להראות שצה"ל מסתובב בשטח, משום שצה"ל מיעט להסתובב באזורים אלה

ואזרחים בכלל לא הגיעו לכאן. שני הבדואים ירדו מעבר הרכס בגיא שאנו רואים מרחק

חצי ק"מ מאיתנו. ובאזור שיח המיתנן הם טמנו לו מארב. הם ירו בו. כדור ראשון פגע

בראשו הוא נפל. הם נעו לקראתו וירו שוב. הכדור השני פגע לו בחזה ואז הם רוקנו את

המחסנית. הוא ניסה להשיב אש והצליח לירות מהעוזי. גם מהסימנים שהגששים גילו ניתן

להסיק שהוא ניסה להיאבק בהם. ואז הוא מת. הם לקחו לו את העוזי, השעון ואת הנעליים.

בשעה חמש וחצי הודיעו לסמ"פ של הסיירת שהיה גם מקיבוץ יגור ובאותו זמן שהה בתרגיל

בצפון שיאיר לא הגיע למפגש. הוא אמר להם תתחילו לחפש. מצא אותו למחרת בבוקר

הרס"פ של הסיירת,  בחור מקיבוץ עין המפרץ.

את האנדרטה הקים פה אבא לפני ארבעים שנה. הסיבה שהוא בחר את המקום הזה

היא הסלע הגדול עם האבן האדומה. לפני 17 שנים החלפנו את לוח השיש המקורי

בלוח הזה שהוכן על ידי בחור מיגור. את לוח השיש בדואים-מבריחים שברו. החברה

מהסיירת שבאו לכאן לפני חודש החליטו להכין לוח חדש. דיברתי על חופש מחשבה,

יצירתיות ויישום של זה. נתתי רק דוגמה אחת של פריצת הדרכים. לחשוב שמפקד סיירת

מחליט לפרוץ פה דרך כי זה חשוב למדינת ישראל וגם עושה את מה שצריך. שתי הדרכים

נקראות על שמו האחת מעלה יאיר במדבר יהודה והשנייה דרך יאיר לאורך כביש הגבול

המערבי. הסיפור של האופניים הוא דוגמה נוספת שאני לא יודע אם אפשר בכלל להעלות

על הדעת שמשהו בצבא ברמה של מ"פ גם חושב על זה וגם מיישם את זה.

באחד מהתרגילים הם הצניחו במישר אופניים והחבר'ה מהסיירת ממש צחקו. לא בדיוק

ידעו איך להצניח אופניים וכל האופניים התפרקו בהצנחה. צחקו, צחקו, צחקו… ואחרי

שעתיים התייצבה משאית עם ארבעים זוגות אופניים שיאיר דאג מראש להכין למקרה

של תקלה, והם המשיכו ברכיבה למצפה רמון."

יאיר ראה ברכיבה על האופניים את קצב ההתקדמות האידיאלי שמאפשר לרוכב לקלוט את פרטי הנוף באופן הטוב ביותר.  

 

 "רבות הדרכים שנסללו בארץ ולמעשה אפשר להגיע לכל מקום. העושה זאת במכונית יוצא מפסיד, כאשר הנסיעה המהירה וצורת הישיבה מביאה רק להצצה חטופה בנוף. לעומת זאת קצב הנסיעה באופניים ותנאי הנסיעה בכללם מביאים בהכרח להסתכלות והתבוננות בפרטי הדברים."

וכך הוא התחיל לארגן מסעות אופניים של בני הנוער ברחבי הארץ והמסע המאורגן הראשון מיגור לעין גדי. טיול האופניים הראשון לנגב שבוצע במסגרת מאורגנת בספטמבר 1956.

 

37 בני כיתות י', י"א שלנו יצאו מיגור, כשהם רכובים על אופניים. כעבור 7 ימים מצאו את עצמם משתכשכים במעיינות עין-גדי. בחצר עין-גדי, עמדו הזוגות נשענים אחד על השני, כולם שלמים, אם כי מאובקים. 350 ק"מ נסיעה היו באמתחתם.

"סתם שגעון", "הרפתקנות", "חוסר אחריות", "האופניים לא יחזיקו מעמד", "איך זה יוצאים לטיול רק עם חצי מהחברה?", לנסוע במדבר בקיץ ובאופניים?" , "במצב בטחוני כיום אין לצאת", "היו כבר שם"- כל אלה הן תמצית שבתמצית מהדברים שנאמרו ליוצאים.

יאיר מארגן מעין קומונה של אופניים שבה הוא משאיל לבני הנוער אופניים לטיולים  וכך הוא כותב:  "במשך ששת השנים האחרונות יצאו מדי שנה בשנה טיולי אופניים פרטיזניים של בני כיתות ההמשך. במחצית המקרים יצאו בניגוד להחלטות מוסדות ביה"ס בקבוצות קטנות של 4-5 נערים, ללא נשק, בלי ליווי ובלי שום מדריך בוגר. טיולים אלו הרחיקו לגבול הצפון, לדרום ולירושלים. נרכש ניסיון רב בטיול זה. דומה שמעולם לא הובלטה העזרה ההדדית בין בנים לבנות (שקשה להן יותר) כבטיול זה. הגענו לרמה גבוהה של שמירה על הרכוש, אותה בעיה ישנה-נושנה-ויעידו על כך חברים שקיבלו חזרה את אופניהם. וייזכר לטוב אותו מפעל השוויון של חברת הילדים – מחסן האופניים, שבזכות שמירתו וטיפולו באופניים הגענו לכך, ששליש מהזוגות עליהם נסעו, באו ממנו וחזרו אליו, מוכנות לטיולים הבאים.

אופניים בסיירת צנחנים

השיגעון של יאיר לאופניים ממשיך גם לסיירת צנחנים וכמובן שמדובר באופני ברזל פשוטים של הקיבוץ ללא הילוכים וללא בולמים.

 

וכך כותב יוסף ארגמן בספרו "דרך יאיר":

 

באחד הימים הטיל יאיר באופן בלתי צפוי לחלוטין "פצצה" מקורית. בשיחה עם הסגל הציע להכניס את האופניים, כרכב קרבי, לשימוש אנשי הסיירת . אלמלא הכירו את שיגעונותיו של המ"פ עשויה הצעה זו להפוך לפצצת צחוק, אלא שיאיר היה רציני לחלוטין ותמך את הצעתו בטיעונים הגיוניים. האופניים, אמר, שקטים, מהירים וקלים להצנחה. ניתן לעבור בהם מרחקים ארוכים מבלי להתגלות. הם דורשים טיפול מועט ויש שטחים נרחבים בארץ, במיוחד החמאדות, שניתן לעבור באופניים. קשה להניח שמישהו אחר היה מצליח לשכנע את המח"ט, מנחם אבירם, להסכים לניסוי האופניים, אך יאיר עשה זאת כפי ששכנע גם בפרויקטים אחרים. שבת אחת הביא ארבעה זוגות אופניים בנסיעת ניסיון מיגור, ושעה שהכול עדיין מגחכים, נחתו לפתע ביחידה 40 זוגות אופניים, שנרכשו עבור צה"ל באמתלות שונות. בחטיבה שמעו על האופניים וצחקו. אמרו, שזה משחק ושעוד מעט תיסע הסיירת כולה על קורקינטים. אלא שיאיר כבר היה "שרוף" לרעיון:

מספר אחד מחייליו: "התחילה תקופה של מסעות אופניים, לימוד והסתגלות לרכב החדש. יאיר לא נתן פקודות, אלא פשוט לקח זוג אופניים ורכב עליו. רכיבה על אופניים באזור הנגב, מצריכה ניסיון רב. ללא ניסיון צפוי הרוכב למכשולים רבים, ההופכים את הנסיעה לבלתי אפשרית ממש. יאיר נתן לנו להיפגש עם המכשולים כשהוא נוסע מאחור, אינו ממהר ואינו מפגר. מעולם לא התריע במילים ובדיבורים, אלא תמיד במעשה מופת- אישי.

אחת מהבעיות הרציניות במסעות  האופניים הייתה, תקרים בוואדיות. הסיבה לכך הייתה נעוצה בשיטה הסוככנית. עץ זה מפזר מסביבו קוצים שהיו מפנצ'רים גלגלים על ימין ועל שמאל. משעמד על עובדה זו, היה יורד מאופניו לפני השיטה, מעלה את האופניים על כתפיו, עובר את איזור העץ וממשיך לרכב. בהתחלה חייכנו, אלא שעד מהרה עמדנו על יעילות הפיתרון הפשוט וחיקינו אותו (לא היו אז צמיגי טיובלס ולא פנימיות עם "חומר").

מתחילות סדרות וסיורים כשהאופניים משולבים בתוכנית האימונים. הטירונים המגיעים באותו חודש לסיירת, נדהמים כאשר בתוך רשימת השיעורים אותם יעברו, הם מוצאים את הסעיף: הכרת האופניים. תוך כדי אימונים, מתכננים את צורת הלחימה מעל גבי המושב, לומדים לזרוק רימונים תוך כדי נסיעה ולירות מן המותן. שאיפתו הכללית של יאיר, להכשיר רכב בערבה ללא קשר עם הבסיס. מגמתו: לאפשר חיים בקומנדקאר או בג'יפ ללא תלות, כשהאופניים משמשים כלי רכב קל, שאינו נזקק לתדלוק ותחזוקה ואפשר גם לגרור אותו על ידי הקומנדקאר.  המסע הגדול לאילת, משולב בקטעי נסיעה באופניים. ביום השלישי למסע, מתרכזים כולם במישר ומקבלים הצנחת אופניים. הדרך לאילת אורכת יום וחצי בדיוק, כפי שתכנן יאיר. עמידה  מדויקת זו בלוח-הזמנים מעוררת התפעלות, כי ליאיר אין עדיין ניסיון של נסיעה בדרכי עפר. מסעות שבאו לאחר מכן מוכיחים כי רעיון האופניים הוא בר ביצוע ואף למעלה מזאת. באחת הנסיעות עושים 700 ק"מ על גבי אופניים תוך 10 ימים."

בקישור http://www.boker.org.il/meida/negev/desert_biking/n/yairpeled.htm?nojump

ניתן למצוא מידע רב על יאיר פלד וכן מסלולי אופניים  לאנדרטה לזכרו בנחל סרפד בסמוך למקום שבו נרצח וכן לאורך דרך הפטרולים ומעלה יאיר במדבר יהודה . אכן, הדרך הטובה ביותר להנציח את זכרו היא ע"י טיול או מסע אופניים ברחבי הארץ שאותה כל כך אהב.  ותמיד כדאי להיזכר שמאחורי צינורות האלומיניום, השרשת, גלגלי השיניים נמצאת הרוח של האדם שאינה תלויה במספר ההילוכים, בטיב הבולמים ובקוטר הגלגלים.  כמו כן, כדאי להיזכר שלא אנו המצאנו את הגלגל...